יום חמישי, 27 בפברואר 2020
יום רביעי, 26 בפברואר 2020
מחודדין בפיך פרשת תרומה!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
יסוד המשכן של השי"ת זה מקום שיש
בו אחדות. כדי ליצור את האחדות הנדרשת כדי שתשרה שכינה בישראל, היו חייבים לייצור
את המשכן באחדות. לכן, תרומת מחצית השקל היו לאדני המשכן כל הקרשים הונחו על
האדנים שנתרמו ממחציות השקל שבהם לא ניכר שוע לפני דל. וזה היה אמור להיות ההוי'ה
במשכן. נווה משכן לשלום. לכן, גם לא היו שום שלטים של זאת נדבת, בל יהין מאן דהו
להצביע ביהירות על כלי כלשהו ולומר בגאווה המסלקת שכינה, אתה רואה, זה מנדבתי.
ועשו לי מקדש. כולם יחד. ועשו ארון. כולם יחד. הכלי יקר מציין במיוחד שבמידות
הארון לא היו מידות שלמות כולם חצויים. ללמדינו שבני תורה חייבים להיות עם לב נשבר
ונדכא. הרחק מכל גאווה. רק באופן של ענווה יש אפשרות להגיע לקשר ישיר להשי"ת.
רק עם ענווה ניתן לעבוד את השי"ת בשלימות. יסוד המשכן היה ראשית תרומות
בענווה. תרומות באחדות. משם, יצירת הארון, שם העדות, גם נבנה באחדות, של ועשו. כמו
שהרב מלובלין הדגיש כאשר הציג את רעיון דף היומי שייצור אחדות. כמו שהגמרא נוצרה
באחדות. המשנה בארץ ישראל. תלמוד בבלי בבבל ופרס. רש"י ותוספות בצרפת,
הרי"ף באלג'יר ותוניס, הרא"ש בגרמני'ה והר"ן בספרד. ונוסיף את
מהדורת שוטנשטיין אשר נוצרו גם בארץ ישראל וארצות הברית. וכולם לומדים בהם באחדות.
בימים הקרובים מתקרבים לסיום מסכת ברכות. אשרינו מה טוב חלקינו עם עשרות מצטרפים
חדשים ללימוד היומי. עם עשרות לומדים אשר משנים את הנהגות הבית בגלל מון הלכות
למדו במשך המסכת. מתפללים טוב יותר. מברכים טוב יותר את כל הברכות. כאשר
הקב"ה רואה את השאיפות של עם ישראל למקום של קדושה, למקום של התעלות, בוודאי
ימהר ויחוש לצוות את מבשר הטוב שיבוא ויבשרינו ומשיח בן דוד ימהר ויגאלינו ונזכה
שוב למקום מקודש ששם הקב"ה יבוא וישרה שכינתו בתוכינו, במהרה בימינו, אמן.
ככל אשר אני מראה אותך וכו', אשכון ביניהם לקבל תפלתם ועבודתם באותו האופן שאני מראה אותך
שכינתי בהר על הכפרת בין שני הכרובים עם תבנית המשכן ועם תבנית כל כליו, כי אמנם תבנית
המשכן תורה על כרובים, שהם שרפים עומדים ממעל לו הנראים לנביאים, ומהם בקדש, ומהם בקדש
הקדשים, בשני מחברות מחוברות בקרסים להיות לאחדים לעבודת בוראם, וכן ראוי שיהיו בישראל
כל קדושיו מחוברים אל ההמון להבין ולהורות, ובקדש הקדשים נתן התורה תוך גוף מצופה זהב
מבית ומחוץ כאמרם ז"ל בזה כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם, ועל אותו
הגוף שהוא הארון נתן כפורת כלו זהב, מורה על צלם אלהים בלתי מחובר עמו כלל, וכן כרובים
פניהם איש אל אחיו מורים על פעולת המצאת המושכל וקבלתו, וזה בהביט אל התורה, כאמרו
אל הכפרת יהיו פני הכרובים ובזה הם פורשים כנפים למעלה, כאמרו ארח חיים למעלה למשכיל
ובזה יתעשת האלהים לנו כאמרו ואל זה אביט:
וכן תעשו, אתם כדי שאשכון בתוככם, לדבר עמך ולקבל תפלת ועבודת ישראל, לא כמו
שהיה הענין קודם העגל כאמרו בכל המקום כו' אבא אליך. הספורנו מסביר שמקום המקדש הוא מקום החיבור בינינו לאבינו
שבשמים, אוהל מועד. עם מי נתועד, מי שתוכו רצוף אהבה. דהיינו הוא מרכז להעלות
לומדי תורה יראים ושלמים, נשברי לב זכים וטהורים. אלו יש להם מקום במשכן. זה המקום
של השכינה.
