בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ידידי ורעי ר' משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
לשבת בשלוה. יעקב אבינו שבע תלאות.
לחיות עם עשיו, לעבור את השוד של אליפז, לחיות עשרים שנה אצל לבן שרימה אותו
מתחילה ועד סוף. שוב להתמודד עם עשיו. הסיפור עם דינה והאי הבנה בינו לבין שמעון
ולוי. המלחמה עם העמים מסביב כמובא במדרש, מיתת רחל והעסק עם ראובן. אז זה ממש לא
פלא שיעקב אבינו מבקש קצת שקט. יפה. אבל, הוא לא עושה שום דבר כדי שהוא יוכל לשבת בשקט.
הוא קונה ליוסף כתונת פסים שמעורר את קנאת אחיו. גם בני בלהה וזילפה שיוסף הי'ה
מתידד איתם מפנים לו עורף. הקנאה הופכת עם הזמן לשנאה. שנאה תהומית. שנאה שאינה
מובנת לנו. שנאה שהביאה אות לדון את יוסף למוות. חז"ל במדרש באים ומחדדים לנו
את העניין. עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם, תקווה היא לעולם, וישבו לאכול לחם
מאכיל לחם לבאי עולם. זכורה היא לעולם, בעקבות מכירת יוסף באה עלינו עשרה הרוגי
מלכות. תקווה היא לעולם, כי זה נותן לנו פתחון פה לפני השי"ת, כי אם שבטי י-ה
חטאו, אנו שבדרגות הרבה יותר נמוכות, מה כבר ניתן לצפות מאיתנו. אבל, הכי מתמיה,
העבירה הזאת הולידה את הצלת העולם. האפשרות של יוסף לזון ולפרנס את כל העולם.
ובעצם לתת ליעקב אבינו את מבוקשו לשבת בשלווה. אמנם לא בארץ ישראל. אבל סוף ימיו
ישב יעקב בשלום ובשלווה. יש בינינו הסוברים שמעשה אבות סימן לבנים מחייב אותנו
לעשות מחלוקות בלי סוף. ההיפך הוא הנכון, עלינו ללמוד מהפרשה איך לגשר, איך אפשר
לחיות ביחד. איך לשאול את התמוה באופן ישיר ורק למי שזה נוגע איליו בלי כל פרסום.
כאשר מתקיים נדברו יראי השי"ת איש אל רעהו, ללא מחיצות, אזי ויקשב ה' וישמע.
אז ניתן באמת לחיות בשלום. השבוע חל יום פטירת הגראי"ל שטיינמן זצ"ל,
הוא הי'ה הסמל והדוגמא של לחיות ביחד, בכבוד. הוא הי'ה הדוגמא האישית של להתרחק מן
המחלוקת בכל מחיר. הוא לימד שלא מפסידים כאשר מוותרים. הוא לימד עד כמה גאווה הורס
ומחריב. זה הזמן ללמוד ממעשיו כדי שבחנוכה הקרובה נזכה לחנוכת המזבח בבניין בית
המקדש, במהרה בימינו, אמן.
את דבתם רעה. ידוע
כי כל דבה רעה אבל הזכיר רעה להפליג. את דבתם רעה. פירש רש"י ז"ל כל רעה
שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהם אוכלים אבר מן החי ומזלזלים בבני
השפחות לקרותם עבדים וחשודין על העריות, ובשלשתן לקה. וכתב הרמב"ן שאם כן
ראוי היה לבני השפחות להציל את יוסף מיד אחיו, מאחר שהיה אוהב אותם וחס על כבודם
והיה בא בשבילם כנגד בני לאה להגיד לאביו דבתם. ואם נאמר כי היו בני השפחות
מתיראים מהם, אין זאת, כי היו ארבעה דן ונפתלי גד ואשר, וראובן היה עמהם, ויוסף עצמו,
הרי ששה כנגד שאר בני לאה, ואנו רואים בודאי כי כל האחים הסכימו במכירתו מלבד ראובן
הגדול שבכולם ובנימן הקטן שבכולן. ועל כן פירש הוא ז"ל כי על בני השפחות היה
מוציא הדבה והם בני בלהה ובני זלפה כנזכר בכתוב, ויהיה שעור הכתוב כאילו אמר אלה תולדות
יעקב יוסף והוא נער בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, שהם בני בלהה ובני
זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דבתם רעה של בני השפחות הנזכרים. ויאמר אחר כך ויראו
אחיו, אלו בני לאה, כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו, ונמצא יוסף שנאוי מכולם,
מבני בלהה ומבני זלפה מפני הדבה שהביא אל אביהם, ומבני לאה מפני שהיה יעקב אוהב
אותו יותר מהם והם בני הגבירה כמוהו: רבינו בחיי מלמדינו על פי חשבון פשוט מה קרה שם בין האחים. הדבר הכי
קשה זה, מי שמקרב אותך עושה איתך מעשים מאחורי הגב. ואולי זה מובן על פי פירוש
רבותינו האחרונים, שיוסף שמע את האחים מדברים. כי הם רצו לבדוק אם אכן יוסף מלשין
עליהם. ולכאורה תמוה, איך יוציאו שבטי י-ה דיבורים מן הפה על תכנונם לעשות עבירות.
בפרט שיש ברית כרותה לשפתיים. אז לפי רבינו בחיי מבואר שהשבטים אמרו לבני
"השפחות", לומר דיבורים אלו. יוסף, הרגיש נבגד. אני מקרב אותם והנה הם
מדברים על לעבור עבירות.
ויתנכלו אותו להמיתו, הנה
לשון נכל יורה על המצאה להרע כמו אשר נכלו לכם, אמר שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית
ושבא אליהם לא לדרוש שלומם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם כדי שיקללם אביהם או
יענישם האל ית' וישאר הוא לבדו ברוך מבנים ול' התפעל יורה על ציור הדבר בנפש כמו
אתה מתנקש בנפשי מצייר בלבבך מוקש על נפשי ולשון להמיתו שימית הוא את אחיו כמו
לעשותכם אותם לעברך בברית, ובזה הודיע מה היה למו בהיות כלם צדיקים גמורים עד שהיו
שמותם לפני ה' לזכרון איך נועדו לב יחדו להרוג את אחיהם או למכרו ולא נחמו על הרעה
כי גם כשאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו
אלא על אכזריותם בהתחננו, והנה הגיד הכתוב כי ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל
ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניה' והתורה אמר' הבא להרגך כו': רבינו
הספורנו מלמדינו, עד היכן השנאה היתה בלבבם. הוא בעצם
מחדש לנו שהם בעצם לא בדיוק התחרטו על המכירה. מי שמדקדק בדברי יוסף בפרשת ויחי,
הוא מספר לאחים שהקב"ה חשבה ועשאה לטובה. אבל, הוא לא אמר להם שהוא חל להם.
ללמדינו עד כמה קשה מחלוקת כאשר במקום לבוא ולגשש ולגשר כל צד מתבצר בעמדה שלו.
ויהי ה' את יוסף ויט וגו', פירוש
כי בהשראת שכינה על האדם יושפע הנסמך מהמשרה שכינתו ממה שבו, וידוע הוא חן המקום
ברוך הוא כי הוא מקור החן, והוא אומרו ויהי ה' את יוסף ובזה ויט אליו חסד פירוש
ממילא, ואומרו ויתן חנו להיות כי לא תרגיש בחינת הרע במתק החן, לזה הוצרך ה'
להרכיב בעין שר בית הסוהר אמצעי לערב אליו חן צדיק, והוא אומרו ויתן חנו בעיני
וגו', והבן: הוא היה עושה, תרגום פירש על מימריה, ולדבריו למה לא ידבר הכתוב צחות
ויאמר בפירוש "על פיו" היו עושים, ואולי שנתכוין הכתוב בשנותו את טעמו,
להודיע גם כן שהגם שהיה הוא המנהיג לא היה מתנהג בשררה ומונע עצמו מתשמיש דבר אשר
היו עושים שם האסורים אלא ידו כיד כולן שוה, וזה יגיד מזג טבעו כי טוב הוא, ומצא חן
ושכל טוב בעיני ה' ואדם: האור החיים הקדוש מאיר עינינו על עצמת הקדושה של יוסף הצדיק. לא יתכן בעולם
שהקב"ה ישפוך חן וישרה שכינה על חדל אישים. זה עתה למדנו על גודל קדושתו של
יוסף שעבר והצליח לעמוד בנסיון יום יומי. אשת פוטיפרע לא הרפתה. יום יום היא
ניסתה. שעה שעה. ויוסף הי'ה מוכן להשפיל את עצמו רק להנצל מן החטא. אף אחד מהשבטים
לא עמד בנסיון כזה, אף פעם. לכן, הקב"ה השרה שכינתו עליו. הוא הבין היטיב שכל
מה שעובר עליו זה מאת השי"ת. ויש לקבל את זה בצורה הכי חיובית. ובעצם זה הי'ה
המסר שלו גם לאסירים. אפשר להיות מרירים וחסרי מעש. זה חיים ללא תכלית. אבל, אם
ניקח את המצב, כמה שהוא עגום וננסה לעשות ממנו משהו חיובי, נראה שאנחנו מסוגלים
לייצור ולהיות פעילים וחיים גם בתת תנאים. היסוד של כל
מה דעביד רחמנא לטב עביד, קבע יוסף בתוך הבור במצריים. גם בחושך מוחלט, ניתן למצוא
ולו נקודת אור קטנה. ללמדינו שהקב"ה נותן חן וחסד לאדם אשר חי באמונה ובביטחון
ולא משנה בדיוק איפה הוא נמצא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה