יום שני, 31 בדצמבר 2018
יום ראשון, 30 בדצמבר 2018
יום חמישי, 27 בדצמבר 2018
יום רביעי, 26 בדצמבר 2018
מחודדין בפיך - פרשת שמות
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל וידידי ורעי ר'
משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
ספר הגאולה. התחדשות. כאשר אנחנו
פותחים בספר חדש, יש לנו הזדמנות להתחיל מההתחלה. ההתחלה מתחילה בסוף, סוף של
תקופה הראשונה במצרים. יעקב אבינו יורד, שולח את יהודה לפתוח ישיבה קדושה, ברוח של
לימוד התורה בארץ הקודש. הנכדים והנינים מתחנכים לתורה ולמצוות. עם ישראל גר
בהפרדה מוחלטת, בארץ גושן. אידלי'ה של ממש. סוג של ימי השמיים על הארץ. ואז, הכל
מתהפך. עם ישראל נאחזים בכל ארץ מצרים. כמו שנאמר ויהי שם, מלמד שהיו בני ישראל
"מצויינים" שם. הצטיינו במדעים ובשאר העניינים. דבר שבדרך כלל לאחר זמן
מושך את שנאת הגויים. אגב, את הלקח עדיין לא למדנו. כל מקום שיהודים היגיעו לשם
במשך הכמעט אלפיים שנה האחרונות, התערבנו חזק מידי בתוך האוכלוסיא המקומית,
הצטיינו בכל המקומות המרכזיים בתעשי'ה ובמדעים, עוררו קנאה והמיטו על עצמם אסון.
אז, ברגע ש"וימת יוסף ואחיו וכל הדור ההוא", כאשר בני ישראל שכחו צור מחצבתם,
גם פרעה "שכח" את יוסף. מכאן ואילך זה התדרדר במדרון. אבל, לא נוכל
להאשים דווקא את המצרים שעשינו להם סוג של "ניקור עיניים" והבאנו את זה
על עצמינו בנסותינו להיות יותר מצרי מהמצרים עצמם. לכן, כאשר קם מלאכי בנבואה
האחרונה ומתחנן אילינו, שובו בנים שובבים, הובן על ידי יהודים קדושים אשר מונחים
ביינה של תורה, שהשבועות הקרובים של שובבי"ם ת"ת, הם מסוגלים ביותר
להתעורר בתשובה ולהתנער מעפר הגלות. כל מה שעלינו לעשות זה לפתוח את הפתח של כחודה
של מחט. כדי שנוכל לחדור למעמקי הלב כדי לנקות את כל מה שהצטבר שם וזקוק לנקיון.
קצת להשיל מעלינו את אדרת הנוכרי שהתעטפנו בו, להתנתק מכל חוקות הגוים. ההשתעבדות
לבידור קל, נייעס ועוד כהנה וכהנה. כאשר נזעק מתוך מעמקי העבודות
"הזרות" לרוח ישראל סבא שהשתבעדנו איליהם, אזי נוכל לזעוק אל הקב"ה
ביושר וישלח לנו את מי שיפקוד אותנו ויוציאנו קוממיות לארצינו בבניין בית המקדש
במהרה בימינו, אמן.
הבה נתחכמה לו. יש
חכמה טובה ויש חכמה רעה, החכמה בתורה ובמוסר היא חכמה טובה והחכמה בעניני ערמימות
היא חכמה רעה, וזה התחכמות לא חכמה כי לא אמר הבה נחכמה ואמר הכתוב אל תתחכם יותר,
הזהיר על ההתחכמות הזה שהוא מן החכמה הזאת, כי לא אמר אל תחכם יותר, וההתכחמות הזה
הוא שבאו עליהם המצריים בעלילות, תחלה בממונם הוא שכתוב וישימו עליו שרי מסים,
העלה עליהם מס כבד והיה מראה להם כי אין זה מצד איבה כי דרך מלכי הארץ להטיל מס על
אנשיהם, הנה, פרעה בא בהתחכמות, כמו שנאמר חכמים הם להרע ולהיטיב לא
ידעו. רבינו בחיי אכן מאיר עינינו איך השעבוד התפתח. זה מתחיל בלהסביר שהוא מחשיב
את היהודים כשווה בין שווים. אבל, כמו בשאר כל המשעבדים יש שהיו שווים יותר ויש
ששווים פחות. ואח"כ גזר עליהם שעבוד בגופן הוא שכתוב ויעבידו מצרים
את בני ישראל בפרך, הפקיר פרעה את ישראל שכל אחד ואחד מהמצריים יהיה לו רשות לקחת
מישראל לעבוד עבודתו זהו שאמר בפרך, והפרך הזה הוא שהיו מעבידים אותם שיביאו העפר
ויעשו החומר והלבנים ושיבנו הבנין ולא היו נותנין להן אלא התבן ואחר כך הוסיף
בגזרה ומנע מהם התבן שנאמר ותבן לא ינתן לכם ותכן לבנים תתנו, ואח"כ הוסיף
בגזרה ומררו את חייהם בעול כבד ונמאס יותר מזה, וזה שכתוב וימררו את חייהם בעבודה
קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, כלומר מלבד עבודת פרך שהזכיר בכתוב הראשון
שהיא עבודה קשה בחומר ובלבנים עוד מררו את חייהם בכל עבודה בשדה, והעבודה בשדה היא
חפירת המקומות בשדותם והוצאת הזבלים, וזהו שאמר את כל עבודתם, כלומר מלבד עבודתם
אשר עבדו בהם בפרך: לאחר שעם ישראל התרגלו שחומסים אותם, ויהודונים
שביניהם שהסבירו מדוע המיסים ההם צודקים, חטפו גם הם בגופם. כי לאחר שהמצרים
הרגישו שאין בעם ישראל מי שיקום וימרוד, יכלו ללכת עד הסוף. ממש כמו ניקולאי ימח
שמו. אבל, אחרי שעם ישראל הושמו כנחותים, כתת אנוש, מכאן ועד לשעבוד גמור הדרך
קצרה. והנה פרעה הרשע כוון בכל מיני ענוין אלה להתיש כחם של ישראל
ולהמעיט זרעם שלא יפרו וירבו שהרי היגיעה מתשת כחו של אדם וממעטת הזרע, ולפי שראה
שלא היו מתמעטין בכל זה אבל היו מתרבין כמו שנאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה, לפיכך
גזר עליהם הריגה, וידוע כי אלו רצה לצוות להרגם כאחד היה אפשר לו זה, אבל מפני
שיהיה הענין בגידה גדולה שיהרוג מלך את אנשיו אשר באו לדור בארצו על אמונתו ותהיה
זאת למלך לחרפה בתוך העמים, על כן לא רצה להרגם בפרהסיא אבל רצה להתחכם עליהם
להאבידם בסתר ובחשאי ושלא יודע החמס הנעשה בהם, ולפיכך צוה הדבר לשתי הנשים
המילדות שיהרגו את הזכרים על האבנים וזהו שכתוב ויאמר מלך מצרים למילדות וגו' אם
בן הוא והמתן אותו, וצוה עליהן שיסתירו הענין ולא יגלה זה לשום אדם כדי שיהיה הדבר
סוד מן הכל אין צריך לומר מן המצריים אשר יחוש להם יותר אלא אפילו מישראל ואפילו
היולדות אמות הילדים בעצמן, שהרי אפשר למילדת לטעון ליולדת כך נולד מת. הנה, רבינו
בחיי מראה לנו באופן מוחש איך שהשואה התפתחה. היטלר ימח שמו לא חידש כלום. פרעה
כבר עשה את הכל. הוא שלט בראשית דרכו על הממון, אחר כך על הגוף עד ששלט על נפשם.