ועשו ארון. יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן וצפית אותו, ויצקת לו, וכולן בלשון
יחיד, כי משה כנגד כל ישראל. ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור
שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה. וכן אמרו במדרש רבה מפני מה בכל הכלים כתוב
ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון, א"ר יהודה בר' שלום אמר הקב"ה יבאו הכל ויתעסקו
בארון שיזכו לתורה. והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט,
או שיכוונו לדבר. איך זוכים לתורה, מרכזה
ולבה של המשכן. ע"י ועשו – יחד. כולם, לכל יהודי יש לו חלק בתורה. שימו לב
למדרש שהרמב"ן מביא מהי העשי'ה, גם לכוון. לכוון לעיקר מטרתה של המשכן, מקום
המאחד את כל הכלל סביב התורה. יש כאלו שניחונו בסברא ישרה, יש בעמל, יש בזיכרון,
על ידי כולם יחד יש קיום לתורה. זה מביא יסוד זה מוסיף אבן וזה לבינה, זה מלט
והשני מטייח עד שהצבעי בא לגמר מלאכת העניין. הנה, מובן מכאן עניין של כל התורה על
רגל אחת. הלל הזקן כוון לדעת עליון, והיא, מאי דעלך סאני לחברך לא תעביד. דהיינו
שכל עניינה של תורה שנראה איך להתאחד, איך לכוון לאחד. זה יתכן רק בכוחות משותפים.
לחם פנים. לפי פשוטו לחם הראוי לפני שרים לחם נאה כדכתיב ולקחת מלח ואפית אותה וגו' וכתיב
וישא משאת מאת פניו אליהם. וכתיב ולחנה יתן מנה אחת אפים. חלק יפה מקערה שלפני אלקנה
החשובה שנותנים לפני בעל הבית. כי את חנה אהב לכך אפים חשוב. וה' סגר רחמה. לכך מנה
אחת ולא שתים ולא מנות הרבה כמו לפנינה שהיו לה בנים ובנות. הרשב"ם מאיר עינינו. מה היופי של הלחם. שוב, שמשתפים
פעולה. כי לא על הלחם לבדו יחי'ה האדם, כי על מוצא פי ה'. בכל זאת, יש להגיש את
לחם הפנים במאור פנים. אם הלחם אינו מוגש במאור פנים, אזי אינו לחם פנים לפני
תמיד. מכאן מובן מה שארע לבית גרמו שהיו אנוכיים, כדעה בגמרא שלמרות שהיתה להם
סיבה של עתידה המקדש ליחרב ויבואו להשתמש במתכון זה לעבודה זרה, בכל זאת, יכלו
למסור מעשה הלחם לישרים וצנועים. כך ישמרו על תמידות הלחם וקדושתה לדורות. היות
שלא עשו כך ובחרו להיות אנוכיים, גם עליהם נאמר שם רשעים ירקב. גם מי שיכול לומר
על לחם כזה "זנב לטאה" גם בו מצאו פסול. כי לחם אשר יש לה פנים מאירים,
אין בה שמץ של ענייני טומאה גשמית ורוחנית. זאת יפי'ה של הלחם.
