יום ראשון, 28 בספטמבר 2014
יום רביעי, 24 בספטמבר 2014
יום שלישי, 23 בספטמבר 2014
יום שני, 22 בספטמבר 2014
מחודדין בפיך - ראש השנה - שבת שובה
בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי
רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ראש השנה הוא יום גדול ונשגב. יום של
התחדשות מלכותו של הקב"ה בעולמו. יום שתמיד כדאי להיות בקיבוץ של עם ישראל
יחד. מובא ברבינו בחיי וזה לשונו "וכענין שהשיבה השונמית לאלישע (מלכים ב ד) בתוך
עמי וגו', כלומר איני רוצה שתתפלל בשמי לפני המלך או אל שר הצבא מוטב לי שיהיה עניני
נכלל בכלל הרבים ולא נפרטת פן אענש, וידוע כי אותו היום שכתוב בו (שם) ויהי היום ראש
השנה היה. ומכאן ראוי אותו היום שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שיהיה יום
הדין ופקידת עונש לעולם ולהתפחד ולדאוג בו כיון שכל יחיד נפרט וכל מעשיו נפרטין לאיש
כדרכיו וכפרי מעלליו". בראש השנה, השונמית קבעה, בתוך עמי אנכי יושבת. לכן,
מקפידים שכל בקשותינו זה בלשון רבים, זכרנו, וכתבינו, אנחנו וכל עמך בית ישראל.
האמת, מי שלמד בימים אלו כהכנה בספר תומר דבורה, יודע שכל יחיד ויחיד הוא חלק של
כלל גדול. ובכל יחיד יש חלק של חברו. היינו כל פרט יש לו חלק של הכלל. לכן, רק
בקיבוץ יחד יש את ההשפעה הנדרשת. לכן, נאה ביותר בימים אלו להתבונן על כל חטאי בין
אדם לחבירו, כמבואר היטיב בשולחן ערוך ובמשנה ברורה, לסיים את כל המחלוקות. את כל
השנאת חינם. את כל המסכים המבדילים בינינו לבין אבינו שבשמים. ללמוד לראות את
מעלותיו של כל יהודי. ללמוד לפרגן לשני. לשמוח בשמחתו. לרצות בטובתו. רק כאשר נדע
לעשות זאת על הצד והדרך היותר טוב והיותר מועיל, רק אז יקויים שידע כל פעול
שהשי"ת פעלו ויבין כל יצור שהשי"ת יצרו, אזי נוכל בכל לב ובכל נפש ובכל
מאודינו להמליכו וליחדו ולומר בקול רם יחד "ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל
משלה". שנזכה כולנו יחד לכתב ולחתם לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים
גמורים. שתהי'ה לכולנו שנה טובה ומתוקה.
מי מלל לאברהם. לשון שבח
וחשיבות הוא, ראו מי הוא וכמה הוא גדול ושומר הבטחתו ומבטיח ועושה. לשון הרמב"ן. הוי אומר, ביום זה אמורים להתחבר
ל"ברוך שומר הבטחתו" לא פחות מליל הסדר. ניתן להבין זאת בתוספת דברי
הספורנו "ואברהם בן מאת שנה, ועם כל זה מל
את בנו ולא חס על אותו בן זקונים". הנה
אברהם אבינו שלא חס על עצמו, אבל כרחם אב על בנים, הי'ה מתאים (לדעת הספורנו) שלא
ימול את בנו. אבל כחלק לייסוד עם דבק בקונו, ודאי שחס על רוחניותו של בנו. כי לכך
הקב"ה נתן לו בן, כדי לשמור על רצף של השרשרת הקדושה של עם ישראל. זהו ההליכה
בדרכו של הקב"ה לשמור על הברית – ההבטחה. זה מביא ומקשר אותנו לקריאה של יום
השני – העקדה. הנה דבריו המדהימים של הסורנו בפתיחת העקדה. "נסה את אברהם כיון שיהיה בפעל אוהב וירא כמו שהיה בכח ובזה ידמה יותר לבוראו
שהוא טוב לעולם בפועל כי אמנם הכונה במציאת האדם היתה שידמה לבוראו כפי האפשר כאשר
העיד באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". מהו
מבחן האהבה, קיום ההבטחה, לעמוד בדיבור, דבקות במטרה. בזה יבוא הנוצר להיות בדומה
ליוצר עד כמה שזה ניתן. לכן "היחיד" ביקש מה"אחד" (אחד הי'ה
אברהם) את יחידו, אהובו. כשם שהקריבו בברית קודש כן יש להעלותו למעלה מזה כלשון
הרמב"ן "קח נא את בנך את יחידך. בעבור
היותו בן הגבירה, והוא לבדו אשר יקרא לו זרע קראו יחידו, ובא הלשון להגדיל המצוה, אמר
קח נא את בנך היחיד האהוב יצחק והעלהו עולה לפני". זה המכוון של להיות דבוק, לקרבן אקריב לו את נפשי
היחידה. ביסוד זה אנו מחוייבים להמשיך כחוט משולש אשר לא יינתק, כמבואר בספורנו
פרשת האזינו שנקרא ביום השלישי "כי שם ה' אקרא, הנה קורא שם ה' הוא המתפלל כאמרו קראתי שמך ה' מבור תחתיות
וכן ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם, אמר א"כ כאשר אתפלל על קבוץ גליות
באמרי כנשר יעיר קנו ועל ביאת המשיח באמרי ה' בדד ינחנו ובסוף השירה באמרי הריננו גוים
עמו אתם שידעתם גדלו במופתים שכליים מבוארים בתורתו, הבו גודל לאלהינו, אל תיחסו אליו
השתנות על מה שיסופר בשירה מהעתידות לישראל ושיהפך לכם לאויב כי ידעתם במופתי תורתו
שהוא חצור בלתי משתנה לא קצרה ידו מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע וגם כן לא תיחסו אליו
עול אחרי שידעתם במופתים כי תמים פעלו במציאות, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, ובזה
נודע: כי כל דרכיו משפט, דרכי טובו ומדת דינו כולם משפט בלי ספק: אל אמונה, נאמן במה שנשבע לאבות להיטיב לבנים בזכותם של אבות: ואין עול, בהביאו פורענות: צדיק, צדקות
אהב ובצדקתו לא יטוש את עמו: וישר הוא, שלא לקפח שכר כל ברי'ה". כל עניין התפילה והשבח וההמלכה, מלבד חידוש הרעות
על ידי הרועה, זהו חידוש האמנה של האמונה. שעל כל מדה ומדה הוי מודה לו כי הכל מאתו.
