בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
פרשת השבוע לארכה ולרחבה, היא מסר של
עמידה בניסיון. שליטה עצמית. ביטחון עמוק בהשי"ת עם ידע שכל מה שהקב"ה
עושה הוא רק לטובה. ברור מעבר לכל ספק, אם הי'ה יוצא למאן דהו בדורינו לעמוד
ולשוחח עם אחד מגדולי הדור ופתאום הי'ה מבקש את סליחתו ופונה לעזור לאיזו אדם עלוב
ומסריח, חסידי אותו גדול היו מכבדים את הנ"ל במתת יד הגונה לדעתם. חוצפא יסגי
היו זועקים הכרזות הענקיות. מחוצף, טמא ועוד כל מיני כינויי גנאי משקי הרפש אשר
"אנשי החצירות" מלאים בהם. אך, למרבה הפלא, כאשר אברהם אבינו עשה זאת
לבורא העולם, חז"ל אומרים, יש כאן לימוד, הכנסת אורחים גדולה יותר מלדבר עם
השי"ת. הרבנית מאמשינוב ע"ה, לא היתה מתפללת נעילה ביום כיפור. הנעילה
שלה היתה, לחתוך עוגות ולהכין שתי'ה לחסידם מיד לאחר ההבדלה. בעלה, הרה"ק רבי
שמעון שלו'ם זצוקללה"ה, לימד אותה שזאת הדרך. אנחנו נמצאים בדור אשר זקוק שוב
למנהיג כמו אברהם אבינו. מנהיג שיבין לרעב וצמא של הדור. שיבין איך לקרב לבבות.
שיבין שהבחורים מנותקים מילדותם מהשי"ת. לא מדברים בתלמודי תורה על אמונה. לא
מדברים על השי"ת. יש את מה אמר גדול פלוני ומה אמר פלמוני, אך, אין את מה אמר
השי"ת. העם רעב וצמא לדעת את דבר השי"ת. מי ילמדם לקרוא בשם ה' א-ל
עולם. מי. מתי ילמדו לקרוא בשם ה'. רבותי, הנני העני ממעש, אבל, חייבים לשוב
לעיקר. לשלושה עשר העיקרים. לשש מצוות תמידיות. ללמד את הנוער מינקותם. רק כאשר
יגדלו בחצרות בית השי"ת, מתוך געשמאק אמיתי, נזכה ליום אשר ייאמר, הקב"ה
נראה שוב בהר ה'.
וטעם ואל הבקר רץ אברהם. להגיד רוב חשקו בנדיבות כי האדם הגדול אשר היו בביתו שמונה עשר
ושלש מאות איש שולף חרב והוא זקן מאד וחלוש במילתו הלך הוא בעצמו אל אהל שרה לזרז אותה
בעשיית הלחם, ואחרי כן רץ אל מקום הבקר לבקר משם בן בקר רך וטוב לעשות לאורחיו, ולא
עשה כל זה על יד אחד ממשרתיו העומדים לפניו. באופן כללי אין הרמב"ן פשטן. אבל, כאן כאשר רוצים
לחנך לקיום מצוות באופן המקסימלי, הרמב"ן מסביר שבפשטות היו שלוש מאות ושמונה
עשרה עבדים – גברתנים. אברהם אבינו יכל לשבת על כסא ממלכתו וכל העבודה ייעשה על
ידם. אם כן, חיבוב מצווה מנלן. לכן, כאן היסוד לכל מצווה ומצווה. ראשית אפילו
ואולי דווקא כשזה קשה חייבים לקיים. שנית, אין כבוד יותר גדול לאורח מאשר שבעל
הבית יגיש לפניו. יטרח עבורו. זה נותן הרגשה של "אני שוה משהו". מעשה
אבות סימן לבנים, שיקיימו ענייני חסד בשמחה תמיד גם כשקשה.
ואברהם עודנו עומד, אף על פי שהמלאכים אשר שלח להשחית כבר הגיעו לסדום מכל מקום
אברהם עודנו עומד לבקש רחמים וללמד זכות כאמרם ז"ל אפי' חרב חדה מונחת על צוארו
של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, וכן בחייבי מיתות אמרו היו מחזירים אותו ארבע' וחמשה
פעמים עד שיהיה ממש בדבריו: דברי
הספורנו הם ההקדמה הראוי'ה לחלק תמוה בפרשה שרבים הקולמוסים שנשברו לרדת להבנתה.
מה לו לאברהם אבינו להתפלל על מקום אשר כבר יודע תעלומות העיד שאנשי סדום רעים
וחטאים – רעים בגופם וחטאים בממונם, לה' מאד – יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו.