ועשית את הקרשים, הל"ל ועשית קרשים כמו שנאמר בכל דבר ודבר מהו הקרשים מאותן
העומדין ומיוחדין לכך, יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו
ממצרים ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שטים ראו שיהיו
מזומנים בידכם הוא שיסד הפייטן בפיוט שלו טס מטע מזורזים קורות בתינו ארזים, שנזדרזו
להיות מוכנים בידם מקודם לכן. מעניין על
מה ולמה רש"י חוזר על עניין של עצי הארזים ולא הסתפק במה שהביא עניין זה בריש
הפרשה. אלא, ללמדינו מתן שכרה של חכם עיניו בראשו. דוד המלך כאשר היגיע עת בניית
המקדש ונתבשר שלא יזכה לבנות, הכין הכל לשלמה בנו, ממסד ועד טפחות, כדי שיוכל באמת
לבנות ללא שהיות. די לארון לדור באוהל. יסוד מוסד לבנין המשכן הוא, ההכנה. אם יש
את ההכנה הראוי'ה המשכן תעמוד. המשכן יהי'ה אחד. יעקב שלמתא, ראה כל זאת בשלמותו
והכין את התשתית שאכן יהי'ה מקום ראוי להשראת השכינה. כעת נותר רק לעשות אותם.
כמעשה בראשית שהכל הוכן מיום ראשון, בשאר הימים עמד הקב"ה ותקן.
עצי שטים עומדים, רבותינו ז"ל ביומא אמרו שעומדין דרך גדילתן, ונראה שדייקו
לה ממה שלא אמר על זה הדרך ועשית את הקרשים למשכן עומדים עצי שטים, או ועשית את הקרשים
עצי שטים למשכן עומדים, שאז יהיה נשמע שההעמדה היא במצות המשכן שלא יהיו שוכבים, ומאומרו
עצי שטים עומדים רמז כי חוזרת תיבת עומדים גם לתכונת העצים מעצמם, שיהיו כסדר העמדתם
בשעת גדילתם: רמז המשכן קרשים, אין קרשים אלא
קשרים, שבאמצעותו יתקשרו ויתיחדו כל בחינות הקדושה העליונים ותחתונים, וכולן רמוזים
בו עשר אמות אורך הקרש, אין לך בחינה מבחינות הקדושה שאין בה כללות עשרה, ואומרו ואמה
וחצי כאן רמז יחוד מצה שלימה ומצה פרוסה והוא סוד ה"א ודל"ת, או ירצה סוד
היסוד חי העולמים, הוא רמז האמה, ועטרת היסוד הוא בחינת חצי האמה, נמצאת אומר כי כל
קרש יש בו רמז עשרה, שישנם בכל ספירה, ויש בהם רמז צדיק וצדק מיוחדים ברוחב מנין הקרשים
מ"ח, והוא סוד ושמתי כ"ד כ"ד שמשותיך, האדנים שמם יגיד, ומעשיהם יצדיק
בחינתם, כי הם בחינת השכינה אשר תתכנה בשם אדנ"י, ואשר תקבל היסוד בתוכה, ומספרם
מאה, והוא סוד הקטן למאה, גם היא העשירית למדריגות וכוללת כל העשיריות הרי מאה. האור החיים הקדוש מבאר לנו בטוב טעם ודעת מטרת הקרשים.
קשרים. זה המקום להתחבר ולהתקשר עם הקב"ה. אך, כדי לעשות את הקשר, חייבים
לעמוד זקופים בשמירת תורה ומצוות. לטהר את המוח מכל מיני מראין בישין וכדומה. חומת
הקודש וקודש הקדשים חייב להיות המחבר בינינו לאבינו שבשמים. לא באופן חד סטרי של
אתערותא דלעילא. לכן, משה רבינו ומי ששהה בצל א-ל, ידעו לכוון מיסוד היסודות של
האדנים ועד לחיבור העליון של הטבעות. מצד שני עצי שיטים מורה על מעשה שטות, ממש
כמו שהיו בני ישראל בשיטים, ללמדינו לבל יאמר יהודי נואש. תחת ציפוי הזהב של הקרשים
יש שיטים. ובכל זאת הם הם הקרשים, הם הם חומת המקדש. ללמדינו איך להתנהג כאשר
נתפסים חלילה למעשה שטות. שבע יפול צדיק, אבל הוא קם ועומד. עצי שיטים עומדים,
בזכות הקשר – קרש שיש עם אבינו שבשמים.
יום שלישי, 25 בפברואר 2020
יום שני, 24 בפברואר 2020
יום ראשון, 23 בפברואר 2020
יום חמישי, 20 בפברואר 2020
יום רביעי, 19 בפברואר 2020
מחודדין בפיך פרשת משפטים שקלים!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
פרשתינו מלאה מצוות. חלק נכבד מהמצוות
הם אלו שהקב"ה חפץ שנחי'ה כקהילה מאוחדת. לכן, ישנם מצוות רבות שסובבות את כל
ענייני הנזקים. נזקי בני אדם בינם לבין עצמם. ובל יחשוב האדם שאם מזיק חפציו של
השני זה עניין של מה בכך. וביותר כאשר חפצי האדם מזיקים. בכל הדברים האלו יש נטייה
לזלזל. אבל, דווקא בזה נאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. ללמדינו, כאשר הקב"ה
מפקיד נכסים בידי מאן דהו, עליו לשמור עליו שלא יינזק וגם שלא יזיק. לכן, המשפטים
האלה תשים לפניהם. כל אחד ואחד מהם חשוב לנו ללמוד. כאשר אדם נכשל, אנחנו מצווים
להרימו מעומק הבור שנפל שם. לכן, כי תקנה, תקנה עבד עברי. תשקם אותו. על פי ההלכות
שחז"ל קבעו אין סיכוי שלא ישתקם. מזה שאסור לרדות בו בפרך, זה שהאדון חייב
לכבדו בכל מיני כיבוד ומזון, זה מספיק לתת לעבד הרגשה שהוא שווה. משם, כאשר אנשים
רבים שזה בעצמו לא בסדר, אם בכל זאת הזיקו הם אחראים על כל הנזקים. מצד שני, הרי
גם נאמר שאין "פרוטקציות", כאמור מעם מזבחי תקחנו למות. לפעמים יש מי
שהרג במזיד ויצא מזה בלי עונש. אין דבר כזה. הקב"ה מזמן אותו לפונדק ששם מי
שהרג בשוגג שלא ראו ולכן לא גלה. ב"הצגה החוזרת", מי שהורג במזיד מת
וההורג בשוגג רץ לעיר מקלט. גם מי שמזיק רק על ידי שגרם נזק, יפתח איש בור, בעל
הבור ישלם. הקב"ה מחשיבו ל"בעל הבור". אבל הבור הרי הוא ברשות
הרבים, קרקע העולם עשה את מרבית הנזק, זה לא משנה, יצרת מזיק ולא כילית אותו, אתה
חייב בכל נזקיו. כל אדם יכול לשבת עם עצמו ולחשוב טוב כמה בורות הוא יצר, בין
במעשיו בין בדיבורין. כמה מהבורות הללו פתוחים ללא כל מכסה. ועדיין מזיקים. אי לכך
אנחנו משועבדים לדאוג שלא נשאיר שום מזיקים כדי שנוכל שוב להרגיש את שכינת עוזו
כדבעי. והכל כתוב בסיפא של הפרשה, כאשר נעבוד את השי"ת כמו שצריך, וברך את
לחמיך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. כל עוד שעדיין רואים יהודים חולים עלינו
להבין שכנראה איננו עובדים את השי"ת כדבעי. לכן, בפרוש עלינו חודש אדר, שהא'
בא לדור בתוכינו, זה הזמן לשנות את העבודת השי"ת להיות במיטבה. בלכתחילה ולא
בדיעבד. או אז נזכה למה שאומרים ביוצרות של פרשת שקלים, אור פניך עלינו אדון נשא,
ושקל אשא בבית נכון ונשא, ובצדק הגה ערך כי תשא, ברכינו בשלום א-ל רם ונשא. ולוואי
עוד היום.