וביותר שמחשב את המחשבות כמו שמזכירים בהפטרת יום הראשון דמלכות מתפילת חנה
ע"פ רש"י כי אל דעות ה'. יודע מה שבלבבכם: ולו נתכנו עלילות. כל מעשי האדם נמנין לפניו. לכן, הבו גודל, כי מי מאיתנו לא ברור מה עובר במחשבותינו,
לכן, בעת פרעון נדע לשבחו שהרי כוון בדיוק, משלם לאיש כגמולו. ברגע כזה אנו מטים
לדברי ההפטרה של ירמי'ה מיומא אריכתא ע"פ המלבים "מרחוק ה' נראה לי ואז יראה להם מרחוק, שהגם שיעמוד עוד מרחוק וההשגחה תהיה מעוטפת
בנסים נסתרים, כבר יראוהו מרחוק ויכירו כי משגיח עליהם, ע"י שיקל מעליהם עול הגלות
וימצאו מרגוע, ואז יאמר ה' עליהם אהבת עולם אהבתיך, כי תתעורר אהבת כלולות שהיו ביניהם
מעולם, וע"י האהבה הזאת משכתיך מן הגלות במדת החסד, וזה נגד אהבת כלולתיך וחסד
נעוריך, שהחסד יבא לבסוף ע"י אהבת עולם, והאהבה תבא ע"י מציאת חן במדבר,
שימצאו חן בעיניו ע"י אורך הגלות וע"י מה שסבלו על דבר כבוד שמו, ויגאלם
ויהיה להם לאלהים בחסדו". הנה הזמן להכיר
ולחדש ברית אהבתינו לנצח נצחים.
וירא את המקום, ראה ענן
קשור על ההר.זה הסימן של השראת השכינה,ענן
קשור.אך,כאן וירא יכול להיות בפירוש של ראי'ה וגם בפירוש של הבנה.הוא הבין שזה
המקום שמכאן מתקבלות התפילות.הבין את כל המאמץ שהי'ה צריך להקדיש להגיע למחוז
חפצו,שהוא שער השמים.המקום שיש להכשיר,ראשיתה יש להעפיל ולעלות ההר.אח"כ
יצטרכו גם לכבוש את השדה כדי שיוכל להקרא בית.לא כאברהם שקראה הר,כי מי יעלה בהר
ה'.יחידי סגולה.ולא כיצחק שקראו שדה,כי ציון שדה תחרש.אבל כדי להיות בית,יש קודם
להכין את ההר.ברגע שהרכסים לבקעה,יש להכין הבקעה - השדה לקראת היותו בית.יעקב
אבינו אכן,היגיע אל המוכן.בית א'.זה ההבנה,שמוכן להכין את עניין יסוד המקום להיותו
בית,כמו שדוד המלך הכין את היסודות של הבית למרות שלא זכה לבנותו.זה יסוד השורש
והעבודה בעבודת השי"ת,ההכנה לקיום המצוה,ההכנה ללימוד,ההכנה לתפילה,ההכון
לקראת א'.מתי נדע שאכן אנחנו מוכנים ומזומנים,כאשר נראה את המקום מרחוק.
היום, הימים העתידין
כמו עד היום הזה שבכל המקרא שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום
הזה על היום שעומדים בו, ומ"א ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם
מן הפורענות כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור ועומד
לכפרה.שני הפירושים אחד הם.היינו שעד היום אנחנו
עומדים בזכות העקדה,נעקדנו כצאן לטבח יובל עשרות פעמים במשך אלפיים שנות גלות,בכח
עקדת יצחק,לצרף עפר לעפר,עד כי שחה לעפר נפשינו.מכאן יש לקוות שאכן ה"קומה
עזרתה לנו" ממהרת לבוא למען שמו באהבה.לא עד היום הזה אלא עוד ביום זה.
היום הרת עולם. מלשון הריון. וידוע שלפני כל לידה משביעים
את התינוק להיות צדיק. ממילא, בכל ראש השנה, נולדים מחדש, יש שוב הזדמנות לראות
לקיים את השבועה במילואה. ללא חכמות. היום יעמיד במשפט כל באי עולמים. עולמים
דווקא. הרי נאמר שלא אומרים הלל בראש השנה שספרי החיים והמתים פתוחים לפניו. כדי
אכן לבדוק את ה"בושנו מכל דור". אבל, עדיין יש סיכוי להחזיק מעמד. כי
נפלתי קמתי. אבל הקימה צריכה להיות לשוב למעמד. אם כבנים אם כעבדים. או כמו בני
בכורי ישראל, כי נער ישראל ואוהבהו. היינו להיות תמים בדרכי השי"ת. כמו ישראל
סבא. או כמו, עבדי השי"ת. לא כן משה עבדי בכל ביתי נאמן הוא. ביטול מוחלט
לרבונו של עולם בכל זמן ועידן. או כיהושע עבדי, שדאג לכל הלומדים שיוכלו ללמוד
מתוך הרחבה. כמו יהושע אשר בלילה ההוא כאשר שמע מהמלאך, עתה באתי, על ביטול התורה
של כעת, מיד התישב ללמוד כל הלילה. הוא לקח אחריות מלאה. או כמו לעבד ה' לדוד. אשר
קבל כל ייסוריו באהבה. ולא עוד אלא שדרש אם אני חטאתי פגע בי ובמשפחתי ואלה הצאן
מה עשו. אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים, הרחמנות הטבעית. אל תסתר פניך ממנו. ואם
כעבדים, אזי אין ברירה. חייבים אתערותא דלתתא, נשווע ועינינו לך תלויים, עד
שתחנינו ותוציא כאור משפטינו איום קדוש.
ארשת שפתינו יערב לפניך, דוד
המלך אומר בתהילים, וארשת שפתיו בל מנעת סלה. מבאר רבינו בחיי, בראשית עולה י'
בארשת, עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ידוע גם מאמר חז"ל, אמר רב המנונא כל המתפלל
בע"ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.
כמו כן נאמר כל העונה אמן יהא שמי'ה רבה בכל כוחו נעשה שותף להקב"ה במעשה
בראשית. הנה, הקב"ה ברא באדם כוח נפלא של כח הדיבור. כאשר האדם מקלס לבוראו,
כדבעי, נעשה עמו שותף, כי בדבר ה' שמים נעשו. אבל, כדי להיות שותף, יש להבין, ה'
בעזך ישמח מלך. מאן מלכי, רבנן. העוסקים בהוויות דאביי ורבא. הם הם, השמחים בחדות
מעוז השי"ת. מאלו לא מנע השי"ת ארשת שפתותיהם. הם אכן זוכים לחיים
כמבואר בפרק. חיים שאל ממך, נתת לו אורך ימים עולם ועדץ. שהרי מי שדבק בנצחיות
התורה הרי הוא קיים לנצח. ממילא, מתחננים אנחנו, היות שבראש השנה נעשה שותפים עמך
בורא עולם השני אופנים, אם באמירת ויכולו, אם באמן יהא שמי'ה רבה, ממילא, קבל ארשת
שפתינו כאילו אנחנו מלכים.
שנהי'ה לראש ולא לזנב, וקשה
הרי אומרים הי'ה זנב לאריות ולא ראש לשועלים. אלא, בראש השנה מבקשים להיות ראש,
ראש דברך אמת, מה ראש דבריו אנכי ה' אלוקיך. ממילא רוצים שוב לשמוע ראשית הדברים,
וישמיענו שנית לעיני כל חי, אני ה' אלוקיכם.
האזינו השמים, שאני מתרה בהם
בישראל ותהיו אתם עדים בדבר שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים וכן ותשמע הארץ ולמה העיד
בהם שמים וארץ אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית
מי בא ומכחישם לפיכך העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם ועוד שאם יזכו יבואו
העדים ויתנו שכרם הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם ואם יתחייבו תהיה
בהם יד העדים תחלה ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואח"כ ואבדתם
מהרה על ידי העובדי כוכבים.הנה יסוד
הדברים ההאזנה וההקשבה. השמים והארץ יאזנו את הדברים ששמעו וידעו מתי יש להעניש
ומתי יש לתת שכר. וביותר נלמד ממה שרש"י כבר האיר לנו בפרשת נצבים וז"ל
" ד"א העידותי בכם היום את השמים
וגו' א"ל הקב"ה לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם שמא שינו את מדתם שמא
לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם כענין שנאמר וזרח השמש ובא השמש הסתכלו בארץ
שבראתי לשמש אתכם שמא שינתה מדתה שמא זרעתם אותה ולא צמחה או שמא זרעתם חטים והעלתה
שעורים ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין
פורענות לא שינו את מדתם אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה
וכמה".הנה, מוטל עלינו ללמוד את השירה
הזאת באופן שנלמד ממדת השמים ואת הארץ, ניתן להשיג מידה זו רק אם נקנה את מדת
ההקשבה וההאזנה, להקשיב לזעקת הזולת, לאזן את הדברים ולפעול בהתאם. אזי, נזכה שגם
לנו, הדברים יהיו מאוזנים.
הצור תמים פעלו, אע"פ
שהוא חזק כשמביא פורענות על עוברי רצונו לא בשטף הוא מביא כי אם בדין כי תמים פעלו: אל אמונה, לשלם לצדיקים
צדקתם לעוה"ב ואע"פ שמאחר את תגמולם סופו לאמן את דבריו: ואין עול, אף לרשעים משלם
שכר צדקתם בעוה"ז: צדיק וישר הוא, הכל מצדיקים עליהם את דינו וכך ראוי וישר להם צדיק מפי הבריות
וישר הוא וראוי להצדיקו.הנה,בעולמינו, הבשרי
והצמא דם, איננו מתחשבים במצוות והלכת בדרכיו, איננו מפנימים את הנאמר בספר תומר
דבורה להעביר על מידתינו. ברגע יש לנו חשבון והחלטנו שיש עלינו לסגרו, נשתמש בכל
האמצעים העומדים לפנינו אפילו אם הם לא ברשותינו. לא כן הדבר בעולמו של
הקב"ה. כל עוד שיש תקווה של תשובה, לא יחפוץ במות המת, שואלים, הלא הי'ה צריך
לומר יחפוץ במות החי, מהו במות המת. אלא, מדובר במי שיש לו גזר דין מות, רשעים בחייהם
קרויים מתים. ואף על פי כן הקב"ה ממתין ומצפה וחפץ בהצדקו. גם, כאשר כלו כל
הקיצין, אין הקב"ה בא עליו כפי יכלתו, אלא כפי יכולת הרשע לקבל. גם זאת, בטרם
הפורענות יאכל שכרו כדי מעשיו הטובים. השאלה המקשה תמיד באמונה ובטחון של צדיק ורע
לו, היא היא התשובה של שירה זו, לכן נצטווינו לשימה בפיהם,שנאמן בעל מלאכתיך לשלם
לך שכר פעולתיך. ברגע שמפנימים אמונה זו ממילא ידעו שאין עול. הוי אומר, המאזין
המקשיב המביט ומבין, איך שהכל בעולמו של הקב"ה ישר ולולי חשבונות הרבים שאנו
מבקשים,מזמן היינו נגאלים.
