בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק
דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף
זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב
זצ"ל
לא סתם פרשת מתן תורה נקראת פרשת יתרו.
וישמע יתרו. יתרו ידע איך שומעים. איך מקשיבים. כל מי ששותף לדו שיח היומי, בן
זמנינו, יודע היטיב למה זה נקרא דו שיח. כי כולם מדברים. אף אחד לא מקשיב. בעצם,
בהמשך הפרשה, הקב"ה מצווה את משה רבינו, ממש ברגעים לפני מתן תורה, לרדת מההר
ושוב להזהיר את העם. משה רבינו טוען שכבר הוזהרו, הקב"ה משיבו "ובכל
זאת" רד העד בהם שוב. וזאת המשמעות לדורות. אנחנו עקשנים בני עקשנים. לא תמיד
שומעים ועוד פחות מקשיבים. לכן, הקב"ה מלמד את עם ישראל שתי נקודות חשובות.
מי שמקשיב ומאזין, מסיק את המסקנות המתבקשות, זוכה. לכן, יתרו שהבין שלא ניתן
לשמוע את כל הניסים האלו ולשבת במדין, קם ובא להתגייר, הוא זכה שפרשת מתן תורה
ייקרא על שמו. המתעקשים למיניהם, הם המפסידים העיקריים. הנה, הקב"ה בימים אלו
שלח רוח חסד על מלכות החסד. הנשיא האמרקאי הבהיר לפלסטינים שנגמר להם הזכות להקרא
פליטים. הוא חוסם את הברז למי שמבזבז את הכסף שניתן לו לפרס על מעשה רצח. החגיגה
נגמרה. הדבר הידוע לכל בר בי רב שירושלים היא המרכז הנצחי של עם ישראל הוכר באופן
רשמי. מי שמתנגד למהלך, ישלם בכיסו. סוג של צדק שזה אלפיים שנה המתנו לה. אנחנו
רואים איך שהקב"ה שופך עלינו חסדיו ממרום, זה מחייב אותנו לנעשה ונשמע חדש.
להתחזק במצוות. להרפות מהמחלוקות הבזויות. להתחזק בשמירת שבת כהלכתה. להתחזק
בשמירת הלשון. להתחזק בתפילה. ולזכור, להזהיר בשעת מעשה. בדיוק כמו שהקב"ה
אמר למשה רבינו, רד העד בעם. הנה, אנחנו מחכים לשמוע שנית "אני ה'
אלוקיכם", זה יכול לקרות בכל רגע. אנחנו רק חייבים לפתוח להקב"ה את הפתח
הקטן של חודו של מחט. לזרוק את כל ההנהגות הפסולות מאיתנו והלאה, אזי יגאל אותנו
בקרוב וישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי לאמר "אני ה'".
אנכי ה' אלהיך. זו מצות הלב ואינו ספור כי אם מצות עשה שיודה אדם ויאמין בלבו אמונה שלמה כי יש
בורא נמצא אחד קדמון ואין עוד מלבדו, וכן מלת אנכי תורה על נמצא, והאל"ף בראש
תורה על היחוד והקדמות ושאר האותיות כלן עשרות שהן מחלק האחד, ואם כן כל התיבה כלה
מעידה על האחדות. ועוד מלת אנכי תעיד על אחד כי אחד עולה פ"א בחשבון מרובע, ועוד
מלת אנכי כוללת כל אותיות שבתורה שהן כ"ב אל"ף משלש אמות נ' מי"ב פשוטות
כ"ף מז' כפולות וזה כלל כל האותיות ונחתמה המלה ביו"ד שהיא מן הנעלמות: ועוד
אמרו במדרש כי יש במלת אנכ"י נוטריקון אנא נפשאי כתבית יהבית: וראוי להאיר עיני
הלב בארבע תיבות הללו הרומזות שהתורה נתנה בשם המיוחד. וכבר ידעת כי כל אנכי האמור
בהקב"ה תרגם אונקלוס מימרי חוץ מזה. והזכיר שני שמות מדת הרחמים ומדת הדין שהמצוה
הזאת יקראוה רבותינו ז"ל קבלת מלכות שמים, והמדות האלו הלא הם מדות המלך כנגד
העם כי המלך יצטרך להעמיד הארץ במשפט שנאמר (משלי כט) מלך במשפט יעמיד ארץ ויצטרך גם
כן שיתנהג עמהם בחסד וכענין שכתוב (שם כ) חסד ואמת יצרו מלך וסעד בחסד כסאו, ואמר,
אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כדי לתת מופת על אלהותו וקבלת מלכותו מכל מה שראו בעיניהם
והם יכולים להעיד עליו, והכונה לומר חייבין אתם לי שתקבלו אלהותי עליכם ממה שראיתם
בעיניכם האותות והמופתים הנכללים ביציאת מצרים. ומפני זה לא אמר אשר בראתי השמים והארץ
כי לא ראו זה בעיניהם, ורצה להביא להם ראיה על האלהות ממה שראו הם בעצמם בעיניהם. ועוד
כי ההוצאה מארץ מצרים כוללת בריאת עולם שהנסים הנמשכים אחר ההוצאה ההיא רבים וממה שנשתנה
הטבע בהם יתבאר מזה חדוש העולם כי עם הקדמות לא ישתנה דבר מטבעו כלל, ומפני זה אמר
אשר הוצאתיך כי בודאי היתה ההוצאה מורה על החדוש ועל ההשגחה ועל היכולת שתקבלו עליכם
אלהותי ומלכותי ושאהיה אלהים לכם ואדון עליכם ושתעבדוני אתם ותהיו עבדים לי כשם שהוצאתי
אתכם מבית עבדים מבית המצריים שהייתם עבדים להם. או יאמר מבית עבדים שהאדונים שלכם
היו עבדים שהרי המצריים בני חם הם שנאמר (בראשית י) ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען,
ואתם עבדים להם, או יהיה לשון עבדים שם דבר וכאלו אמר מבית עבדות וכמוהו (שם ט) עבד
עבדים יהיה לאחיו, שפירוש עבד לעבדות עולם, ואפשר לפרש עוד מבית עבדים מבית המזלות
שהם עבדים לי וקרא את המזלות עבדים לפי שהם מלכים למה שלמטה מהם שהם ממונים עליהם ועבדים
למה שלמעלה מהם, וירמוז כי היו ישראל ראוין לשהות עוד במצרים לפי משפטי הכוכבים והמזלות
לולא ה' שהיה לנו שהשפיל הכח ההוא והוציאם בדרך הנס וזהו שכתוב ויוציא אתכם מכור הברזל
ממצרים לא אמר ממצרים מכור הברזל כי המשיל כח של מצרים אשר למעלה לכור הברזל שהיו ישראל
ראוים שיותכו בו כברזל המותך בתוך כור, ואמר הכתוב כי הקב"ה הוציאם תחלה מאותו
כור הברזל ואחר כך ממצרים זהו מכור הברזל ממצרים:
רבינו בחיי מבאר לנו שראש לכל המצוות התמידיות, זה לקבוע בלב שהקב"ה הוא הוא
אלוקינו ואין זולתו. אחד יחיד ומיוחד. מלבד זאת יש לנו לדורשו היכן שנמצא.
והקב"ה הטמין עצמו בתורה כנוטריקון של אנכי, א'נא נ'פשי כ'תבית י'הבית.
ועניינה של מצוה זו, רק על ידי יציאתינו מבית עבדים, ממצרים, נוכל לכוון לבבינו
ומחשבתינו לאלוקתו יתב"ש. ממילא זה ירחיק אותנו מכל עבודה זרה. כי רק מי שעובד עבודה זרה יוכל לחבוש כאסיר אומה
שלימה ולהשתעבד בהם. היות שחוקותיהם הם חוקי אנוש הם משעבדים את תאוותם ועקמימות
שכלם וליבם לעבודת האלילים. לכן בא הקב"ה, שעשאנו בני חורין והניח את יסוד
היסודות, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. מי שעוסק ב"לדרוש את ה'".
כל זה מיסודות האומה והאמונה. מי שיהפוך בה ויהפוך בה, הוא יהי'ה נאמן לה'
ולתורתו, הוא יהי'ה בן חורין האמיתי.
לאהבי ולשומרי מצותי: הנראה ממשמעות
הכתוב שזו הבטחה בענין המצות האלו אשר הזכיר, יאמר כי הוא עושה בהן חסד לאלפים
לאהביו, הם המוסרים נפשם עליו, כי המודים בשם הנכבד ובאלהותו לבדו ויכפרו בכל אלוה
נכר ולא יעבדו אותם עם סכנת נפשם, יקראו אוהביו, כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה
בנפשותינו, כמו שאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו ה), שתמסור
נפשך וחייך באהבתו, שלא תחליפנו באל אחר, ולא תשתף עמו אל נכר. ולכך נאמר באברהם
זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא ח), שנתן נפשו שלא יעבוד ע"ז באור כשדים. ושאר
הצדיקים יקראו שומרי מצותיו. ורבים פירשו (עי' רמב"ם בפירוש משנה סנהדרין ריש
פרק י) כי אוהביו העובדים מאהבה שלא על מנת לקבל פרס, כמו שהזכירו חכמים (בספרי
דברים יא יג): ומצאתי במכילתא (כאן) לאוהבי, זה אברהם וכיוצא בו. ולשומרי מצותי,
אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו שהם יושבים בארץ
ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני. מה לך יוצא
לישרף, על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי את המצה. מה לך לוקה מאפרגל,
על שנטלתי את הלולב. ואומר (זכריה יג ו) אשר הוכיתי בית מאהבי, המכות האלה גרמו לי
ליאהב לאבי שבשמים. הרי פירש רבי נתן כי האהבה מסירת הנפש על המצוה. והכתוב ודאי
על ע"ז כי בה נתחייבנו ביהרג ואל יעבור בכל הזמנים לעולם, אבל הרחיב הענין
לכל המצות, לפי שבשעת השמד אנו נהרגין על כלן מן הכתוב האחר ולא תחללו את שם קדשי
(ויקרא כב לב). ות"ק שאמר זה אברהם ואלו הנביאים, אינו נכון שיאמר שהיו
הנביאים עושים על מנת לקבל פרס, אבל יש בזה סוד, אמר שאברהם מסר נפשו באהבה, כענין
שכתוב חסד לאברהם, ושאר הנביאים בגבורה. והבן זה: הרמב"ן בא ללמדינו אורחות חיים. מהו אהבת השי"ת אמיתית. מי שמוסר
נפשו לקיום מצוות השי"ת בכל מאודו ונפשו הוא זה אשר בשם אוהב השי"ת
יכונה. אלו המוכנים לסבול עלבון על קיום התורה. אלו המזילים דמעה כאשר מברכים ברכת
התורה ובברכת אהבה רבה. אלו המוכנים לספוג
מכות על קיום מצוות. אלו הם האוהבים. להם הקב"ה נוטר חסד עד אין קץ. כעת יש
לנו לדעת שאהבת השי"ת היא אהבה היחידה אשר תבער בלב האדם ובזה יכפור בכל
העבודות הזרות (אהבת הממון, הכבוד וכו') אשר עוקפים אותנו מכל מיני פינות. אוהבי
ה' מלבד ששונאים רע, הם אלו שהפרס שהם מצפים, שיוכלו שוב ושוב לעבדו. כמו עבד ה',
דוד מלכא משיחא, אחת שאל מאת השי"ת לשבת כל ימי חייו בבית ה'. ותו לא מידי.
לזה עלינו לכסוף. לעבדו מתוך שנוכל לעבדו. לאהבה שאינה תלוי'ה בדבר. אזי נוצר חסד
לאלפים. אלו הם ששמור להם הכל מבית גנזיו. באהבה רבה.
למען יאריכון ימיך, אלו החמשה דברות בשמירתן יאריכון ימיך, שיסבבו לך אורך ימים בלתי בעל תכלית שלא
יפול בו רוחב, כאמרם ז"ל לעולם שכלו ארוך, כי אמנם ענין אלו החמשה דברות הוא כלו
אומר כבוד לאל יתברך, אשר בו ינחל המכבד חיי עולם, וזה שנדעהו למהוה מאין, ולהיות אלהיך
הוא לבדו, ולא נעבוד זולתו, ולא נמרה בו במחשבה בדבור ובמעשה, ונכבדהו, הלא הוא אבינו
קננו: על האדמה, בשמירתם תזכה לזה שאותו
אורך ימים שאמרתי תקנהו בשבתך על האדמה שלא תגלה ממנה, אמנם החמשה דברות אחרות, והן
שלא נזיק לאדם בגופו בכבודו ובממונו, במעשה בדבור ובמחשבה, הן אזהרות שומרות מהעונש
בעולם הבא והעולם הזה: הספורנו מחדש לנו חידוש
נפלא. למען יאריכון ימיך, זה כלל למי שמקפיד גם על מצוות אנכי ה' וגם על לא תשא
שמע שוא. דברי תורה נוטריקון הם, מכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן אתה שומע לאו.
אריכות ימים זה לאלו המקפידין לקיים את המצוות, חלילה במי שאינו מקפיד ו/או עושה
ההיפך מרצון השי"ת, דוגמת אלו שמקפידים לשאת שם שמים לשוא, כאשר הם מקיימים
תשא עליו חטא (מוכיחים אדם ברבים כדי להשפילו עד עפר). גם מי שנשמר מכל סוג עבודה
זרה (כעס, למשל...) גם מי שזוכר את כבודה של שבת (ולא רק את של עיתוני שבת). לא רק
מי שמכבד את הוריו. הוי אומר מי שבעצם מרומם כבוד שמים, הוא זה אשר זוכה לאריכות
ימים במקום שהימים אכן שוים. על אדמת קודש.