ואלה המשפטים אשר
תשים לפניהם. רש"י מסביר, להסביר את טעמם ולהניח לפניהם כשולחן ערוך לסעודה.
מכאן יש ללמוד, כאשר מחנכים או מדריכים, אין לדבר בקודים. לא לומר רמזים. לדבר
"ברחל בתך הקטנה". יאמר מאן דהו, הרי היום בשולחנות ערוכים ישנם מאכלים
אשר אין לנו כל מושג ואפס קצהו ממה הם עשויים. כאשר הצליחו לייצר משהו פרווה שנראה
ויש לו גם את הטקסטורה של בשר. אלא, כשם שהשף המכין שרוצה שייהנו ממאכליו, נותן
הסבר על מאכל, ממה הוכן וכיצד, גם המחנכים חייבים להסביר את הלא ידוע.
כי תקנה עבד עברי
שש שנים יעבד. מכאן אזהרה לכל המעבידים, אשר חושבים ששכיריהם הם עבדים, "איך
האב איהם אפגעדינגען", חושבים שמותר להטיל כל משימה על העובד היות שהוא משלם
לו משכורת. לכן, חז"ל קבעו, מי שקנה עבד, קנה אדון לעצמו. שש שנים תעבידהו לא
נאמר, אלא, שש שנים יעבוד. לרצונו. לפי כבודו. מלבד האיסור של לא תרדה בו בפרך. יש
לנהוג בו בכבוד ולא בבזיון. יש לרצות אותו על אי הבנות. חל איסור גמור ללעוג לו או
לצעוק עליו. כל מי שמעיין בהלכות עבדים לרמב"ם ידע חומר העניין וילמד ממנו
לנהוג בעובדיו בכבוד הראוי להם כדת וכדין.
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. נראה כאן כפל כי היה לו לומר אם כסף תלוה את העני ומתחילה קראו עמי ואח"כ עני ואחר כך רעך שאמר אם חבול תחבול שלמת רעך אלא לפי שרצה לצוותו על שני דברים על כן הקדים לו שני הקדמות שמשני הצדדים אתה חייב ללות לו האחד הוא מצד שהוא בכלל עמי הארץ ודרך המלך הוא בזמן שעמו ועבדיו מחוסרים צידה כל אדם יכול ללות להם על סמך שהמלך יפרע את חובו כי על המלך מוטל לזון את עמו והנותן להם כאילו נותן למלך עצמו ועל כן הוא בטוח בפרעון החוב כך העני זה בתוך עמי הוא יושב ועל ה' הוא משליך יהבו ומלוה ה' חונן דל כי החונן דל הוא מלוה לה' ולא לו. הכלי יקר מלמדינו דבר מדהים. הנה,
הקב"ה ציוונו לעשות חסד. חסד זה אחד מעמודי העולם, עליהם העולם נשען. מלבד מה
שנאמר, כי אמרתי עולם חסד יבנה. לכן, בעצם, כאשר אנחנו עושים חסד, אנחנו דבקים
בהשי"ת. כי זה דרכו כמו שחז"ל אומרים שבכל יום הקב"ה עושה חסד שליש
היום. השני הוא שיותר העני עושה עמך ממה שאתה עושה עמו כדמסיק תניא היה ר"מ אומר כו ומסיק שם אם אלהיכם חפץ בעניים למה אינו מפרנסן אף אתה אמור לו כדי להנצל אנו מדינה של גיהנם ואם כן אתה עושה עמו חיי שעה והוא עושה עמך חיי עולם אתה נותן לו פרוטה והקב"ה משלם לך פי שנים כפלים לכך נאמר אשר עשיתי עמו היום בועז וארז"ל יותר העני עושה עם הבעל בית ממה שהבעל בית עושה עם העני לכך נאמר כאן את העני עמך ויכלול לשון עמך לפי שהוא עמך ע"כ בא לידי עוני כדי לזכותך: זה ממש ההיפך מהמחשבה של רוב