יום ראשון, 21 בספטמבר 2014
יום חמישי, 18 בספטמבר 2014
מחודדין בפיך פרשת נצבים וילך
בס"ד לעילוי נשמת אבי מורי
רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ועתה, כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני
ישראל. למה, וענתה השירה הזאת, כי לא תשכח מפי זרעו. הנה ההבטחה שהתורה נצחית ולא
תשכח. לכאורה תמוה. הרי ידוע מאמר חז"ל שדוד המלך נענש על זה שאמר זמירות היו
לי חוקך, כי התורה נאמר עליה התעיף עיניך בו. לכן שכח את עניין נשיאת הארון בכתף.
מצד שני חז"ל משבחים את הפסוק שדרך של הלימוד של זמירות, זוכרים את הלימוד. גם
מובא בילקוט ובמדרש שעת הזמיר היגיע וקול התור נשמע בארצינו, רומז למתן תורה,
שנאמר זמירות היו לי חוקך. הוי אומר, שיש כאן עניין עמוק. עומק העניין הוא, כאשר
לומדים, יש ללמוד בכובד ראש. כאשר חוזרים ומשננים, כאשר מנסים לקיים, בכל יום יהיו
בעיניך כחדשים, לזכות לחזור ב"פרישקייט" ובגעשמאק של לימוד ראשוני,
חייבים את הזמירות. זהו כוחו של ניגון. הנה, הקב"ה הכתיב, השירה הזאת, התורה
הקדושה, לא תשכח. וענתה השירה הזאת. לשון של זמר. ככה זוכרים. ככה נזכרים. ככה
יודעים שבכל מקום, גם בהסתרה של ההסתרות, שם נמצא הקב"ה. אולי, זה גם הסיבה
שכל בני הישיבות, מכל החוגים והגוונים נתפסו לשיר ואפילו בהסתרה. זה לא סוד שאנחנו
נמצאים בזמן ההסתרה של ההסתרות. כל בדל מחלוקת בין פלגים תוך ציבור, התירו רסן
לעשות מעשים אשר לא ייעשו. ממש זועק שהאנשים מרגישים "שאין אלוקי בקירבי. כי
לולא באמת האמינו בטוב ה', הרי היו נותנים להקב"ה להנהיג את העולם ולא היו
קמים ועושים מעשים. מוציא שם רע ורכילות הותרו. הלבנת פנים בראש חוצות. נורא
ואיום. וכעת, הננו שוב נצבים לפני השי"ת, לפני יום הדין. כדאי שנדע שגם בתוך
ההסרה, אלוקי בקרבי. הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחה זצוק"ל מסביר, ההסתרה
נובעת כי יהודי מגיע להתנהגות שניתן להסיק שהוא אכן מרגיש, רחמנא ליצלן, שאין
אלוקי בקרבי. לכן, יש ללמד את בני ישראל, שהקב"ה בקרב כל אחד ואחד ממש, כמו
שמפורש בספר תומר דבורה. יזכרו המה שהקב"ה רואה את כל המעשים, יזכרו
שהקב"ה מנהיג ומשגיח, אזי השירה תענה, השירה של אז ישיר, תביאמו ותיטעימו בהר
נחלתך עם מקדש, ה' כוננו ידיך. עם ה' ימלוך לעולם ועד. כל מה שנותר, זה לפתוח את הלבבות, ללמדם אמונה
טהורה בהשי"ת. ללמדם כמה חשובה אהבת ישראל לבורא (עיין מידת לשארית נחלתו –
תומר דבורה). ברגע שנדע כמה יקר ערך כל יהודי בעיני השי"ת, נלמד לכבד זה את
זה, ממילא נרבה כבוד שמים ונזכה השתא, שהי'ה תהי'ה שנת עליית העליות, שנה שבה נכתב
וחתם כולנו בספר חיים טובים, בספרן של צדיקים בהשמע תקיעת השופר הגדול. שנה טובה
ומתוקה לכל בית ישראל.
והתברך בלבבו לאמר. כשישמע
האחרים מתקללים באלות האלה, הוא יתברך במחשבתו ויאמר בלבו שלום יהיה לי מכל אלה כאשר
אלך בתאות לבי. והשם לא יסלח לו אבל יעשן עליו אפו אז כשיחטא, לדור או לדורות: הרמב"ן בא להרחיב ולהסביר על מה ככה עשה ה' לארץ.
כדברי הנביא לשוא היכיתי בני מוסר לא לקחו. זהו שיטת הסמוך עלי – יהי'ה בסדר. בא
משה רבינו להעביר את בני ישראל בברית לדורי דורות שלא יתכן בעולם לומר, לי זה לא
יקרה. מי שילך אחרי לבבו יעשן בו אף השי"ת. או יהיה טעם "כי" לאמר, יהיה לי שלום בעבור שאינני
מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה. ולא יאבה ה' בעבור שאיננו
מקבל אלתו לסלוח לו, אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל. הוי אומר שזה משמעותה של הברית, האדם יראה לעיניים וה' יראה
ללבב. ברית זה הוא ברית שכולם קבלו עליהם בפיהם ובלבבם לעשותם. התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות, כלשון חכמים (בבא בתרא
קס:) שריר וקיים, וכן בשרירי בטנו (איוב מ טז): ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה, להוסיף
השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא רוה, כענין ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי
ישבעו (ירמיה לא יג), והיתה נפשם כגן רוה (שם פסוק יא), והמתאוה תקרא צמאה, צמאה לך
נפשי (תהלים סג ב): והטעם, כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבא
בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא
שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה. נמצאנו למדים, עד כמה יש להתרחק מכל וכל מכל תאווה. הרי אם
התורה מדמה תאווה לצמא, זאת אומרת שזה שייך לדחפים אנושיים אשר המוח אינה משתלטת
עליה. כי הלב משכנע שזה חשוב, דחוף ולא ניתן לדחי'ה. מכאן לשינויי הלשון של לא
תחמוד ולא תתאוה, לא תתורו אחרי לבבכם ועיניכם, כי מש שילך אחרי מראות עיניו וחמדת
לבבו, יפול בשחת. כי המתאוה לזמת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו
תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים (סוכה
נב:) משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו
בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה
ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו. זאת אומרת מכאן ואילך השכל יוצא לגמרי מכללי המשחק. לא
יינתן זמן למחשבה, כי החמדה קובעת כבר את החיוב העכשווי הבא שלא ניתן כלל לחיות
בלעדי עניין זה. ממילא מתוסף השגגות על הזדונות, כי יש כבר חוט שני של כללי
התנהגות. מה הוביל לדרך זו, אי המניעה מהשגגו. לכן, מן הנמנע לא להוסיף את הפותח
בדרך מחשבון הכללי. ולפי שהזכיר "שרש פורה"
אמר בלשון הזה, כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות:
ואין "למען" במקום הזה טעם, שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרוה עם הצמאה,
אבל הוא כמו "לספות", יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך. כי בכל סבה עם עלול
יאמר "למען", בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול, כמו למען (אשר) ייטב לך,
בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתו, כמו למען למוג לב (יחזקאל כא כ), למען יאשמו (שם
ו ו), כספם וזהבם עשו לי עצבים למען יכרת (הושע ח ד), ורבים כאלה. וזה הטוב והישר בעיני
בפסוק הזה מכל הנכתב עליו בהרבה פנים: גם יתכן לפרש, שהוא שב אל שרש פורה וראש ולענה,
יאמר כי יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי למען שיוסיף פארתו הרוה אשר תגדל ותצמיח הלענה
וראש על הצמאה אשר לא היתה צומחת. או יהיה "הרוה" כנוי ללענה הנזכרת, שיוסיף
הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאד על הצמאה אשר לא היתה גדלה רק מעט, ותהיינה שתיהן צומחות.
לסיכום, הרמבן מבהיר באופן הברור הדרך של השכנוע לחטא. הכל
נובע משרשים קלוקלים. למנוע זאת מלבד לתחזק את האמונה, תמידים כסדרן, יש לשים
תמרורי אזהרה בדרכים. לסור מרע רק כדי לעשות טוב. לברוח מן העבירה כמפני האש, שלא
יידבקו שגגותינו לזדונות. אלא שמעט זדונות אם היו, ייהפכו לזכויות. והכונה בזה לומר, כי
כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו, סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים
יותר מבראשונה. וגם זה פירוש נכון:
והשבות אל לבבך, התבונן
בחלקי הסותר ותשיבם אל לבבך יחדיו להבחין האמת מן השקר ובזה תכיר כמה רחקת מן האל יתעלה
בדעות ובמנהגים אשר לא כתורתו: ושבת עד ה'
אלהיך, תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך
בלבד, וזו היא התשובה שאמרו ז"ל (יומא פרק יום הכפורים) שמנעת עד כסא הכבוד: ושמעת בקולו ככל אשר
אנכי מצוך היום, לא מצות אנשים מלומדה כמו שעשית
קודם לכן: אתה ובניך, גם ילידי הדור יכירו זה כאמרו כי כולם ידעו אותו למקטנם ועד
גדולם: בכל
לבבך, שלא תסתפק בזה: ובזה נפשך, שלא תמנע מזה נפש המתאוה בהכירך גודל הענין: הספורנו רוצה להדריכנו בדרכי התשובה. ידוע הוא שחלק מדרכי
התשובה, שיעיד עליו יודע תעלומות שסר מחטאו ולא ישוב לכסלה עוד. איך מגיעים למצב
שהקב"ה יוכל להעיד שסרנו מן החטא ולא שוה לנו. היינו ע"י העמקת האמת,
ללא פשרות. לזרוק את השקר, את "הצבע" ו"חומרי טעם וריח"
המיפים את החטא. לרדת לסופה ולראות את כל הגועל שיש בחטא. אזי נרצה רק לדבוק
בבוראינו לעשות רצון קונינו. נהפוך הוא, נכבוש את יצרנו, כדי להתאוות לעשות רצון
המלך חי וקים. זאת היא תשובה מאהבה שמגעת מעל לכסא הכבוד.
לא בשמים הוא, שאילו היתה בשמים
היית צריך לעלות אחריה וללמדה: רש"י
מבינינו, תורה היא וללמוד צריך. שהרי אילו תורה היתה בשמים, ואכן היא היתה שם, מי
יעלה לנו השמימה, משה רבינו. הוא הי'ה בדרגת שמים, אך הורידה לנו. כדי שנדע שהיא
תורת חיים, שניתן לחיות יום יום, שעה שעה. וללמדה באופן כשה של משכני אחריך נרוצה,
שאילו באמת עדיין היא היתה בשמים, היינו עושים הכל להורידה לנו, ללמדה, ללמדה
ולקיימה.
בפיך ובלבבך לעשותו. הזכיר בכאן שלשה דברים, הפה והלב והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה
חלקים אלו, כי יש מצות תלויות בפה ויש תלויות בלב ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל
על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה זהו בפיך,
ועל העבודה זהו בלבבך זו עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים זהו לעשותו. ומן הידוע כי המצות
התלויות בלב עבודה גדולה להקב"ה מן המצות התלויות בדבור, ולכך אמרו רז"ל
פוסק מדברי תורה לפסוק קריאת שמע, ואמרו על פסוק ראשון זו היא ק"ש של רבי יהודה
הנשיא. והתלויות בדבור עבודה גדולה יותר מן התלויות במעשה, ולכך אמרו גדולה תורה יותר
מכל הקרבנות כלן, שנאמר (ויקרא ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח
השלמים. ומפני זה הזכיר ובלבבך באמצע לחשיבותו מכלן והזכיר לעשותו אחריו. וכתב הרמב"ן
ז"ל, בפיך ובלבבך הוא ענין הודוי על התשובה שהזכיר למעלה, ואמר, כי המצוה הזאת,
על התשובה נאמר שהוא מצווה בה, כמו שאמר ושבת עד ה' אלהיך, ואמר לא נפלאת היא ולא רחוקה,
כי אף בהיותם בארץ אויביהם בגלות והם נדחים ונפוצים יכולין הם לשוב בתשובה בכל מקום
שהם, אף אם היו בסוף העולם קרוב אליך הדבר מאד לעשותו בשני דברים אלו, בפיך ובלבבך,
שתסכים במחשבתך ותגמור בלבך ותתודה בפיך:
רבינו בחיי רוצה להזכירינו שחוט המשולש לא במהרה יינתק. ולכן, קודשא בריך הוא, אורייתא
וישראל חד הוא. מתאחדים בכח הפה. אבל, לא תהי'ה אחדות אם חלילה נהי'ה אחד בפה ואחד
בלב. לכן, תמיד יש לתחזק פינו, המפרידינו משאר הברואים שתהא זכה ונקי'ה בכל עת
לדברי תורה, זאת על ידי לב טהור, בכל מאודינו ורצונינו. זאת כל התורה, להיות דברי
תורה כתובים על לבבינו, לקיימם בפינו בכל מאודינו.
וענתה השירה הזאת לפניו לעד, שהתריתי בו בתוכה על כל המוצאות אותו: כי לא תשכח מפי זרעו, הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי. מה רש"י רוצה לחדש לנו. אלא, דמקדמת דנא, נהוג הי'ה
שכולם ידעו שירת האזינו בעל פה ובאר היטיב. במוסדות התורה הלומדים ע"פ סדר
פרשת השבוע, פרשת האזינו אינה נלמדת כדבעי. או מפני שזה בשבת שבין יום כיפור
לסוכות, אזי אין ישיבה או שזה שבת שובה ועסוקים בענייני תשובה לא כל כך בפשרת
השבוע. ממילא הפרשה והיהודי נפגשים רק בקריאתה ובשניים מקרא ותו לא. על כך שמעתי
מ"יהודי טוב" דבר הנוגע לעניין זה. לכאורה כל יום מבקשים גאולה שלימה,
מדוע היא מתמהמהת. הוא השיב בטוב טעם ע"פ דברי המגיד מדובנא זצ"ל יש
לפעמים שני אנשים הדרים בסמיכות רחובות, אך, לעולם אינם נפגשים. כל אחד, רחובו חד סיטרי לכוון שונה. שניהם
מתפללים בבתי כנסת שונים. כך ,למרות שהם כל כך קרובים זה לזה, הם מרוחקים ומנוכרים
זה לזה ולעולם אינם נפגשים. הגאולה המצויירת בראשינו היא בדיוק ברחוב הנגדי של
הגאולה השלימה שהקב"ה רוצה לגאלינו. אילו היינו עושים את המאמץ, פעם לפגוש את
הגאולה של הקב"ה, ע"פ רצונו יתב"ש, לא עניינים גשמיים כלים. לא
כבוד מדומה. גאולה שלימה ואמיתית, גאולה תורתית כרצונו, אין ספק שהיינו נגאלים
מזמן. מובא בשם צדיקים אילו היינו מאמינים שכאשר אנחנו אומרים חנון המרבה לסלוח
שהוא יתב"ש, אכן סלח, בודאי כשנאמר גואל ישראל הי'ה גואלינו. לכן, חשוב ללמד
שירה זו באר היטיב. לפגוש את השירה "בכביש הנגדי". לעשותה שוב
"שימה בפיהם". למען ידעו מי המוחץ ומי המרפא, מי הממית ומי המחי'ה, אזי
נדע מתי היום נקם ושילם ונזכה ל"וכפר
אדמתו עמו".
יום רביעי, 17 בספטמבר 2014
יום שלישי, 16 בספטמבר 2014
יום שני, 15 בספטמבר 2014
יום שבת, 13 בספטמבר 2014
יום שישי, 12 בספטמבר 2014
יום חמישי, 11 בספטמבר 2014
יום רביעי, 10 בספטמבר 2014
מחודדין בפיך - פרשת כי תבוא
בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי
רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ברוך אתה בעיר, ברוך אתה בשדה. החתם סופר מסביר, ישנם מעלות של עיר. בתי
כנסיות ובתי מדרשות. בתי תמחוי והכנסות אורחים. אבל, בעיר, ישנם חסרונות של עבירות
של בין אדם לחבירו ומידות רעות. בכפר – בשדה, ישנם מעלות של מידות טובות ומצוות
בין אדם לחבירו, אבל חסרים המעלות של בתי כנסיות ומדרשות, שיעורי תורה קבועים
וקביעות עתים לתורה. לכן, הקב"ה מברך את היהודי הגר בעיר שיהי'ה לו את המעלות
של העיר ואת המעלות של השדה. שלא ייכשל במחלוקות ומריבות. לשון הרע ורכילות. רוע
לב וצרות עין. וכן הקב"ה מברך את יושבי הכפרים שיזכו לבתי מדרש ושיעורי תורה.
לכן, הברכה ממשיכה, יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. כדברי חז"ל, הברכה שרוי'ה רק
בדברים הסמויים מן העין. היכן שעין רעה אינה שולטת. פה מדברת גדולות, שותקת. לדאבונינו,
אנחנו נמצאים בטירוף מערכות. נכון, עם ישראל עוסק בצדקה וחסד יומם ולילה. כמויות
הצדקה והחסד הם ללא תקדים. מצד שני, צרות העין, הגאווה והמחלוקת פוגע בכל חלקה
טובה. מחלוקות של "מי בראש" הורסות כל חלקה טובה. כמדומה שאגרת
הרמב"ן אינה נלמדת כראוי. מסתובבים אנשים בתוכינו שאין בהם קורטוב של ענווה.
אינם רואים בלתי מומי זולתם. המעיין בסיפא של הפרשה, שמשה רבינו ראה מעלת עם
ישראל, שכולם רוצים את התורה והמצוות, היום הזה נתן ה' לכם, לב לדעת ועיניים לראות
ואזניים לשמוע. מי יגלה עפר מעיני עם ישראל, צאן הקדשים, לראות רק מעלות חבריהם
ולא חסרונם. ללמד לפרגן. ללמד לשמוח עם השני. אזי הקב"ה יראה שלמדנו את המסר
של חורבן בית שני, והוא יוליכנו קוממיות לארצינו לקיים בנו שנשמח בכל הטוב אשר
הקב"ה הנחיל לנו.
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, אע"פ
שלא תשתדל אתה להשיגם: כי תשמע בקול ה' אלהיך, וזה כשתהיה תורתך קבע ומלאכתך עראי ולפי'
ישיגוך הברכות בלתי השתדלות והנה הזכיר ברכות בית ראשון ואמר שיזכו להן בכל עת שישמרו
את המצות עד אמרו יקימך ה' לו לעם קדוש וזה היה בתחילת בית שני כמו שספרו ז"ל
על ברכות שמעון הצדיק והנסים של בית המקדש כל ימיו: וראו וגו', כמו שספרו ז"ל
על אלכסנדר שהשתחוה לפניו: והותירך ה' לטובה, שתהי הצלחתך בקנינים וזולתם יתרה מהצלחת
שאר המצליחים בהם, ובאלה הברכות שהיו בבית שני סיים: ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי
מצוה אתכם היום ימין ושמאל, שלא ישנו את מצות האל ית' בפרט ענין המשפט, ולא ימירו את
שאר המצות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה כ"ש כשיעשו זה לכבוד קדמונים שהנהיגו
אותם המנהגים לא לכבוד קונם ולא לשמור מצותיו, אמנם התוכחות עד יולך ה' אותך ואת מלכך
היו בבית שני בימי אנטיוכס וזולתו עד שצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה וגלה אחד מהם
במצות פומפיא"ו לרומ"ה ומשם והלאה עד ונסחתם היו עד חרבן הבית על יד רומיים
ומשם והלאה הם תוכחות בגלות נמשכות אליו, והתחיל בתוכחות באמרו אם לא תשמע בקול ה'
אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום וזה בלי ספק כאשר הומרה
שמירת מצות התורה במנהגים שונים וזולתם והוסג אחור משפט, וכן אחר שאמר יולך ה' אותך
ואת מלכך שהוא החלק השני חזר ואמר כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו
אשר צוך כלומר אבל שמרת מה שצוו או הנהיגו אחרי' זולתו אשר לא כתורתו כמו שספרו ז"ל
(גטין) שלא היו תורמין ולא מעשרין והוצרכו לתקון יוחנן כ"ג ולגזור על הדמאי והיו
נועלי' דלת בפני לוין מפני השמטה והוצרך הלל לתקן פרוזבול ובטלו מי סוטה ועגלה ערופה
וסנהדרין מרוב הפושעים בסוף בית שני באופן שבטל כל משפט כמו שספרו ז"ל שגברו בעלי
זרוע, ובכן ירדו לטמיון הם ונכסיהם ובאלה התבאר' סבת חורבן בית שני והתמדת חורבנו בהתמדת
סבתו: רבינו הספורנו כותב לנו את דברי
הימים, כדי שנוכל ללמוד וללמד. בכל זמן ועת, אשר ידעו הוו ממעט בעסק ועסוק בתורה,
בימים אשר ההשתדלות האמיתית היתה בלימוד תורה ועבודת השי"ת, הברכה היתה
שרוי'ה בכל. ראו במוחש, קרבת אלוקים, זה הטוב שבטובות. ואכן הברכה היתה שרוי'ה בכל
מעשה ידיהם. אך, כאשר בעלי זרוע קמו, חידשו דברים אשר הם היפך דעת תורה (למשל
קדושת עיתון... סגולת קופ"ח מסויים וד"ל) הפכו את הקערה על פיה. רק רבן
יוחנן בן זכאי הבין שיבנה וחכמיה, אלו התלמידים אשר ציינו שלב טוב ועין טובה הם
מיסודות מעלות המדות. הם גם קבעו שיש להתרחק מבעלי זרוע עם נטיתם לעין רעה ולב רע
וממילא הם שכנים רעים. כאשר אנשים אלו עולים לגדולה ומחריבין בעם ישראל כל חלקה
טובה. רואים היום אסונות כבדים במחנה, ובמקום לתלות בהשחתת המידות טובות, תוליפ בבוקי
סריקי. לכו לבתי הדין, תשמעו סיפורי זוועה, על בחירי הישיבות אשר כל בהמה יש לה
התנהגות מעודנת מהם. כי שמעו ממדריכיהם, שאין כמוהם ומגיע להם הכל. שכחו מה שאמר
הגר"ש רוזובסקי זצ"ל, העיקר זה המידות. מי שאין לו מידות טובות, תורתו
אינה שווה כקליפת השום. כאשר נדע, נפנים ונשנה את ההנהגות שלנו, לדעת שלא מגיע לנו
כלום. נראה את מעלות זולתינו. נוכל לקבל ולכבד את סברת הזולת גם אם איננו מבינים
או מסכימים. אזי הקב"ה ישיב את כל הברכות על עם קרובו, בזה שנדבק בדרכיו ונלך
בהם קוממיות לארצינו.
