מחודדין בפיך - פרשת חיי שרה

בס"ד                          

לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל

הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם זצ"ל

אפשר להתמקד בארבעה מסרים חשובים שנמצאים בפרשה. המסר הראשון, כל מה שהקב"ה מזמן לידינו, בין לטוב בין מה שכרגע נראה למוטב, אנחנו חייבים להתנהג בשוויון נפש ובמוסריות. חשבו על זה שאברהם אבינו שב זה עתה מלהקריב את בנו. הוא נמצא אי שם ברום העננים. ומיד, סוג של סתירת לחי, מות שרה. אבל, אברהם אבינו אינו מתלונן ומתאונן. אין טענות ותלונות. אין נרגנות. יש התנהגות מכובדת. הוא מנהל משא ומתן בצורה מעוררת השתאות. בסבלנות ובמכובדות. ה"דרך ארץ" ממשיך להיות בראש. אין ספק כמה עוצמה היתה לקידוש שמו יתברך על ידי אופן ותורת המשא ומתן. כולו אומר כבוד. כולו על פי ההלכה. המסר השני, התנהלותו של אליעזר. גם כאשר המשימה קשה, שהרי אליעזר רצה את יצחק כחתן לבתו, מכל מקום הוא הולך. הוא הולך בנקיון כפיים ולב טהור. הוא מלמד אותנו שסוד ההצלחה הוא על ידי תפילה תחילה. הוא על ידי הכרת הטוב המיידי. מיד כאשר הוא מבין שהוא השיג את המטרה, הוא מודה להשי"ת. נכון, חז"ל לומדים מכאן שצריכים לדייק בתפילה, אין הכי נמי, אבל הלמד החשוב שכל פעולה ומעשה, צריכים תפילה מקדימה והודי'ה לבסוף. המסר השלישי של הפרשה, כאשר שלמים עם העניין, "לך על זה". רבקה הייתה שלימה עם ההצעה של אליעזר, ואמרה, אלך, גם נגד רצון אחיה ואמה. אברהם אבינו הי'ה שלם עם הרעיון משרק יצחק נחשב זרעו ולכן הוא שילח מעל פני יצחק את שאר בני הפילגשים, כדי לחסוך מריבות. כדי להביא לשלמות המעשה בודאי שיש לעשות הכנות ראויות. והמסר הרביעי והאחרון, איזהו חכם, הלומד מכל אדם. הנה חז"ל למדו חלק ענייני נישואין מכל הסיפור עם אליעזר. יפה שיחתן של עבדי אבות שנכפלה, ללמדינו איך להתנהג עם בני אדם מסוגים שונים. לא רק מה לומר אלא, ובעיקר, מה לא לומר. אליעזר משתמש, מחכמתו כדי לדעת איך הוא מוציא את רבקה מבית בתואל. כאשר עוברים על הפרשה, רואים שגם אברהם אבינו מלמדינו איך לנהל משא ומתן. ממה יש להימנע. מה יש לומר ואיך לומר את זה. יש חזרת השיעור, כאשר הוא שולח את אליעזר. מה נאמר ובעיקר, מה לא נאמר, אבל, החכם שומע את השתיקה ומבין. השיעור חוזר בשלישית כאשר הוא שולח את בני הפילגשים. ללמדינו אורחות חיים. כל ההנהגות, כל המשאים ומתנים בפרשה, שנלמד אורחות חיים. כאשר נפנים וניישר אורחותינו, יתגלה לנו את אורחת הצדיקים והמסילה הישרה לביאת גואל צדק במהרה בימינו.

ארץ ארבע מאות. ארץ שאינו שוה אלא ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא והי' לך לקחתם ממני בחנם ואת מתך קבור בחנם אם תרצה: וישמע אברהם. די לחכימא ברמיזא. הנה הרשב"ם מפשיט לנו את מעשה האבות שהוא סימן לבנים. עד כמה יש לחדד את חוש השמיעה. וישמע, זה לא רק שמיעת האוזן בלבד, זה לעבד את הנתונים, להבינם לעומקם ולבצע. עפרון בשום אופן לא דרש כסף, נהפוך הוא. הוא מיעט בערכו של הכסף והחשיב את הרצון לתת מתנה. אברהם אבינו, הבין שברגע שיש הזכרה של סכום, אי שם בפנימיות, בתת מודע, יש רצון לשמוע ולראות מטבעות מצטלצלים. ולכן, אברהם אבינו הקשיב והאזין לרצון הפנימי, כדי שאכן לא יהי'ה שום ערעור בעתיד על קנין המערה. האזין אברהם אבינו לחוש הפנימי ושילם טבין ותקילין.

אותה הכחת, יסרת והורית אותה מוסר השכל באופן שתהיה ראויה לעבדך ליצחק. הספורנו מדגיש כאן, המילה של הוכחה, יש בה מן המוסר, שבמוסר יש תמיד את הייסורים. אין זה קל בבית של בתואל – לבן, מרכז של תאוות ממון ללא שובע לגדול עם מידת הנדיבות. קל וחומר להיות בנדיבות של גם לגמליך אשקה. כאשר אליעזר רואה את המיוסרת, שהיא מוכנה נפשית לתת מעל ומעבר, אזי הוא מבין, זאת המיועדת, זאת אחת שתדע לקבל סתירה כמחמאה. ממילא, כאשר יימצא נדיבות כזאת זה לא טבעי, זהו שבירת המידות ותיקון המדות.

זקן ושבע. שראה כל משאלות לבו ושבע כל טובה, וכן ושבע ימים, ששבעה נפשו בימים, ולא יתאוה שיחדשו בו הימים דבר, וכענין שנאמר בדוד וימת בשיבה טובה שבע ימים ועושר וכבוד. והוא ספור חסדי השם בצדיקים, ומדה טובה בהם שלא יתאוו במותרות, כענין שנאמר בהם תאות לבו נתת לו, ולא כמו שנאמר בשאר האנשים אוהב כסף לא ישבע כסף, ואמרו בו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותיו בידו, יש בידו מנה מתאוה מאתים, השיגה ידו למאתים מתאוה לעשות ארבע מאות, שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף: ובבראשית רבה אמרו הקב"ה מראה להם לצדיקים מתן שכרן שהוא עתיד ליתן להם לעולם הבא, ונפשם שבעה והם ישנים. נתעוררו החכמים בזה ופירשו הכתוב שאומר "ושבע" במראה הזו. הרמב"ן נותן לנו מושג בשביעה. דרכינו לחשוב ששביעה קשורה לארוחה דשינה. לא ולא. דווקא אז ישנה רעב. תחושת פיספוס. אילו הייתי אוכל מנה שונה, היא היתה יותר עריבה לחיך. הדשא הירוק יותר של השכן. השביעה היא כאשר יודעים שאת המשימה הגדולה של פירסום חסדי שמים, נעשתה כדבעי. הוי אומר כל מרצינו וחשקינו חייבים להיות מפוקסים – ממוקדים למטרה נעלה זו, כל אחד בדרכו הוא. מי במייליו ומי במיקרפונו. מי כמלמד – מורה, מי כעיתונאי ומי כסוחר. מי לא חיווה על בשרו חסדי שמים. כולם. אין מי שאין לו אפשרות להגיע לשובע האמיתי. זהו מה שאנחנו מתפללים שבענו מטובך, לשבוע מטוב כדי לברך ולהתברך בקדושה ובטהרה.