הרי הם היפך רצון אברהם. אלא, אברהם אבינו כל רצונו ומאוויו זה לפרסם שכינתו
והשגחתו יתב"ש בעולם. שידע כל פעול כי השי"ת יצרו ויבין כל יצור שה'
פעלו. להגיע שכל אשר נשמה באפו יאמר שה' הוא מלך העולם, יש להסביר דרכיו. יסוד
היסודות של דרכי השי"ת שאל ימנע אדם עצמו מן הרחמים בשום פעם. אפילו שלא נראה
סיכוי. אברהם אבינו נתן חיזוק לדברי הנביא כי לא אחפוץ במות המת (שואלים, מהו מות
המת, הרי יש לומר במות החי, אלא, שרשעים בחייהם קרויים מתים) כי אם בשובו מדרכו
וחי'ה, יישאר לחיות. אברהם ידע שהם הם ממשיכי פעלו של נמרוד ומורדים במלכות שמים.
אבל, הדור יאמרו שהי'ה בכוחו של אברהם אבינו להגן עליהם, מדוע לא עשה זאת. הנה כי
כן, עמד להתחנן על רשעים אלו במיטב הגיון, שאם יש מקום יחוס וירחם. תשובתו השלילית
של הקב"ה בירר שאין שום צד של קדושה או טוב בסדום. ממילא, אין מקום שלא ללמד
בעלי חובה, מה עולה בסופם.
המכסה אני מאברהם. האריך הקב"ה בשבחיו של אברהם ואברהם לא גבה לבו על זאת
אבל השפיל עצמו ואמר ואנכי עפר ואפר. ומכאן ראוי ללמוד שכל מי שמשבחין אותו אין ראוי
שיתגאה על כך אלא שישפיל את עצמו יותר ממה שהיה. הנה דברי רבינו בחיי יסוד מוסד לגבי ההנהגה. מי הוא זה
ואיזה הוא אשר יוכל לצוות את בניו ובני ביתו אחריו ללכת בתורת השי"ת, זה
העניו. מי שיש לו עפר ואפר. אין מה לעשות אך לא שייך להזכיר צמד מילים אלו ללא
אומר של הרה"ק הרש"ב מפרשיסחא זצוק"ל. חייב להיות לאדם שני כיסים.
אם יבוא היצר הרע ויאמר לך, אינך שוה כלום, אמור לו, קח לדוגמא עפר. עפר כשלעצמו
אין בה כלום אך יתכן ללנות ממנה מגדלים מפוארים. כך גם בענייני עבודת השי"ת,
אמנם העבודה שלי כבן אדם יחיד אין בה כלום, אך, בהצטרפות לכלל ישראל יש בה הרבה
מאד. מצד שני אם יבוא היצר בטוענה של מה לך להתעסק בקטנות, אדם נכבד וחשוב כמוך יש
לו לכוון בכוונות וללמוד רק סתרי תורה וכדומה. אזי יש להשתמש באפר, אפר זה משהו
שפעם הי'ה...
ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אפו של הקדוש ברוך הוא היא מדת
דינו, וחשב אברהם שהיא תספה צדיק עם רשע, לא ידע מחשבות ה' אשר חשב עליהם ברחמיו כאשר
פירשתי. ולכן אמר כי הגון וטוב הוא שישא לכל המקום למען חמשים הצדיקים, אבל לא יתכן
גם במדת הדין להמית צדיק עם רשע, שאם כן יהיה כצדיק כרשע, ויאמרו שוא עבוד אלהים, וכל
שכן במדת רחמים שהוא שופט כל הארץ, והוא העושה משפט, כענין ויגבה ה' צבאות במשפט (ישעיה
ה טז), ואמרנו (ברכות יב:) המלך המשפט. וזהו ענין הכפל חלילה לך. והקב"ה הודה
שישא לכל המקום בעבורם, כי במדת רחמים יתנהג עמהם. ומה שיודיע אליך כל הענין, היות
ויאמר ה' כתוב יו"ד ה"א, וכל אשר הזכיר אברהם אל"ף דל"ת. והנה
זה מבואר: הרמב"ן בא ליסד סדר
הדברים בעולמו של הקב"ה כדי שנבין מה ואיך עלינו להתנהג, מה עלינו לעשות כאשר
חלילה עשינו דברים המעוררים חרון אף השי"ת. אברהם אבינו, מיסד האמונה בא-ל
אחד בעולם, מנהיג העולם להתנהג במוסריות, מלמדינו שיש דין ויש דיין, ויש לבקש
מלפני הדין רחמים על הנעשה מאחר שהשי"ת חנון ורחום, ע"י בקשת הרחמים
ישוב וירחם. יסוד זה למדנו באחרונה ע"י יונה הנביא שנשלח ע"י הקב"ה
לננוה להשיבם למוטב. זה מחזק לנו את דברי יחזקאל הנביא שאין הקב"ה חפץ במות
הרשעים. יתר על כן, הצדיקים האמיתיים יודעים שרצונו השי"ת להטיב לברואיו.