הצלצל. על דעת רש"י
מין ממיני הארבה. וא"כ ראוי היה שיצרף אותו עם פסוק הארבה והתולעת. ויותר נראה,
שיהיה צלצל שם למחנה האויב, אמר בנים ובנות
תוליד ולא יהיו לך לעבוד אותך ולכלכל את שיבתך כי ילכו בשבי לפני האויב, ואמר כל עצך
ופרי אדמתך אשר לא ישאו לך פירות כאשר הזכיר, יירש האויב הבא עליך, כי השנה שיבואו
עליך יתנו להם חילם והם יאכלום: הרמב"ן בא לחדד עניין התוכחה של
פרשת כי תבוא ליחדה לימי חורבן בית שני ועד ימינו שעדיין לא נושענו. ממילא כששרוים
על אדמתם, ודאי מכת ארבה קשה מאד, אבל השרוי בגלות, לא הארבה יפחידו אלא קלגסי
האויב. ממילא הרמב"ן מסביר איך ייקראו קלגסים, צלצל. ויקרא החיל "צלצל", בעבור שישמיעו
קול מלחמה במחנה וקול שופר ורעם שרים ותרועה, מלשון צלצלי שמע וצלצלי תרועה, ובמנענעים
ובצלצלים, וכן ארץ צלצל כנפים, ארץ המשמעת צלצול כנפיה שהולכות למרחקים כאשר ידאה הנשר:
ובגמרא, נטלוה מסיקין, מאן דתני מסיקין לא משתבש דכתיב יירש הצלצל ומתרגמינן יחסנינה
סקאה, ומאן דתני מציקים לא משתבש דכתיב במצור ובמצוק. כי הוא אצלם שם למביאי האדם במצור
ובמצוק: ודע, כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות,
הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם
רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן. אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ, כאשר אמר יולך השם
אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים,
והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם. ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק לח) זרע
רב תוציא השדה וגו', ואלה התוכחות בהיותם בארץ, כי כן יאמר אחריו ונסחתם מעל האדמה,
שהוא הגלות: ועל דעתי גם זה מרמיזותיו, אמר יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל
גוי אשר לא ידעת, על לכת אגריפס המלך לרומי. הנה לנו אות
אזהרה על ההתרפסות לפני אומות העולם. עניין שטרם נלמד כדבעי. מידי גלות, חוזרים על
אותה טעות. נשענים על בשר ודם. מתחילים להרגיש "היימיש" שוכחים את יד
ה'. שוכחים שאנחנו בגלות. לא שמים לב לאותות האזהרה משנאת הגויים המבעבעת. זה חוזר
על עצמו מגירוש לגירוש מפוגרום לפוגרום. אם נתחזק באמונתינו התמימה, שהקב"ה
הוא אבינו מלכינו, הוא הזן והמפרנס, הוא הרופא כל בשר, רק עליו יש להשען. גם יתכן
שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס, והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתים,
והיו למשל ולשנינה בכל העמים, שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו גבורים ויאבדו
כלי מלחמתם. ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ, וכבש בארץ יהודה מדינות
גדולות מאד, ואז נתקיים מה שאמר ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו':
ואמר ישא ה' עליך גוי מרחוק, כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ
ולכדו כל ערי יהודה הבצורות, והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים שלכדו גם חומות ירושלים
ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה, והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם. וכאשר נלכדה גם
היא אז נתקיים ונסחתם מעל האדמה: ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים
רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים, ונתקיים והפיצך ה' בכל העמים וגו':
והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות, וכן והיו חייך תלאים לך מנגד מפני פחדותינו בגלות
ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד. והנכון, שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חרבן
הבית השני, כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי, על כן אמר אחריו והשיבך ה' מצרים באניות,
שהיה זה כאשר כלו להוציאם מן הארץ. ורבותינו אמרו, ולמה למצרים לפי שכעור ורע לעבד
כשהוא חוזר לרבו הראשון. אם כן, הזכיר מצרים דרך תוכחות: אבל אחרי היותנו בגלות בארצות
אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע
בשדה, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם שרחמיו עלינו, כי
ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים
לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם: וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי סוד הברית הזאת,
וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית. ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו: מה שנשאר לנו מעבר להאמין זה להתפלל,
להרבות תחינה ובקשה שהקב"ה ירחם עלינו ויוציאנו מבור גלותינו במהרה בימינו,
אמן!
יום שלישי, 9 בספטמבר 2014
Please say Tehillim נא לומר תהילים
בס"ד
נא לומר תהילים לרפואת
רפאל אברהם בן אודליה איידה
(ילד
שחולה ל"ע במחלה וזקוק לרחמי שמים מרובים)
רמי
רחמים בן זלפה
(לרפואה
שלימה במהרה)
מורן
בת גרציה
(שעברה
ניתוח)
רחל בלומה בת מיה מליה
(ילדה
נכדתו של הרב שטיין של"ע סובל מהמחלה ה"י)
ספיר
בת רחל אפרת
(לרפואה
שלימה במהרה
בתוך שאר חולי עמו
ישראל
Please say Tehillim for
Refoel Avrohom ben Odelya Aida
Rami Rachamim ben Zilpa
Moran bas Gracia
Rochel Bluma bas Maya Malya
Sapir bas Rochel Efrat
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבא
עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם ה' עשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ
אַל יָנוּם שׁמְרֶךָ: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: ה'
שׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ
בַּלָּיְלָה: ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמר אֶת נַפְשֶׁךָ: ה' יִשְׁמָר
צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
יום שני, 8 בספטמבר 2014
Please say Tehillim נא לומר תהילים
בס"ד
נא לומר תהילים לרפואת:
נא לומר תהילים לרפואת:
זיו ישראל בן טליה
(הפעוט שטבע ביום שישי במודיעין מצבו קשה והוא מורדם ומונשם.)
חיים אלכסנדר בן סילבה
(שזקוק לישועה! ולרפואת שלימה)
שאול אליהו בן שולמית יהודית
(בן שנה וחצי שעבר ניתוח מסובך לאחרונה)
חסי'ה עליזה בת מזל
(של"ע קיבלה את המחלה אבל באופן נדיר ביותר)
בינה גילה בת חנה
(לרפואת שלימה במהרה ושהבדיקה תצא תקינה בע"ה)
Please say Tehillim for
Ziv Yisroel ben Talya
Chaim Alexandre ben Sylvia
Shaul Eliyahu ben Shlomit Yehudis
Chasya Aliza bas Mazal
Bina Gila bas Chana
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים
מֵאַיִן יָבא עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם ה' עשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אַל יִתֵּן
לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שׁמְרֶךָ: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר
יִשְׂרָאֵל: ה' שׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא
יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה: ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמר אֶת
נַפְשֶׁךָ: ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
הירשם ל-
רשומות (Atom)