בני האדם, שאפילו הם מאמינים שהקב"ה זן ומפרנס אותם, בכל זאת הוא חושב שהוא
זה שנותן הצדקה. כאן אנחנו רואים במוחש שמה שהעני מזכה את בעל הבית הוא גדול ונשגב
יותר ממה שבעל הבית עשה עם העני. וכנגד שנים אלו צוה לו על שני דברים כנגד מ"ש אם כסף תלוה את עמי אמר לא תהיה לו כנושה כאלו אמר לא תהיה כנושה לו כי לא לו אתה נושה אלא להקב"ה כי החונן דל נקרא מלוה ה ולא לו ונאמן בעל מלאכתך לשלם לך בעבור עמו לפיכך לא תדחוק עליו לתבענו בחזקה כמו שפירש"י כי למה תדחוק עליו אחר שלא לו הלוית כי אם למלכו ברוך הוא וכנגד מ"ש את העני עמך זה העני העושה עמך יותר ממה שאתה עושה עמו על זה אמר לא תשימון עליו נשך כדי להרויח בממונך הקטן בעיניך מה שהעני עושה עמך כהנה וכהנה הן מצד ששכרך הרבה מאד ותבקש עוד ממנו ריוח הן מצד שזה העני נעשה עני בעבורך כי כדי להציל אותך מדינה של גיהנם אין הקב"ה מפרנסו בעצמו כמבואר למעלה ואם כל זה העוני והדוחק הוא סובל עמך בעבורך כדי לזכות אותך ואיך יעלה על דעתך לבקש עוד ריוח מה אין זה כי אם רוע לבב: הדברים האלו מפחידים עד לאימה.
אומר רבינו בחיי, לפעמים כל העשירות של העשיר הוא כדי שיזכה לעזור לעני כדי שיינצל
העשיר מדינה של גיהנום. זאת אומרת, כל עשיר צריך לרקוד ממש על כל עני הדופק לפתחו.
על כל תרומה שהוא נותן. שהרי סוף סוף זה מונע ממנו דין לעתיד לבוא. ומה שאמר תשימון לשון רבים להזהיר את כולם המלוה והלוה והערב והעדים כולם עוברים בלא תשימון ואם חבלת שתהיה מחוסר אמנה ולא תאמין כי לך ישולם מאוצר של מעלה הגנוז לעושה צדקה בקרב הארץ אז זה עונשך שלסוף תחבל שלמת רעך כי תבא גם אתה לידי עניות ותהיה ריעו של העני וחבירו בעניות ותהיה מוכרח ליקח ממנו חבל מאחר שתהיה עני כמותו וזהו ענין הכפל של חבול תחבול ומ"מ אני מזהירך שעד בא השמש תשיבנו לו כי אם עברת מן דרך היושר וכבר לקחת ממנו חבל אז ראה לעומת זה שתשיב לו החבול קודם שקיעת החמה ונראין הדברים שבכסות לילה הוא מדבר שהרי נאמר במה ישכב: הנה
הכלי יקר בא ללבן את עניינה של פרשת משפטים, המצוות החוקים והמשפטים אשר מיישרים לבות
בני אדם. ידוע הוא לכל, שאין שוויון גשמי בבריאה יש מישור ויש הר, גבעות ועמקים.
עצים טמירים ועשב דק. מצד הבריאה עצמה, הכתיב הקב"ה שאחד הנבראים עוזר לשני.
המים מצמיחים. השמש מבשילה. הטל ממתק. חד ללא חברי'ה אין בו די לקיום העולם. כך גם
בין פאר הבריאה, האדם. יש עניים ועשירים. מלווים ולווים. הקב"ה מסובב את
העולם כדי לזכות את ישראל. לכן, נתן להם כללים איך להתנהג בין אדם לחבירו ובין
רכוש האדם, חד לחברי'ה. כל זה ליישר ליבות בני אדם ולקרם לעבודת הבורא. לכן,
הקב"ה מיחד שמו על העניים לקרותם עמי, כדי שאלו הרוצים לזכות בעבודתו, יקרבום
וידעו כי נאמן בעל המלאכה לשלם שכרם.
מדבר שקר תרחק. ואם נראה בעיניך דין מרומה ועדים רמאים ואין אתה יכול להכחישן
התרחק מאותו הדין ואל תדין בו כלל. ואעפ"כ אם הוא נקי וצדיק בדין שכבר נגמר הדין
לזכות אל תהרגנו עוד מאחר שכבר קבלת העדים וגמרת הדין ולא נתת לבך על זה עד לסוף שאם
אתה הצדקתו אני לא אצדיקנו וחייב מיתה כדכתיב והאלהים אנה לידו: דברי הרשב"ם הם העצה היעוצה לכל יציר נברא. הנה בעולמינו, עולם השקר, האמת
נעדרת. בפרט בימים האלו, ערב הבחירות, כאשר שונאי הדת מפריחים עלינו שקרים על ימין
ועל שמאל. שומה עלינו לדעת, לסלק את עצמינו כל עיקר מעלמא דשיקרא. למצוא מנוחה
באהלה של תורה. כי, אמת מארץ תצמח. ואדון הכל, המסובב כל עלמין שחותמו אמת, יראה
את האמת לפני כולם. יסיר עורון המשקרים ויפתח אזני החרשים לדבר אמת.
ויקם משה ויהושע משרתו. לא ידעתי מה טיבו של יהושע בכאן, ואומר אני שהיה התלמיד מלוה
את הרב עד מקום הגבלת תחומי ההר שאין רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל האלהים,
ויהושע נטה שם אהלו כל ארבעים יום, שכן מצינו כשירד משה וישמע יהושע את קול העם ברעה,
למדנו שלא היה יהושע עמהם. לשון רש"י. ועל דעתי היה יהושע מכלל שבעים הזקנים,
כי אין בישראל שבעים זקנים ראויים לקרבה אל האלהים יותר ממנו, וכאשר פירש משה מהם היה
מלוה את רבו עד הגבול. ואל תקשה עלי ממאמר רבותינו בענש הזקנים האלו בתבערה, כי יאמרו
כן על כלן חוץ מיהושע, לפי שהיה ראוי למראות אלהים ולכל נבואה: הנה הרמב"ן מבאר את שכרו של יהושע משרת משה, שבזכות שימושה זכה למה
שלא זכו שאר הזקנים. חז"ל לימדונו גדול שימושה. שהמשמש את החכם רואה כל
מעשיו. רואה שולחן ערוך מהלך. כמו כן, הרי נאמר בגמרא, משרבו תלמידים שלא שמשו כל
צרכן, רבתה מחלוקת בישראל. ממה נבע העניין, מזה שבאו לידי גאווה. לא הי'ה נאה
להקרא משרת. לא היה נאה להם לשמש תלמיד חכם. ההרגשה היתה "אני מספיק תלמיד
חכם", והיות שזה ממש לא היה המצב, רבתה מחלוקת בישראל. יהושע הבין מהי מעלת
שימוש תלמיד חכם. הוא לא הפסיד נשימה אחת של משה רבינו. ממילא, הוא זכה להיות ראוי
למראה הנבואה. להיות מוסר התורה. ממשתמשי האש המתקן. אש דת למו.
הירשם ל-
רשומות (Atom)