לכן, גם מה שנראה לנו הפך רצון השי"ת, הוא הוא רצונו. לכן, אברהם רחימא, עומד
לפני אדון העולם ומתחנן על רשעי עולם שמא יש ניצוץ שניתן לברר שם. השי"ת
מבטיחו שהמקום מרוקן מכל טובה. כדאי מאד לצרף כאן את דברי רבינו בחיי וזה לשונו
"ויגש אברהם ויאמר האף תספה. אם
תשכיל בפרשה זו תמצא כי מחשבתו של אברהם היתה כי הקב"ה חפץ להפסיד ולהשמיד הכל
במדת הדין, ומזה אמר האף תספה צדיק עם רשע האף תספה ולא תשא למקום, ומלת תספה אינו
לנוכח כי אם לנקבה נסתרת, כלשון (הושע יד) כל תשא עון וקח טוב. ועל כן היו כל תפלותיו
של אברהם בפרשה הזאת למדת הדין, הוא שאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני, ואמר אל נא יחר
לאדני, ואמר עוד אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם. ולפי שזאת היתה מחשבתו של אברהם,
התחיל מתוכח עם הקב"ה חלילה לך מעשות כדבר הזה, והזכיר חלילה לך שני פעמים כנגד
שני המדות מדת רחמים ומדת הדין, ואמר חלילה לך אפילו במדת הדין להמית צדיק עם רשע,
שאם כן יהיה כצדיק כרשע ותבטל הבחירה והעבודה, ותרבה הכפירה בעולם, חלילה לך במדת הרחמים
מקל וחומר לפי שאתה שופט כל הארץ, השופט כל הארץ לא יעשה משפט, כענין שאנו אומרים בראש
השנה ויגבה ה' צבאות במשפט, והמלך המשפט. והודיעו הקב"ה כי לא מחשבתו מחשבות אברהם
אבל יתנהג עמהם במדת רחמים, והוא שהקב"ה מדבר עמו בכל הפרשה בלשון רחמים, ויאמר
ה' זעקת סדום ועמורה, ויאמר ה' אם אמצא בסדום" עד כאן לשונו. משמע מכאן (ראשית לכל, יש לשים לב שנאמר
כאן, ויגש, היינו שהדבר נעשה בהכנה ובמחשבה תחילה) שהקב"ה ניהל את כל המשא
ומתן עם אברהם רחימא, במידת הרחמים שהרי נאמר שם הוי'ה המורה על רחמים. הוי אומר
שהקב"ה מתלבש במידת הרחמים בעת תפילה למרות שהגזר דין נחתם. לעומת זה,אברהם
אבינו התפלל למידת הדין, כי אדון הוא שם של משפט ודין. דווקא על ידי זה רצה לפעול
שיכירו וידעו כל באי עולם אופן הנהגתו של הקב"ה, שמצד אחד אינו מקפח שכר כל
ברי'ה ומצד שני זוכר כל המעשים ואין שכחה לפני כסא כבודו. כאשר ידעו מה שנעשה
בסדום, לאחר כל התפילות, אברהם יסביר שהקב"ה התלבש במידת הרחמים לקבל
תפילותיו אם אכן הי'ה מקום לקבלת התפילה. אבל אנשי סדום, הרעים וחטאים ומורדים
ברבונם מתוך ידיעה, שהרי מלך סדום שיצא מבארות החמר אמר שע"י זה מאמין ביציאת
אברהם מכבשן האש ולא עשה דבר וחצי דבר להשיב ברואיו לבורא, נהפוך הוא, הוא דרש
מאברהם אבינו את הנפש כי לא רצה לותר על שום מורד. לכן, כלו בגפרית ומלח ומהפכה.
את קול הנער, מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל. הרש"י הזה מדהים, הרי לא ראינו שום עניין אצל ישמעאל
מלבד שהי'ה חולה. בכל זאת, כאשר יש לחולה רצון לחיות, זהו התפילה האמיתית. זהו
תפילה ללא רבב, תפילה המתקבלת. ידידי המספקים שמות של חולים לתפילה, אנא, שובו
לחולה ושכנעו אותו להתפלל לרפואת עצמו, לחלצו ממיצר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה