בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל וידידי ורעי ר'
משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
ויהי אחרי חנוכה. חנוכה הי'ה זמן של
להאיר החוצה את קיום השי"ת בעולם. למעשה זאת היתה משימת יוסף במצרים. זה המסר
שהוא שולח לאביו. אני ממשיך את דרכי האבות בלפרסם את ייחוד השי"ת בעולמו. כעת,
צריכים לחזור אחורנית בפרשה ולהתמקד שלא רק שיש צורך לפרסם את ייחוד השי"ת
בכל העולם, אבל יש בעיקר להתמקד, שאצלינו בתוך המחנה, בין אלו הנראים חרדים שנראים
כמו מאמינים, אבל בעצם הם ממש אין להם אפס קצהו של מושג באמונה בהשי"ת. וגם
לא מה חובתם בעולמם. אלא מאי, יהודה אומר, כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי,
מאי משמע, חובה על כל הורה לדאוג שאנשי ביתו יהיו זרע בירך השי"ת. זרע קודש,
מקיימים מצוות ולומדים תורה בשמחה עצומה. איך, כי עבדך ערב את הנער. אנחנו ערבים
לילדים שלנו. ערבים לעשות מצוות בערבות, כדי שהם ימשיכו לקיים מצוות בערבות. אי
אפשר בלי זה. איך מלמדים זאת, כאשר אנחנו דוגמא חי'ה. לומדים בגעשמאק, מצרפים את
הילדים. תמיד שמחים בקיום מצווה. מענגים את השבת. משבחים מידות טובות. כל אלו הם
הנקודות החשובות המובילות לקיום מצוות באהבה. לפתח מערכת יחסים עם הקב"ה כמו
שהוא מחפש. כאשר מקיימים מצוות בחיות, ממילא גם הילד יקיים מצוות בחיות. כאשר
משתפים ילד בסברא טובה ושנונה, בווארט חריף, בחומר למחשבה, אזי הוא מחפש להוסיף על
כך כהנה וכהנה. זה המסר המרכזי של הפרשה, יוסף הצליח לגדל דור של אוהבי השי"ת
בתוך מצרים. ללמדינו שלא משנה היכן אתה נמצא, שייך לחנך לתורה ויראת שמיים עם מדות
טובות בכל מקום בעולם, בכל עת ובכל שעה. וזה הזמן להתחיל כדי שכולנו נזכה במהרה
לראות שעוד אבינו שבשמיים חי וקיים והוא עומד וגואלינו במהרה.
אדני שאל את עבדיו. לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בספור מה שהיה כבר ביניהם.
ומה שאמרו רז"ל וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו, אינה טענה, כי המושל
שיצוה להביא אדם לפניו, לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה, וכל שכן על הגנבה
שיגנוב מבית המלך הגביע אשר ישתה בו. ומתחלה כבר שם עינו עליו לטובה וקרא לו שלום בדבר
אלהים יחנך בני, ועשה לכולם לכבודו משתה לפניו בבית המלכות, והרבה משאות להם, ונתן
להם בר כאשר יוכלון שאת, יותר מן הכסף שהביאו לו, כאשר פירשתי, ומה לעשות לו: ואשר
יראה לי על דרך הפשט, שאינם רק תחנונים להעיר רחמיו, כי חשב יהודה כי האלהים הוא ירא
כאשר אמר לו, וכאשר נהג עמהם חמלה כירא חטא לנחם אותם על הצער שעשה להם. הרמב"ן מלמדינו תורת בקשת התחנונים. ראשית לכל
לומדים מכאן שאין להרבות דברים. ריבוי דברים אין בהם לעורר רחמים. הסייעתא לדבריות
כאשר בני ישראל עמדו על הים, המצב הי'ה מסובך, הקב"ה אומר למשה רבינו מה תצעק
אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו. שנית תפילת משה לרפואת מרים. מכאן נבין, אם יש צד
לרחם הרי הדיבור המועט יעורר את אותו הרחמים. לכן, חייבים לפרש על מה יהודה ריבה
דברים. מאיר לנו הרמב"ן שכאן יהודה עשה חשבון הנפש, מנהיג זה שלפני קדם לומר
שהוא ירא אלהים. אם כך, נסדר לפניו טענות הגיוניים המתקבלים על דעת ירא שמים
אמיתי. דברים אשר נוגעים בנשמה. אשר ישלחו לפניו את בנימין.