הכל בתכנית זדונית של השמדת עם ישראל. אבל, מה לעשות, להקב"ה היו תוכניות
אחרות לגמרי. אכן, הקב"ה כבר הקדים לאברהם אבינו שגר יהיה זרעך ועבדום ועינו
אותם. אם היו יהודים מאמינים בני מאמינים, הם היו אומרים לשם ייחוד קודשא בריך הוא
ושכינתי'ה, הנני מוכן ומזומן לקבל את ייסורי ועינו אותם בשמחה. וכאשר
ראה פרעה שגברה על המילדות יראת ה' יתברך יותר מיראת המלך והיו מחיות את הזכרים
וההתחכמות הזה לא שוה לו הוצרך לגלות הענין למצריים וזהו שכתוב ויצו פרעה לכל עמו
וגו', ועדיין ישראל לא היו יודעים בזה כלל כי כשהיה ישראל אבי הילד מתרעם אל המלך
או אל השופט אומרים לו הבא עדים ואעשה לך נקמה, ואח"כ נתפרסם הענין לכל העולם
ואפילו לישראל והיתה הגזרה גלויה לכל המצריים היו נכנסים בבתים במצות המלך ומחפשים
הילדים בלילות פן יצפינו אותם אמותיהם וזהו שכתוב ולא יכלה עוד הצפינו וגו', למדך
הכתוב שכל אשה ואשה מנשי ישראל חדשי עבורה נודעים למצריים החוקרים מצד המלכות כי
יחקרו הדבר ודבר לא יכחד מן המלך והיו באים במלאת ימיה ללדת עד שאלו רצתה להצפין
את בנה אין לה רשות: הנה כי כן למדנו שלרשעות של המצריים לא היה גבול. לא
היו להם מעצורים. עשו ממש כמעט כל מה שהנאצים ימח שמם עשו. וגם אז העולם ראה, ידע
ושתק. כי סך הכל במי הם פגעו, בעם ישראל. והנה כל
ההתחכמות הזאת שעשו בנסתר ובנגלה לא הועיל להם כלום והיתה הברכה משתלחת בזרעם
ברבוי גדול כצמח השדה, הוא שכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכן אמר הנביא
רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי, ואע"פ שהשליכו בניהם ליאור הנה המושיע
נצל בסבה מאת ה' יתברך כי לה' התשועה וההצלחה וכל הסבות מאתו, והוא יתברך הפר עצתם
והאביד חכמתם כענין שכתוב משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. וכמו כן יארע לנו בגלותנו
זה בכל דור ודור חושבים עלינו מחשבות רעות והם מתחכמים להאבידנו מן העולם, ואין לאל
ידם כי לא כן מחשבות הש"י וכמו שדרשו רז"ל וכאשר יענו אותו כן ירבה אמר
הקב"ה אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה: כאן רבינו בחיי מרחיב
את נסתרות דרכי השי"ת. הרי כל מאודם ורצונם של המצריים להשמידינו. לא די שלא
הצליחו בתכנית, הם היו סוג של גורם של הצלחת עם ישראל בעתיד. ראשית כל, עם ישראל
קמה לתחי'ה. הנה, בדיוק מה שקרה להם בהתחלה, הם יענו והקב"ה יפריץ. אבל, היות
שרק היו חכמים להרע ממילא, חזרו על אותה טיפשות במכת צפרדע. שהביאו על עצמם את
המכה. ואמרו במדרש תהלים למנצח על מות לבן, האויב תמו חרבות לנצח,
שאל פליפוס את רבי אלעשא לא כך אמר הנביא כי תאמר אדום רוששנו ונשוב ונבנה חרבות
כה אמר ה' אלהים המה יבנו ואני אהרוס, וכל מה שבנינו קיים, אמר לו לא דבר הכתוב כנגד
הבנין אלא כנגד העצות שכל זמן שאתם יושבים בכל שנה ושנה וחושבים לכלותנו הוא הורס
עצתכם, אמר לו חייך כך הוא אנו יושבין בכל שנה ושנה לכלותכם ואתי חד סב מבטל לן.
וכשם שהרעו המצריים לישראל תחלה בממונם ואחר כך בגופם כך מדד להם הקב"ה מדה
כנגד מדה ונפרע מהם תחלה בממונם הוא שכתוב וימת כל מקנה מצרים, ואחר כך נפרע מגופם
שנאמר כי היה השחין בחרטמים ובכל מצרים אחר כך נפרע מהם במיתה שנאמר כי אין בית
אשר אין שם מת: ובמדרש הבה נתחכמה לו לעם, הבה נתחכמה לו למלכו של עולם, אם נשרפם
הם בני אברהם שנצל מכבשן האש, אם נהרגם הם בני יצחק שנצל מן החרב, אם נסקלם באבנים
הם בני יעקב שנתעלה באבן, שנאמר משם רעה אבן ישראל, ועוד מלכותם נמשלה לאבן, שנאמר
ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב ומלאת כל ארעא, אלא נשליכם במים שהרי נשבע שלא
יביא מבול לעולם לפיכך הטביעם במים שנאמר כי בדבר אשר זדו עליהם בתבשיל שבשלו בו
נתבשלו, וכן אמר הנביא גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם: ללמדינו, שהכל בא מאת השי"ת
בזמן שהקב"ה הקציב שזה יבוא. ממילא עלינו להעמיק את האמונה ב"כל מה
דעביד רחמנא לטב עביד" עד שיביא עלינו את הטוב האמיתי והשלם.
מן העבודה, פירוש
לא שצעקו לאל שיושיעם, אלא צעקו מן הצער כאדם הצועק מכאבו, ומודיע הכתוב כי אותה
צעקה עלתה לפני ה' והוא אומרו שועתם וגו' "מן העבודה" פירוש "מצער
העבודה", וישמע ה' את נאקתם פירוש הרמת קול כאבם: עוד ירצה על דרך אומרו מן
המצר קראתי יה ענני במרחב יה, כי אחת מהתפלות המתקבלות היא תפלה שמתוך צרה, וכן
הוא אומר קראתי מצרה, והוא אומרו ותעל שועתם וגו' מן העבודה פירוש לצד שהיתה מצרת
העבודה, וכפי זה שועה זו היא תפלה, וצעקה כאב הצרה, הנה היא רמוזה באומרו מן
העבודה ויזעקו ובזה ידויק על נכון טעם ששינה הכתוב לשונו שהתחיל לומר ויזעקו ותעל
שועתם וגו', שהיה לו לומר ותעל זעקתם וגו', אלא נתכוין לומר שהם זעקו מהצרה וגם
שועו לה' כאומרו ותעל שועתם, וכפי זה שיעור הכתוב הוא על זה הדרך ותעל שועתם ששועו
לאלהים מן העבודה: עוד אולי אומרו "מן העבודה" ירצה שלא הגיעה השועה
לפני ה' ע"י אמצעי, אלא ביושר עלתה "מן העבודה אל האלהים" שלא על
ידי בעלי כנפים יגיד דבר: האור החיים הקדוש מחדש לנו
משהו מדהים. שכאשר יהודי בצרה והוא צועק מכאב אמיתי, הקב"ה שומע, מקשיב
ומושיע. כי אין חזק יותר מזעקה אמיתית. עוד דרך של צעקה זה
צעקה של מתוך הצרה. תוך כדי המשבר וההרגשה הקשה. תוך כדי העינוי. תפילות וזעקות
אלו נענים ומתקבלים ברחמים וברצון, מפני שהם אמיתיים לגמרי. יסוד היסודת של הגאולה
היא לצעוק ולהתחנן להשית. זעקות אמיתיות. מתוך מעמקי הלב על השפל של עם ישראל ועל
גלות השכינה, על חולים המתייסרים בייסורי איוב, על מעוכבי זיווג הממתינים לבנות
בית נאמן בישראל. ברגע שנזעק באמת, השי"ת יענה לתפילה וכימי צאתנו מארץ מצרים
יראנו נפלאות.
יום שלישי, 25 בדצמבר 2018
יום שני, 24 בדצמבר 2018
יום ראשון, 23 בדצמבר 2018
יום חמישי, 20 בדצמבר 2018
יום רביעי, 19 בדצמבר 2018
מחודדין בפיך - פרשת ויחי
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל וידידי ורעי ר'
משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
פרשת ויחי מאתגרת מאוד. היא הסמן של
חילופי משמרות. יעקב אבינו עומד לצאת מן העולם. העולם לא יהי'ה אותו מקום. אי לכך,
יש לשים לב לכל העניינים הקטנים בפרשה, צוואתו של יעקב אבינו לכל הדורות הבאים.
ראשית לכל, יש להודות להקב"ה על כל מצב, לכן הוא השתחווה לראש המיטה. גם יש
ללמוד להתנצל לילדים שמא עשינו להם משהו שלא כהוגן, כשם שיעקב מתנצל בפני יוסף על
מה שקבר את רחל בדרך אפרת. יש ללמוד שכאשר יש משימה יש להעדיף את מי שיכול לבצע את
המשימה. למרות שבעבר יעקב סמך מאד על יהודה, במקרה של קבורה בארץ ישראל, האיש
הנכון בזמן הנכון הי'ה יוסף. כאשר יש מצב שאינך מרוצה ממנה, נסה לשנותה בדרכי
נועם. על פי חלק מהמפרשים, יעקב שאל מי אלה על מנשה ואפרים, כי ראה בהם עניינים
שהם לא לפי רוחו. מה הוא עשה, הוא ברך אותם. הוא נתן להם משימה לשאת את יהדותם
בגאון. ללכת כנגד הזרם. הוא גם אמר שבהם יתברכו ילדי עם ישראל, כי הם התחנכו במקום
הכי לא טבעי לגדול כמו יהודי ירא שמיים. ובכל זאת הם היו שכאלה. הוא מלמדינו עד
כמה חייבים להיות זהירים בדיבור. ראובן, מחוסר זהירות בדיבור ובמעשים. לחשוב לפני
שמדברים (את שני בני תמית...) לחשוב לפני שעושים (הוצאת מיטת יעקב מאוהל בלהה). ההפסד
הי'ה נצחי. זהירות מכעס. הכעס הורס כל חלקה טובה. שמעון ולוי הפסידו המון מזה שהם
עשו דברים מתוך כעס. ההיפך הוא מי שמגלה אחריות. יהודה זכה למלוכה, לממלכת התורה,
שושלת דוד המלך ורבי יהודה הנשיא. מי שיודע לקחת אחריות, להודות בטעויות, זוכה לסל
מלא ברכות. ואחרון חביב מי שיודע לסבול בשקט, לקבל את הסבל כמו שזה מתנת שמיים,
זוכה להמון המון דברים. יוסף היה הסמל של לסבול מבלי להתלונן. כדאי לנו ללמוד
ולהפיק את הלקחים. ללמוד להודות להלל ולשבח את השי"ת על כל המצבים שאנחנו
עוברים כדי שהשי"ת יראה שמה שלא עובר עלינו אנחנו מקבלים בשמחה, אזי יביא
עלינו את השמחה האמיתי, ביבוא שילה ויקהת עמים.
וירא ישראל את בני יוסף, ראה
שהם בני אדם אבל לא הכיר מי הם: בני הם אשר נתן לי אלהים
בזה, בני הם ולא בני בני אבל הם אותם הבנים אשר נתן לי אלהים בזה
בעודי לבדי פה כאמרך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה ואמרת לי הם: לא יכול לראות, היטב כדי שתחול עליו ברכתו בראותו
אותם כענין אשר תראנו משם, וכענין ויראהו ה' את כל הארץ כדי שיברך אותם, וכן
באלישע ויפן אחריו ויראם: וישק להם ויחבק להם, כדי
שתדבק נפשו בהם ותחול עליהם ברכתו: המלאך הגואל אותי מכל רע
יברך, צוה שהמלאך הגואל אותי יברך את הנערים אם אינם ראוים לברכתך
בלתי אמצעי: ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק, לא שם תרח ונחור כי הצדיקים לא
יקרא עליהם שם אבותיהם הרשעים וכן בהיפך כאמרו רז"ל דקרינן לרשיעא אפילו בר
צדיקא רשיעא בר רשיעא שלא יתיחס לאביו הצדיק אבל יתיחס לאיזה מאבותיו הרשעים ולכן
התפלל עליהם שיהיו מוכנים ונעזרים לעבודת האל יתברך באופן שיהיו ראוים להתיחס
לאברהם וליצחק על דרך יחד לבבי ליראה את שמך: רבינו
הספורנו מלמדינו, תכלית הברכה זה הקשר של לב אל לב. לכן, כאשר נותנים ברכה למי
שאינם מכירים, אם הוא אינו כלי מחזיק ברכה, אין על הברכה על מה לחול. אבל ברגע שיש
הכרה, ראשית לכל, הברכה מתמקדת במי שמברכים ומברכים אותו לענייני צרכיו, כמו כאן,
שיעקב ברך אותם שלא יחול עליהם שם נחור ותרח, אלא יהיו בני האבות, יהודים כשרים.
באחרית הימים. הם
ימות המשיח, וראוי היה שיגיד להם דברים עתידים בענין הגאולה הקרובה היא גאולת
מצרים, ואיך יתכן שיניח הענין הקרוב ולא ירמוז הגאולה הנפלאה ההיא, וירמוז הגאולה הרחוקה
העתידה להיות באחרית הימים: ויתכן לפרש שכבר רמז לגאולת מצרים למעלה בתוך דבריו,
כי מה שאמר והיה אלהים עמכם רמז להם גלות מצרים, ומה שאמר והשיב אתכם אל ארץ
אבותיכם זו גאולת מצרים, שהרי ישראל ראוים היו ליכנס לארץ תכף צאתם ממצרים לולא
עון מרגלים שעכבם במדבר ארבעים שנה, ואחר שרמז לגאולת מצרים הוסיף לרמוז הגאולה האחרונה
הזו באחרית הימים לפי ששתיהן דומות זו לזו, וקבלה ביד הנביאים שעתידה גאולתנו זאת
שתהיה בדמיון גאולת מצרים בהרבה ענינים, מלבד שתהיה בה תוספת מעלה והשגה בלבבות
בידיעת הש"י. והזכיר בה שתי לשונות, והם האספו והקבצו לרמוז על שני קבוצים הם
נדחי ישראל ונפוצות יהודה, על שם הכתוב ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, ואמר
הכתוב ג"כ עוד אקבץ עליו לנקבציו. כלומר עוד אוסיף קבוץ אחר, זהו שבט יהודה ובנימין,
על הנקבצים ההם, והם עשרת השבטים ולא מצינו קבוץ כל גלות ישראל כי אם בגאולת ארץ
מצרים ובגאולה זו העתידה, ומזה אמר הכתוב יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, אמר
שנית כנגד גאולת ישראל ממצרים ששם היו כל ישראל מקובצים כי בגאולת בבל לא נתקבצו
כלם שלא עלו מבבל רק אלפים וארבע רבוא, ורוב ישראל גלו לחלח וחבור נהר גוזן וערי
מדי ושוב לא חזרו. ומזה אמר הכתוב שנית: רבינו בחיי מסביר
שכאשר יש צרה קרובה וצרה רחוקה, קודם יש לטפל ולנחם על הצרה הקרובה. רק אחר כך על
הרחוקה. אלא, היות שלגבי אחרית הימים ישנם שני זמנים, זמן של בעיתה וזמן של
אחישנה, וייתכן שהאחישנה זה קרוב (לא כמו בלעם שאמר אשורנו ולא קרוב) לכן
יעקב כבר מכין את בניו למה שנצרך כדי להביא את הגאולה העתידה במהרה בימינו.
כבס ביין וגו', יתבאר
על דרך אומרם ז"ל כי גלות ד' שבו יגלה הגואל העצום צריך שתהיה ביד ישראל מצות
עסק התורה, וזולת זה יתעכב מבוא, ולזה רמז באומרו כבס וגו', פירוש כי כוחו של המלך
המצופה שילה שמו הוא בחינת עסק התורה שיתעסקו ישראל ביינה של תורה, ועיין מה שפירשו
בפסוק הביאני אל בית היין, ואמר כי באמצעותה יהיה לבושו שהוא כינוי למלכות, נכון אליו
ללובשו: ואומרו ובדם ענבים וגו', נתכוון לומר כי אם יגיע זמן הגאולה ולא ימצא יין,
פירוש שאין בנו תורה, תהיה הגאולה באמצעות עול ותוקף הגלות אשר יצירון האומות
לישראל, כאומרם ז"ל כי כשיגיע קץ הנחתם ולא יהיה בישראל זכות לגואלם יעמיד
להם מלך קשה כהמן וכו', והוא אומרו ובדם ענבים, כי באמצעות היסורין יזדככו הנפשות ויתבררו
ניצוצי הקדושה כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה, אלא שזו מלאכתו נאה וזו מלאכתו
בלתי נאה, ואומרו "ענבים" כי באמצעות היסורין תגמר הכנתה כגמר בישול פרי
הגפן שהם הענבים, גם רמז כי לא ישלטו האומות לשפוך דם לזמור אילן או ענף או אשכול
אלא ענבים, פירוש גרגרין: ואמר סותה, לרמוז מדרגה קטנה למטה מהסות כי הסות ירצה
לשון כיסוי ההכרחי, לשון מסוה, והכוונה בזה כי הפרש גדול יהיה בין אם תהיה הגאולה
באמצעות התורה והמצוה, אז יגלה בגילוי מלכות עליון, לאם תהיה באמצעות הנקמה אשר תהיה
בישראל יהיה בבחינת עני ורוכב וגו': האור החיים הקדוש מנחמינו
שאין מצב שלא נגאל. הוא מתחנן שהמצב האידיאלי זה כאשר יש בני תורה העוסקים ביינה
של תורה. לכן, שומה עלינו להתעמק ולעמול ביינה של תורה כדי שתגלה לנו מלכות שמיים
במלוא הודה והדרה.
יום שלישי, 18 בדצמבר 2018
יום שני, 17 בדצמבר 2018
יום ראשון, 16 בדצמבר 2018
יום חמישי, 13 בדצמבר 2018
יום רביעי, 12 בדצמבר 2018
מחודדין בפיך - פרשת ויגש
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל וידידי ורעי ר'
משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
ויהי אחרי חנוכה. חנוכה הי'ה זמן של
להאיר החוצה את קיום השי"ת בעולם. למעשה זאת היתה משימת יוסף במצרים. זה המסר
שהוא שולח לאביו. אני ממשיך את דרכי האבות בלפרסם את ייחוד השי"ת בעולמו. כעת,
צריכים לחזור אחורנית בפרשה ולהתמקד שלא רק שיש צורך לפרסם את ייחוד השי"ת
בכל העולם, אבל יש בעיקר להתמקד, שאצלינו בתוך המחנה, בין אלו הנראים חרדים שנראים
כמו מאמינים, אבל בעצם הם ממש אין להם אפס קצהו של מושג באמונה בהשי"ת. וגם
לא מה חובתם בעולמם. אלא מאי, יהודה אומר, כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי,
מאי משמע, חובה על כל הורה לדאוג שאנשי ביתו יהיו זרע בירך השי"ת. זרע קודש,
מקיימים מצוות ולומדים תורה בשמחה עצומה. איך, כי עבדך ערב את הנער. אנחנו ערבים
לילדים שלנו. ערבים לעשות מצוות בערבות, כדי שהם ימשיכו לקיים מצוות בערבות. אי
אפשר בלי זה. איך מלמדים זאת, כאשר אנחנו דוגמא חי'ה. לומדים בגעשמאק, מצרפים את
הילדים. תמיד שמחים בקיום מצווה. מענגים את השבת. משבחים מידות טובות. כל אלו הם
הנקודות החשובות המובילות לקיום מצוות באהבה. לפתח מערכת יחסים עם הקב"ה כמו
שהוא מחפש. כאשר מקיימים מצוות בחיות, ממילא גם הילד יקיים מצוות בחיות. כאשר
משתפים ילד בסברא טובה ושנונה, בווארט חריף, בחומר למחשבה, אזי הוא מחפש להוסיף על
כך כהנה וכהנה. זה המסר המרכזי של הפרשה, יוסף הצליח לגדל דור של אוהבי השי"ת
בתוך מצרים. ללמדינו שלא משנה היכן אתה נמצא, שייך לחנך לתורה ויראת שמיים עם מדות
טובות בכל מקום בעולם, בכל עת ובכל שעה. וזה הזמן להתחיל כדי שכולנו נזכה במהרה
לראות שעוד אבינו שבשמיים חי וקיים והוא עומד וגואלינו במהרה.
אדני שאל את עבדיו. לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בספור מה שהיה כבר ביניהם.
ומה שאמרו רז"ל וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו, אינה טענה, כי המושל
שיצוה להביא אדם לפניו, לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה, וכל שכן על הגנבה
שיגנוב מבית המלך הגביע אשר ישתה בו. ומתחלה כבר שם עינו עליו לטובה וקרא לו שלום בדבר
אלהים יחנך בני, ועשה לכולם לכבודו משתה לפניו בבית המלכות, והרבה משאות להם, ונתן
להם בר כאשר יוכלון שאת, יותר מן הכסף שהביאו לו, כאשר פירשתי, ומה לעשות לו: ואשר
יראה לי על דרך הפשט, שאינם רק תחנונים להעיר רחמיו, כי חשב יהודה כי האלהים הוא ירא
כאשר אמר לו, וכאשר נהג עמהם חמלה כירא חטא לנחם אותם על הצער שעשה להם. הרמב"ן מלמדינו תורת בקשת התחנונים. ראשית לכל
לומדים מכאן שאין להרבות דברים. ריבוי דברים אין בהם לעורר רחמים. הסייעתא לדבריות
כאשר בני ישראל עמדו על הים, המצב הי'ה מסובך, הקב"ה אומר למשה רבינו מה תצעק
אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו. שנית תפילת משה לרפואת מרים. מכאן נבין, אם יש צד
לרחם הרי הדיבור המועט יעורר את אותו הרחמים. לכן, חייבים לפרש על מה יהודה ריבה
דברים. מאיר לנו הרמב"ן שכאן יהודה עשה חשבון הנפש, מנהיג זה שלפני קדם לומר
שהוא ירא אלהים. אם כך, נסדר לפניו טענות הגיוניים המתקבלים על דעת ירא שמים
אמיתי. דברים אשר נוגעים בנשמה. אשר ישלחו לפניו את בנימין.
אדני שאל. אתה גרמת לנו להביאו הנה וחולין הוא לך לעכבו: ואשימה עיני עליו. אפילו פשע גנאי הוא למושל הארץ להפרות דבריו. הרשב"ם לעומת הרמב"ן, נוקב מאד בדברי יהודה אל
יוסף. הוא מאד ברור וחזק. אין כאן מקום לטעות כלל ועיקר לדרישות של יהודה מכיוונו
של יוסף. אתה בעיניך מלך, דע, לטובתך שמירת האמת חייב להיות נר לרגליך. ולא, הנך
פושע ולא מלך.
ועתה לא אתם שלחתם, הנה בראותכם תכלית אלהי שלא היה מושג בזולת אלה הסבות הקודמות
אין ספק שהסבות הקודמות היו גם כן ברצון אלהי לסבב זה התכלית. הספורנו מלמדינו חשיבה נכונה. חשבון הנפש של אחרי ככלות
הכל. כעת שאנחנו יודעים מי השתחוה למי, מי מולך ולמה. כדאי שידעו לעשות חושבים.
הכל בהשגחה. זה לימוד לכל יהודי ויהודי באשר הוא שם. להסתכל ולהתבונן איך ההשגחה
העליונה סיבבה את כל מהלכיו.
וראיתי לתת לב בענין יוסף איך לא חש על צער
אביו כמה שנים, והן אמת בימי עבדותו נוכל לומר כי עשה ולא הצליח, אלא אחר שעלה לגדולה
למה לא כתב אגרת לאביו להפיג צערו, כי יודע היה יוסף גודל הפלגת חיבת יעקב בו, ויתאבל
עליו ימים רבים, ולמה לא שלח לבשרו, ותגדל עוד הקושיא על ימי הרעב שהיו עוברים ושבים
מארץ מצרים לארץ כנען, ולא חש על צערו, ועוד מי התיר לו אחר שבאו אחיו להאריך לו ימי
צרה שלא להודיעו תיכף ומיד: והן אמת כי למה
שנתגלגל בעניינים שגזר הגוזר רבים הם שהיו צריכין להיות כן, הא' לשלם ליעקב כ"ב
שנים שלא שמש אביו, וכמו כן היה הוא בצער כ"ב שנים, וגם למספר רד"ו שגזר
ה' שיהיו במצרים, וגם לירד יעקב בכבוד גדול מה שלא היה כן אם היה יורד קודם, וכמה פרטים
שנמשכו, אלא לצד יוסף צריכין לתת טעם לדבר:
ונראה כי טעמו של יוסף טעם לשבח, והוא כי מעת ירידתו למצרים עד עת בוא דברו
יתברך והוציאו מבית האסורים למלוך אין סיפק בידו להודיע לאביו, ואפילו שיונח שהיה סיפק
בידו, חש על נפשו שידעו אחיו בדבר, ולצד בושתם וכלימתם מאביהם ימסרו עצמם עליו לאבדו
מן העולם לבל תגיע להם בושת מאביהם, וגם אפשר כי יקללם וימותו כולם, ומצד זה יבקשו
לקעקעו מהעולם, לזה חש על נפשו שידעו אחיו בדבר וימנע מבא בדמי נפשו, ואחר צאתו ממאסר
ונעשה שר וגדול והלכה לה חששא ראשונה, אף על פי כן נמנע מהודיע לאביו, והוא על דרך
אומרם ז"ל מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו, וחש על כבוד האחים
מלביישם לפני יעקב ויצחק וכל זרע יעקב, וסבל שישאר אביו בצערו מלביישם, ועוד אף כי
אחר שעלה לגדולה חשב [ש]יוסיף בלבם מיחוש ההשטמה ממנו, ויתיעצו עליו לעקרו מהעולם,
וכמו כן תמצא שאמרו ז"ל שרצו לעוקרו אפילו בימי גדולתו ובא גבריאל ופזרן: והגם שאמרו ז"ל שירדו אחריו למצרים לפדותו
בדמים יקרים, ישתנה הדבר אם יפדוהו הם, שאז יכיר באחוותם וזולת זה עברתו שמרה נצח,
ולא ישכח את אשר עשו לו ויקדמו הם להרגו, הנך רואה כי אם היה מודיע מקודם ליעקב כי
הוא חי היו מתאזרים ובאים ומאבדים אותו מהעולם, וגם אחר שבאו לפניו בשנת רעב לא רצה
לגלות עצמו תיכף להם ולא לאביו, כי עודנו בסכנת מיחוש כנזכר, עד שנתחכם והאכילם והשקם
ונתן להם דמים והראה להם כי הוא עמהם בלב שלם, גם נגלה הדבר כי מה' יצא וידעו ודאי
כי לא שומר הוא להם איבה, וגם באמצעות כן הוסרה בושה מאביהם כי יאמרו אליו כי כן גזר
הגוזר, וכמו שפירשתי בפסוק לא אתם וגו', ואז גילה להם, ואף על פי כן הוצרך ה' לשלוח
מלאך להצילו מידם כמאמרם ז"ל, ואולי כי הוא יוסף לא ידע בדבר, או אפשר שידע שהצילו
מלאך: ואין להקשות עליו שהיה לו להודיע לאביו
קודם ולא יחוש אל האחים כי המלאך הגואל אותו עתה יגאלנו גם כן קודם, כי אין סומכין
על הנס, ובזה אין להאשימו ליוסף על הדבר, ונכון. הבאתי דברי האור החיים הקדוש ככתבן וכלשונם. כי הדברים
מראים על פי אלו חשבונות חיו אבותינו הקדושים, עד כמה יש להיות רגיש לזולת. עד
איזה תהום יש לרדת כדי לחשב את רגישות הזולת כדי לסנן ולנפות את הנאמר. מה היא
ערכה של מילה נאמרת או כתובה. עד היכן יכולים מילים לפגוע. אילו זכינו והיו לנו
מסננים רציניים מן הסתם גלותינו היתה מסתיימת מזמן. בפרט בדור הציוצים, שממהרים
להגיב מתוך פזיזות ושופכים דמם של אנשים על ימין ועל שמאל.
ויאסור יוסף מרכבתו, הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו. רש"י פשוט מדהים. ידוע עד כמה שיוסף אהב את אביו. ואהבה
מקלקלת השורה, שורת התנהגות של אנשים חשובים. כך נהג אברהם אבינו מאשר חבש את
החמור בדרך לעקידת יצחק וכך נהג דוד המלך כאשר רקד בכל עוזו לפני ארון האלוקים.
אין דרכו של משנה למלך לאסור מרכבה. אבל, יוסף הצדיק מלמדינו, בעצם מה שיעקב אבינו
מלמדינו, לשים בצד את אהבת בשר ודם ולקיים מצוה. כלכול מעשים במשפט. זה מסר מרכזי
לכל אורך הדרך. שקול את המעשה שייעשה ותתכונן לעשותה במיטבה, כמצוותה, ללא פניות
עצמיות, אלא לשם עשייתה בלבד.
ואת העם העביר, יוסף מעיר לעיר לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ והושיב של עיר
זו בחברתה, ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת אלא להודיעך שבחו של יוסף שנתכוין להסיר חרפה
מעל אחיו שלא יהיו קורין אותם גולים. הנה יסוד היסודות. למרות שלא ראינו שיוסף אי פעם מחל לאחים
על הנעשה לו. נכון שיוסף הסביר שהקב"ה חשבה לטובה ולא האחים ששלחו אותו
למצרים, אבל מחילה וסליחה לא שמענו. בכל זאת, רגישות היתה לו. זאת אומרת עד כמה
שיהי'ה לנו מצבים קשים ביחסי אנוש, כמה שנרגיש שאנשים אינם רגישים לנו, אנחנו
מצידינו חייבים להיות רגישים מאד להרגשותיהם. בשום זמן או מקום אין לנו לנהוג
במידה כנגד מידה. יש לנהוג בשיא העדינות של רחמים לפנים משורת הדין. רש"י
מדגיש זאת בסוף פרשת ויגש ללמדינו עד כמה יוסף הי'ה רגיש לכבוד אחיו שלא היו רגישים
לכבודו כלל ועיקר. עד כמה שהרחיק עצמו משמץ של נקמה. עד כמה עשה דברים מתוך מחשבה
עמוקה שאפילו אחיו לא ידעו עד כמה באמת הי'ה זהיר בכבודם.
יום שלישי, 11 בדצמבר 2018
יום שני, 10 בדצמבר 2018
יום ראשון, 9 בדצמבר 2018
יום חמישי, 6 בדצמבר 2018
יום רביעי, 5 בדצמבר 2018
מחודדין בפיך - פרשת מקץ - שבת חנוכה
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל וידידי ורעי ר'
משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
בני בינה, ימי שמונה קבעו. לכאורה זה
ברור מעל לכל ספק, חנוכה היא חג ההדתה. על מה נלחמו החשמונאים. על חופש הדת. לא
חופש מדת, אלא על הזכות לעבוד את השי"ת כפי שכתוב בתורה המסורה לנו על ידי
משה רבינו. שמא ישאל השואל, כוהני בית חשמונאי, חסידי עליון, קדושים וטהורים, מדוע
לא נשאר מהם זכר. מדוע נשמדו. אמנם לגבי חנוכה, בני בינה היו. לקבוע שמונה ימים
אשר מרמזים לימי מילה אשר היוונים השביתו. במשך של שמונה ימים, חייב להיות לכל
הפחות שבת אחת, אשר היוונים עמדו על כך שבני ישראל יחללוהו. ובימים שבהם קבעו את
חנוכה חייב להיות גם ראש חודש אשר היוונים ביטלו. כל זה לזכותם. אבל, זה שלא מסרו
תיכף ומיד את המלוכה בחזרה לבית דוד ולזרע של יהודה, על זה לא כופר. מרן החתם סופר
מציין, שלכן, רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה לא ייחד מסכת לחנוכה. וכמעט שאינה
מוזכרת במשנה. וכצאצא לבית דוד עמד ולא מחל על כבוד המלכות, כי מלך שמחל על כבודו
אין כבודו מחול. מעבר לכך, רק דורותיים אחרי חנוכה, הצאצאים של חסידי העליון, שוב
מתיוונים ונהיים צדוקים. עד שהם כמעט מכלים את כל תלמידי החכמים שהיו באותה דור. ללמדינו
שאין ביטוח ליראת שמיים. יוסף סונט באחיו, את האלוקים אני ירא. כאילו שהוא שואל,
מה אתכם. אתם בסדר כשזה נוגע ליראת שמיים. אבל, מלבד יהושע, שכנער אשר לא מש מתוך
האוהל, צאצאי יוסף שנהיו מנהיגים גרמו לדי הרבה נזק. עיין ערך ירבעם ואחאב.
ללמדינו עד כמה צריכים לחנך את עצמינו פנימה על יראת שמיים. לגרש את חשכת הטפשות.
לגרש את תאוות ה"ניוס והמנייעס". להתעמק עמוק עמוק בענייני יראת שמיים.
לקבוע איתים בספר חובת הלבבות. ולמלאות את החובות. להפיק את הלקח האמיתי של פרשת
מקץ. לשים קץ לכל מיני החושך אשר עופפים את מחנינו. להביא אור. אור של תורה. אור
של מצוות. אור של מעשים טובים ואזי בעל הדעה והבינה יפרוש עלינו אור של גאולה
שלימה בבית נכון ונשא, במהרה בימינו, אמן ואמן.
ויריצוהו מן הבור, כדרך כל תשועת ה' שנעשית כמו רגע כאמרו כי קרובה ישועתי לבא
וכאמרו לו עמי שומע לי וכך היה ענין מצרים כאמרו כי גורשו ממצרים כאמרם ז"ל שלא
הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ וכו', וכן אמר לעשות לעתיד כאמרו ופתאום יבא אל היכלו
האדון וכו': עוד עניין של הפרשה הקשורה
באופן זה לחנוכה. הספורנו מלמדינו שכל ישועת השי"ת היא כהרף עין. יש רק לפקוח
את העיניים. בעת שגרשו את היונים מבית המקדש עד שמצאו והדליקו מנורה טהורה, הי'ה
כהרף עין. לזה יש לנו לצפות. הקב"ה הורה לנו דרך נעים זמירות ישראל ששיבת
ציון היא כחלום. יש לנו ללמוד ולדעת את אשר מוטל עלינו לצפות. פתרון החלום. היום
שאנחנו בין החסף טינא ופרזלי של אצבעות הרגל, ודאי שמי שנאמר עליו משם רועה אבן
ישראל, האבן, של כוח מסירת התורה מאב לבן, זאת הכוח אשר מתרבה בימינו. לומר,
שקרובים אנו יותר מאי פעם לאבן (כוח האחדות של לימוד תורה יחד בתוותא חדא של אב –
בן) שייחתך מההר (מי יעלה בהר ה') וישמיד את הצלם.
אשר האלהים עושה. מה שעתיד לעשות הגיד לפרעה. כי על המלך תלויים תקנות המלכות. הנה הרשב"ם מודיע יסוד היסודות. המלך הוא שמוביל את
העם. כאשר המלך מכיר שהוא בעצמו רק מובל אזי, ממנו יראו וכן יעשו. לכן, הקב"ה
גילה סודו לעבדו, יוסף צדיקא, בעל האמונה והבטחון, כדי לעשות סדר בעולם. לומר למלך
בשר ודם שידע ויכיר שיש מי שמסדר עולמו. הוא מודיע מראש כדי לתת אפשרות קיום. כעת
אפשרות תלוי'ה בפרעה. בלית ברירה הודה פרעה שיש מלך שהוא מלכי המלכים. וממילא מינה
את עבדו היודע לכוון אורחות בוראו להנהיג את העם, כדי שיתקיימו.
וטעם הנמצא כזה. בעבור
שהיה עברי והם שנואי נפש המצריים, לא יאכלו מגעם ולא יתחברו עמהם, כי טמאים הם אצלם,
על כן לא רצה למנותו משנה בלא רשותם, ולכך אמר להם שלא ימצאו מצרי כמוהו כי רוח אלהים
בו. ואחרי שהודו, אמר ליוסף: אחרי הודיע אלהים
אותך את כל זאת, כי מאשר היה הפתרון טוב
ונכון בעיני פרעה ובעיני עבדיו היה בעיניהם כאלו כבר בא הכל כמו שפתר להם: ויתכן שירמוז
"את כל זאת" גם למה שספר לו שר המשקים. וכמוהו ויספר ללבן את כל הדברים האלה,
הברכות הנזכרות קודם לכן. אמר, אחרי שהודיע אלהים אותך החכמה הגדולה הזאת לפתור כל
החלומות הנעלמים והסתומים, ולא יפול דבר מכל דבריך, אין נבון וחכם בכל ענין כמוך, וראוי
אתה לנהוג שררה ומלכות ולהיות לי למשנה. הרמב"ן מבאר לנו, מתי יש להיות גמישים. מתי חוקי בשר
ודם יש להסירם לגמרי. חכמה בגוים תאמין. מה שהי'ה מובן לפרעה, שזר נמכר לעבד, מי
שישב במאסר, אבל, יש בעצותיו להושיע כעת את נבכי העם, אזי החוקים בטלים ומבוטלים.
הוי אומר, יש לחשב מחדש מה הם הקריטוריונים האמיתיים לכל המינויים, לאלו אשר
עומדים להנהיג עם. את מי ראוי להמנות לשררה, לא זה שיש לו דרגות ופרופסורות. לא זה
שיש לו נסיון עשיר מתוך חיי הרפתקאות. יש למנות את מי שיש בו רוח אלוקים, מי שיכול
לבצע תכנית שיש בה תבונה. מי שדיני ואורחות התורה הם נר לרגליו. ברגע הקריטי ביותר
למצרים הבין פרעה המצרי שזה הקריטוריון המנצח. הבנה זאת נסתרה מדורינו, דור
הפרוטקציוניזם. יתכן שנראה את היסוד, מי ראוי להמנות פרנס על הציבור, חכם נבון
וירא אלוקים – ובר ביצועים, ואמנם כך ננהג,נקרב לציון את הגואל.
ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש. דרשו רז"ל לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שהרי יעקב קודם ששלח
לבנימן הקדים להתפלל: ובמדרש ואל שדי יתן לכם
רחמים, מה שראה לברכם באל שדי ללמדך שהרבה יסורין עברו על יעקב, עד שהוא במעי אמו עשו
מריב עמו שנאמר (בראשית כה) ויתרוצצו הבנים. ברח מפני עשו ללבן ונצטער, שנאמר (שם לא)
הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה וגו', כיון שנמלט מלבן בא עשו להרגו, באה לו צרת דינה
וצרת רחל, בקש לנוח מעט בא לו רוגזו של יוסף. הוא שכתוב (איוב ג) לא שלותי ולא שקטתי
ולא נחתי ויבא רוגז. ולא היה מקבל תנחומין שנאמר וימאן להתנחם, מיד באה לו צרת שמעון
ואח"כ צרת בנימן, לפיכך התפלל באל שדי מי שאמר לעולם די יאמר לצרותי די. וכן דרשו
רז"ל (תהלים כ) יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב וגו'. אלהי יעקב ולא אמר
אלהי אברהם ויצחק, מכאן לבעל הקורה שיכנס בעביה של קורה. יוסף בבית אדוניו עלה לגדולה וזכה שכל הבית וענייניה היו
תחת ידו כי שם שמים שגורה בפיו. הנה, כאשר ירדו האחים בפעם הראשונה למצרים יעקב
אבינו לא התפלל עליהם. בדיוק כמו שהי'ה כאשר שלח את יוסף לראות את שלום אחיו.
מדרכים כאלו לא חוזרים בשלמות. ר' יהושע בן לוי פתר קרייה בגלות ואל שדי יתן לכם
רחמים וכמו דכתיב (שם קו) ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם. לפני האיש זה הקב"ה
כמש"כ (שמות טו) ה' איש מלחמה. ושלח לכם את אחיכם. אלו עשרת השבטים. אחר ואת בנימן,
זה שבט יהודה ובנימן, ואני כאשר שכלתי שכלתי, שכלתי בחורבן בית ראשון שכלתי בחורבן
השני לא אשכול עוד, (ב"ר). מה שדרש רבי יהושע בן לוי האיש זה הקב"ה אפשר
שכוון על מדת רחמים. ואמר ואל שדי יתן לכם רחמים זה הקב"ה, כלומר יתן לכם שמו
שהוא מדת רחמים. כי כל מה שמגיע מאת
הקב"ה זה רחמים וחסדים. ובא לבאר כי
הנביא נתן דעתו בתפלתו גם לדורות בקבוץ גליות שהשכינה שורה עמנו בגלות תתעלה ותתייחד
עם הרחמים. ואפשר ג"כ שכוון על מלת האיש מפני שאי אפשר להבין זה על יוסף, שכבר
אמר וקומו שובו אל האיש, ודי שיאמר יתן לכם רחמים לפניו ומה טעם שיחזור האיש פעם אחרת.
ומפני שדברי הנביא מיוסדים על קו המכוון, אף כי בתפלתו, על כן הוצרך לדרוש לפני האיש
זה הקב"ה שהוא אל שדי, והוא כאלו אמר יתן לכם רחמים לפניו. ומה שלא אמר לפניו
כדי ללמדנו כי קרא בכאן לאל שדי האיש, וכן מצינו (שמות טו) ה' איש מלחמה. ובמדרש שיר
השירים (שיר א) אשכול הכופר, בן נזירא אמר אשכול זה הקב"ה איש שהכל בו: דברי רבינו בחיי הם אבן יסוד, לנו הבנים המזכירים שלושה
פעמים ביום, זכור לנו חסדי אבות. כדי לפעול שהקב"ה יזכור לנו חסדי אבות, יש
לנו לדעת שיש להתפלל על כל ענין וענין. הנה, יעקב אבינו, מתוך שהתפלל זכה לראות
שוב את יוסף. גם לפני שפגש את עשו ולפני הליכתו לבית לבן התפלל והצליח. עלינו
לתפוס דרכי אבות, כדי להצליח בכל ענין וענין יש להתפלל להצלחתו. הקב"ה רוצה
להעניק לנו עוד ועוד, כל מה שיש לעשות זה לפתוח את הלב והפה ולבקש ולהתחנן. השאר
הקב"ה כבר יעשה ממילא.
את האלהים אני ירא, ולכן אניחכם להוליך לבתיכם די מחיתכם. זה היסוד של ירא שמים, הגשמיות של השני זה הרוחניות שלו. כאשר אדם זורע
גשמיות הוא יכול לקצור רוחניות. גדולה לגימא המקרבת. דווקא מתוך אשל אברהם קראו
רבים בשם ה' א-ל עולם. זה יסוד של חברה מתוקנת. לכן, עלינו ללמוד באמת מיוסף הצדיק
אשר בחן את האחים במבחנים מן הקשים ביותר. יסוד המבחן לדעת עד היכן יראת השמים
שלהם מגיע. זה יסוד של היראת שמים שלנו, לדאוג לרווח הגשמי של זולתינו, ממילא יפרח
רוחניותו
יום שלישי, 4 בדצמבר 2018
יום שני, 3 בדצמבר 2018
יום ראשון, 2 בדצמבר 2018
יום חמישי, 29 בנובמבר 2018
יום רביעי, 28 בנובמבר 2018
מחודדין בפיך - פרשת וישב
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ידידי ורעי ר' משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
לשבת בשלוה. יעקב אבינו שבע תלאות.
לחיות עם עשיו, לעבור את השוד של אליפז, לחיות עשרים שנה אצל לבן שרימה אותו
מתחילה ועד סוף. שוב להתמודד עם עשיו. הסיפור עם דינה והאי הבנה בינו לבין שמעון
ולוי. המלחמה עם העמים מסביב כמובא במדרש, מיתת רחל והעסק עם ראובן. אז זה ממש לא
פלא שיעקב אבינו מבקש קצת שקט. יפה. אבל, הוא לא עושה שום דבר כדי שהוא יוכל לשבת בשקט.
הוא קונה ליוסף כתונת פסים שמעורר את קנאת אחיו. גם בני בלהה וזילפה שיוסף הי'ה
מתידד איתם מפנים לו עורף. הקנאה הופכת עם הזמן לשנאה. שנאה תהומית. שנאה שאינה
מובנת לנו. שנאה שהביאה אות לדון את יוסף למוות. חז"ל במדרש באים ומחדדים לנו
את העניין. עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם, תקווה היא לעולם, וישבו לאכול לחם
מאכיל לחם לבאי עולם. זכורה היא לעולם, בעקבות מכירת יוסף באה עלינו עשרה הרוגי
מלכות. תקווה היא לעולם, כי זה נותן לנו פתחון פה לפני השי"ת, כי אם שבטי י-ה
חטאו, אנו שבדרגות הרבה יותר נמוכות, מה כבר ניתן לצפות מאיתנו. אבל, הכי מתמיה,
העבירה הזאת הולידה את הצלת העולם. האפשרות של יוסף לזון ולפרנס את כל העולם.
ובעצם לתת ליעקב אבינו את מבוקשו לשבת בשלווה. אמנם לא בארץ ישראל. אבל סוף ימיו
ישב יעקב בשלום ובשלווה. יש בינינו הסוברים שמעשה אבות סימן לבנים מחייב אותנו
לעשות מחלוקות בלי סוף. ההיפך הוא הנכון, עלינו ללמוד מהפרשה איך לגשר, איך אפשר
לחיות ביחד. איך לשאול את התמוה באופן ישיר ורק למי שזה נוגע איליו בלי כל פרסום.
כאשר מתקיים נדברו יראי השי"ת איש אל רעהו, ללא מחיצות, אזי ויקשב ה' וישמע.
אז ניתן באמת לחיות בשלום. השבוע חל יום פטירת הגראי"ל שטיינמן זצ"ל,
הוא הי'ה הסמל והדוגמא של לחיות ביחד, בכבוד. הוא הי'ה הדוגמא האישית של להתרחק מן
המחלוקת בכל מחיר. הוא לימד שלא מפסידים כאשר מוותרים. הוא לימד עד כמה גאווה הורס
ומחריב. זה הזמן ללמוד ממעשיו כדי שבחנוכה הקרובה נזכה לחנוכת המזבח בבניין בית
המקדש, במהרה בימינו, אמן.
את דבתם רעה. ידוע
כי כל דבה רעה אבל הזכיר רעה להפליג. את דבתם רעה. פירש רש"י ז"ל כל רעה
שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהם אוכלים אבר מן החי ומזלזלים בבני
השפחות לקרותם עבדים וחשודין על העריות, ובשלשתן לקה. וכתב הרמב"ן שאם כן
ראוי היה לבני השפחות להציל את יוסף מיד אחיו, מאחר שהיה אוהב אותם וחס על כבודם
והיה בא בשבילם כנגד בני לאה להגיד לאביו דבתם. ואם נאמר כי היו בני השפחות
מתיראים מהם, אין זאת, כי היו ארבעה דן ונפתלי גד ואשר, וראובן היה עמהם, ויוסף עצמו,
הרי ששה כנגד שאר בני לאה, ואנו רואים בודאי כי כל האחים הסכימו במכירתו מלבד ראובן
הגדול שבכולם ובנימן הקטן שבכולן. ועל כן פירש הוא ז"ל כי על בני השפחות היה
מוציא הדבה והם בני בלהה ובני זלפה כנזכר בכתוב, ויהיה שעור הכתוב כאילו אמר אלה תולדות
יעקב יוסף והוא נער בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, שהם בני בלהה ובני
זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דבתם רעה של בני השפחות הנזכרים. ויאמר אחר כך ויראו
אחיו, אלו בני לאה, כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו, ונמצא יוסף שנאוי מכולם,
מבני בלהה ומבני זלפה מפני הדבה שהביא אל אביהם, ומבני לאה מפני שהיה יעקב אוהב
אותו יותר מהם והם בני הגבירה כמוהו: רבינו בחיי מלמדינו על פי חשבון פשוט מה קרה שם בין האחים. הדבר הכי
קשה זה, מי שמקרב אותך עושה איתך מעשים מאחורי הגב. ואולי זה מובן על פי פירוש
רבותינו האחרונים, שיוסף שמע את האחים מדברים. כי הם רצו לבדוק אם אכן יוסף מלשין
עליהם. ולכאורה תמוה, איך יוציאו שבטי י-ה דיבורים מן הפה על תכנונם לעשות עבירות.
בפרט שיש ברית כרותה לשפתיים. אז לפי רבינו בחיי מבואר שהשבטים אמרו לבני
"השפחות", לומר דיבורים אלו. יוסף, הרגיש נבגד. אני מקרב אותם והנה הם
מדברים על לעבור עבירות.
ויתנכלו אותו להמיתו, הנה
לשון נכל יורה על המצאה להרע כמו אשר נכלו לכם, אמר שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית
ושבא אליהם לא לדרוש שלומם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם כדי שיקללם אביהם או
יענישם האל ית' וישאר הוא לבדו ברוך מבנים ול' התפעל יורה על ציור הדבר בנפש כמו
אתה מתנקש בנפשי מצייר בלבבך מוקש על נפשי ולשון להמיתו שימית הוא את אחיו כמו
לעשותכם אותם לעברך בברית, ובזה הודיע מה היה למו בהיות כלם צדיקים גמורים עד שהיו
שמותם לפני ה' לזכרון איך נועדו לב יחדו להרוג את אחיהם או למכרו ולא נחמו על הרעה
כי גם כשאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו
אלא על אכזריותם בהתחננו, והנה הגיד הכתוב כי ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל
ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניה' והתורה אמר' הבא להרגך כו': רבינו
הספורנו מלמדינו, עד היכן השנאה היתה בלבבם. הוא בעצם
מחדש לנו שהם בעצם לא בדיוק התחרטו על המכירה. מי שמדקדק בדברי יוסף בפרשת ויחי,
הוא מספר לאחים שהקב"ה חשבה ועשאה לטובה. אבל, הוא לא אמר להם שהוא חל להם.
ללמדינו עד כמה קשה מחלוקת כאשר במקום לבוא ולגשש ולגשר כל צד מתבצר בעמדה שלו.
ויהי ה' את יוסף ויט וגו', פירוש
כי בהשראת שכינה על האדם יושפע הנסמך מהמשרה שכינתו ממה שבו, וידוע הוא חן המקום
ברוך הוא כי הוא מקור החן, והוא אומרו ויהי ה' את יוסף ובזה ויט אליו חסד פירוש
ממילא, ואומרו ויתן חנו להיות כי לא תרגיש בחינת הרע במתק החן, לזה הוצרך ה'
להרכיב בעין שר בית הסוהר אמצעי לערב אליו חן צדיק, והוא אומרו ויתן חנו בעיני
וגו', והבן: הוא היה עושה, תרגום פירש על מימריה, ולדבריו למה לא ידבר הכתוב צחות
ויאמר בפירוש "על פיו" היו עושים, ואולי שנתכוין הכתוב בשנותו את טעמו,
להודיע גם כן שהגם שהיה הוא המנהיג לא היה מתנהג בשררה ומונע עצמו מתשמיש דבר אשר
היו עושים שם האסורים אלא ידו כיד כולן שוה, וזה יגיד מזג טבעו כי טוב הוא, ומצא חן
ושכל טוב בעיני ה' ואדם: האור החיים הקדוש מאיר עינינו על עצמת הקדושה של יוסף הצדיק. לא יתכן בעולם
שהקב"ה ישפוך חן וישרה שכינה על חדל אישים. זה עתה למדנו על גודל קדושתו של
יוסף שעבר והצליח לעמוד בנסיון יום יומי. אשת פוטיפרע לא הרפתה. יום יום היא
ניסתה. שעה שעה. ויוסף הי'ה מוכן להשפיל את עצמו רק להנצל מן החטא. אף אחד מהשבטים
לא עמד בנסיון כזה, אף פעם. לכן, הקב"ה השרה שכינתו עליו. הוא הבין היטיב שכל
מה שעובר עליו זה מאת השי"ת. ויש לקבל את זה בצורה הכי חיובית. ובעצם זה הי'ה
המסר שלו גם לאסירים. אפשר להיות מרירים וחסרי מעש. זה חיים ללא תכלית. אבל, אם
ניקח את המצב, כמה שהוא עגום וננסה לעשות ממנו משהו חיובי, נראה שאנחנו מסוגלים
לייצור ולהיות פעילים וחיים גם בתת תנאים. היסוד של כל
מה דעביד רחמנא לטב עביד, קבע יוסף בתוך הבור במצריים. גם בחושך מוחלט, ניתן למצוא
ולו נקודת אור קטנה. ללמדינו שהקב"ה נותן חן וחסד לאדם אשר חי באמונה ובביטחון
ולא משנה בדיוק איפה הוא נמצא.
הירשם ל-
רשומות (Atom)