אדני שאל. אתה גרמת לנו להביאו הנה וחולין הוא לך לעכבו: ואשימה עיני עליו. אפילו פשע גנאי הוא למושל הארץ להפרות דבריו. הרשב"ם לעומת הרמב"ן, נוקב מאד בדברי יהודה אל
יוסף. הוא מאד ברור וחזק. אין כאן מקום לטעות כלל ועיקר לדרישות של יהודה מכיוונו
של יוסף. אתה בעיניך מלך, דע, לטובתך שמירת האמת חייב להיות נר לרגליך. ולא, הנך
פושע ולא מלך.
ועתה לא אתם שלחתם, הנה בראותכם תכלית אלהי שלא היה מושג בזולת אלה הסבות הקודמות
אין ספק שהסבות הקודמות היו גם כן ברצון אלהי לסבב זה התכלית. הספורנו מלמדינו חשיבה נכונה. חשבון הנפש של אחרי ככלות
הכל. כעת שאנחנו יודעים מי השתחוה למי, מי מולך ולמה. כדאי שידעו לעשות חושבים.
הכל בהשגחה. זה לימוד לכל יהודי ויהודי באשר הוא שם. להסתכל ולהתבונן איך ההשגחה
העליונה סיבבה את כל מהלכיו.
וראיתי לתת לב בענין יוסף איך לא חש על צער
אביו כמה שנים, והן אמת בימי עבדותו נוכל לומר כי עשה ולא הצליח, אלא אחר שעלה לגדולה
למה לא כתב אגרת לאביו להפיג צערו, כי יודע היה יוסף גודל הפלגת חיבת יעקב בו, ויתאבל
עליו ימים רבים, ולמה לא שלח לבשרו, ותגדל עוד הקושיא על ימי הרעב שהיו עוברים ושבים
מארץ מצרים לארץ כנען, ולא חש על צערו, ועוד מי התיר לו אחר שבאו אחיו להאריך לו ימי
צרה שלא להודיעו תיכף ומיד: והן אמת כי למה
שנתגלגל בעניינים שגזר הגוזר רבים הם שהיו צריכין להיות כן, הא' לשלם ליעקב כ"ב
שנים שלא שמש אביו, וכמו כן היה הוא בצער כ"ב שנים, וגם למספר רד"ו שגזר
ה' שיהיו במצרים, וגם לירד יעקב בכבוד גדול מה שלא היה כן אם היה יורד קודם, וכמה פרטים
שנמשכו, אלא לצד יוסף צריכין לתת טעם לדבר:
ונראה כי טעמו של יוסף טעם לשבח, והוא כי מעת ירידתו למצרים עד עת בוא דברו
יתברך והוציאו מבית האסורים למלוך אין סיפק בידו להודיע לאביו, ואפילו שיונח שהיה סיפק
בידו, חש על נפשו שידעו אחיו בדבר, ולצד בושתם וכלימתם מאביהם ימסרו עצמם עליו לאבדו
מן העולם לבל תגיע להם בושת מאביהם, וגם אפשר כי יקללם וימותו כולם, ומצד זה יבקשו
לקעקעו מהעולם, לזה חש על נפשו שידעו אחיו בדבר וימנע מבא בדמי נפשו, ואחר צאתו ממאסר
ונעשה שר וגדול והלכה לה חששא ראשונה, אף על פי כן נמנע מהודיע לאביו, והוא על דרך
אומרם ז"ל מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו, וחש על כבוד האחים
מלביישם לפני יעקב ויצחק וכל זרע יעקב, וסבל שישאר אביו בצערו מלביישם, ועוד אף כי
אחר שעלה לגדולה חשב [ש]יוסיף בלבם מיחוש ההשטמה ממנו, ויתיעצו עליו לעקרו מהעולם,
וכמו כן תמצא שאמרו ז"ל שרצו לעוקרו אפילו בימי גדולתו ובא גבריאל ופזרן: והגם שאמרו ז"ל שירדו אחריו למצרים לפדותו
בדמים יקרים, ישתנה הדבר אם יפדוהו הם, שאז יכיר באחוותם וזולת זה עברתו שמרה נצח,
ולא ישכח את אשר עשו לו ויקדמו הם להרגו, הנך רואה כי אם היה מודיע מקודם ליעקב כי
הוא חי היו מתאזרים ובאים ומאבדים אותו מהעולם, וגם אחר שבאו לפניו בשנת רעב לא רצה
לגלות עצמו תיכף להם ולא לאביו, כי עודנו בסכנת מיחוש כנזכר, עד שנתחכם והאכילם והשקם
ונתן להם דמים והראה להם כי הוא עמהם בלב שלם, גם נגלה הדבר כי מה' יצא וידעו ודאי
כי לא שומר הוא להם איבה, וגם באמצעות כן הוסרה בושה מאביהם כי יאמרו אליו כי כן גזר
הגוזר, וכמו שפירשתי בפסוק לא אתם וגו', ואז גילה להם, ואף על פי כן הוצרך ה' לשלוח
מלאך להצילו מידם כמאמרם ז"ל, ואולי כי הוא יוסף לא ידע בדבר, או אפשר שידע שהצילו
מלאך: ואין להקשות עליו שהיה לו להודיע לאביו
קודם ולא יחוש אל האחים כי המלאך הגואל אותו עתה יגאלנו גם כן קודם, כי אין סומכין
על הנס, ובזה אין להאשימו ליוסף על הדבר, ונכון. הבאתי דברי האור החיים הקדוש ככתבן וכלשונם. כי הדברים
מראים על פי אלו חשבונות חיו אבותינו הקדושים, עד כמה יש להיות רגיש לזולת. עד
איזה תהום יש לרדת כדי לחשב את רגישות הזולת כדי לסנן ולנפות את הנאמר. מה היא
ערכה של מילה נאמרת או כתובה. עד היכן יכולים מילים לפגוע. אילו זכינו והיו לנו
מסננים רציניים מן הסתם גלותינו היתה מסתיימת מזמן. בפרט בדור הציוצים, שממהרים
להגיב מתוך פזיזות ושופכים דמם של אנשים על ימין ועל שמאל.
ויאסור יוסף מרכבתו, הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו. רש"י פשוט מדהים. ידוע עד כמה שיוסף אהב את אביו. ואהבה
מקלקלת השורה, שורת התנהגות של אנשים חשובים. כך נהג אברהם אבינו מאשר חבש את
החמור בדרך לעקידת יצחק וכך נהג דוד המלך כאשר רקד בכל עוזו לפני ארון האלוקים.
אין דרכו של משנה למלך לאסור מרכבה. אבל, יוסף הצדיק מלמדינו, בעצם מה שיעקב אבינו
מלמדינו, לשים בצד את אהבת בשר ודם ולקיים מצוה. כלכול מעשים במשפט. זה מסר מרכזי
לכל אורך הדרך. שקול את המעשה שייעשה ותתכונן לעשותה במיטבה, כמצוותה, ללא פניות
עצמיות, אלא לשם עשייתה בלבד.
ואת העם העביר, יוסף מעיר לעיר לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ והושיב של עיר
זו בחברתה, ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת אלא להודיעך שבחו של יוסף שנתכוין להסיר חרפה
מעל אחיו שלא יהיו קורין אותם גולים. הנה יסוד היסודות. למרות שלא ראינו שיוסף אי פעם מחל לאחים
על הנעשה לו. נכון שיוסף הסביר שהקב"ה חשבה לטובה ולא האחים ששלחו אותו
למצרים, אבל מחילה וסליחה לא שמענו. בכל זאת, רגישות היתה לו. זאת אומרת עד כמה
שיהי'ה לנו מצבים קשים ביחסי אנוש, כמה שנרגיש שאנשים אינם רגישים לנו, אנחנו
מצידינו חייבים להיות רגישים מאד להרגשותיהם. בשום זמן או מקום אין לנו לנהוג
במידה כנגד מידה. יש לנהוג בשיא העדינות של רחמים לפנים משורת הדין. רש"י
מדגיש זאת בסוף פרשת ויגש ללמדינו עד כמה יוסף הי'ה רגיש לכבוד אחיו שלא היו רגישים
לכבודו כלל ועיקר. עד כמה שהרחיק עצמו משמץ של נקמה. עד כמה עשה דברים מתוך מחשבה
עמוקה שאפילו אחיו לא ידעו עד כמה באמת הי'ה זהיר בכבודם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה