מחודדין בפיך פרשת וירא!

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל

וחמותי מרת חיה לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו

וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א

סוד הענווה וסוד האדם. הא' זעירא מלמד אותנו מדוע דווקא משה רבינו נבחר להיות מנהיג ישראל. אצל משה רבינו לא היה ולו בדל קטן של גאווה. אף פעם. דווקא בפרשה הזאת יש את הא' זעירא, לא במעמד הר סיני ששם נקרא משה רבינו לראש ההר כשכל עם ישראל שומעים. כאן כשאף אחד לא שומע שהקב"ה קורא לו, דווקא עכשיו שמים את הא' זעירא שגם במצב כזה משה רבינו מסתיר את הליכתו לדבר אל השי"ת. משה רבינו היה סמל מהלך של אדם כי יקריב מכם. הוא הקריב את כל כולו למען עם ישראל. ללא פרסומים. ללא בקשת טיפ. ללא דרישת קרדיט. למעשה, כל מי שרוצה להיות בן עלי'ה עליו ללמוד היטיב את פרשת קרבן עולה כי ככה נהיים בן עליה. ראשית לכל הוא צריך להיות אדם, א מענטש. זאת אומרת הרחק מן הכיעור. לא גנב ולא גזלן. לא קשור לעבודה זרה משום כיוון. רחוק מכל ענייני עריות. לא נוגח ולא מזיק. בקיצור א מענטש. מכאן צריכים לנקות את הראש, מלך האיברים שינתב את האדם לעבודת הבורא. לאחר שהראש עבר את התהליך הנכון (מן הסתם על ידי שלמד מאה פעמים חובת הלבבות או מסילת ישרים וכל שאר הספרים המלמדים את האדם את דרך עבודת השי"ת, הוא חייב בסוג של לשחוט את היצר הרע הפרטי שלו. משם והקריבו בני אהרן הכהנים, עליו להתחבר לצדיקי ומאורי הדור המדריכים את האדם לעבודת הבורא. אז, והפשיט, הוא חייב להוריד מעליו את כל המבדילים והמפרידים בינו לבין קונו, לבין עבודת הקודש. כמו כן, והפשיט, עליו לפשט את העבודה שבנקל יוכל לעבוד את השי"ת בשמחה. ונחת אותה, כל מצווה ומצווה חייבת ניתוח יסודי כדי לקיימה בכל פרטיה ודקדוקיה. רק מי שמנתח כהלכה כל מצווה ומצווה יצליח להיות שומר תורה ומצוות כהלכתם. משם וקרבו וכרעיו ירחץ במים. מכאן לומדים חכמים שחייב האדם להיות תוכו כברו. לא ייתכן להסתובב כאשר הצורה החיצונית מסמלת יהודי שומר תורה ומצוות כאשר תוכו רקוב. רק השבוע אנחנו מלקקים את הפצע המדמם של עוד מחופש שהורידו ממנו את המסיכה. אבל זה כואב. בהפטרה נשמע את דברי ישעי'ה הנביא, עם זו יצרתי לי כדי שתהילתי יספרו. הנביא מסביר את רמת החוסר הגיון בעבודה זרה. מאותו עץ שהוא מכין פסל להשתחוות הוא מכין פחמים למנגל. כל מי שיש לו מוח בקודקודו יבין שזה חסר הגיון להשתחוות לפסל שהחצי השני שלו זה פחמי מנגל. אדם שרוצה לעשות "ריח ניחוח לה'" נחת רוח להבורא יתברך שמו ינקה היטיב את תוכו שזה כבר ישקיף על החיצוניות שלו. זאת לא עבודה קלה. ממש לו. אבל אם אנחנו מאד רוצים לאכול עוד השנה מהפסחים ומן הזבחים (השנה שערב פסח בשבת קודש אי אפשר להקריב קרבן חגיגה בשבת קודש) אז אנחנו חייבים להתחיל בעבודה תכף ומיד. כדי לזכות לעלות לבית המקדש השלישי במהרה בינינו, אמן ואמן.  

ונרצה לו לכפר עליו. על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות ב"ד או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי ענשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה. לשון רש"י. וברייתא היא בתורת כהנים. ואני תמה, וכי היכן עונשן אמור, כי הקרבנות בשוגגין הן מרצין, ונוכל לומר שיכפרו על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין, ועל חייבי מלקות שוגגין, ועל חייבי מיתות ב"ד שוגגין באותן שאין חייבין עליהם חטאת, כגון מכה אביו ואמו ומקלל, כשם שהחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין: ואולי בעבור שפירש הכתוב בחייבי מיתות ב"ד ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג, ופירש בחייבי מיתה בידי שמים עונשן במזיד למיתה, ובחייבי לאוין למלקות, ולא פירש בהם שום עונש בשוגג, נראה להם לחכמים שכל העונש שבהם פרשו הכתוב, כי למה יפרש עונשן של אלו במזיד ובשוגג, ויפרש עונש האחרים במזיד, ולא יפרש אותו בשוגג ויאמר שיהא מחוייב להביא בהן עולה. ולכך ראו שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונשן המפורש בהן במזיד, אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא, ואין צריכין רצוי כלל. וזהו שאמרו "כבר ענשן אמור", שכל העונש שרצה להטיל עליהם כבר אמרו הכתוב, אבל על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש ואי אפשר שלא יענש בהם, בזה ירצה בעולה הזו אם יביאנה בנדבת נפשו: הרמב"ן בא לעורר אותנו מתרדמת "סלחנו לעצמינו מידי בקלות. למעשה, עלינו לדעת באר היטיב שכאשר האדם חוטא הוא בעצם מנתק את עצמו מהקב"ה במידה מסויימת. הוי אומר, חלקים אשר היו קשורים בנימי נשמתו, מתרופפים ומתנתקים. ממילא יש מקום לתהות ולתמוה מה פתאום שקרבן מבהמה יכפר. איך, החוטים המנותקים יתחברו שוב על ידי שחיטת בהמה. אמנם ממשמעות הלשון של קרבן, ניתן להבית התקרבות. אבל ההתקרבות תבוא רק לאחר הקרבה, ויתור משמעותי מדרכים נלוזות. וזה רק אחרי שיסמוך ידיו ויתוודה. ויתכן לומר, כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה "לכפר עליו על שגגתו אשר שגג" כאשר בקרבנות החטא, ואמר "ונרצה", היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים שאינם רצויים לפניו, כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא. אם כן אי אפשר לו לכפר על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש, אלא שאינם רצויים למלך בעבור שעברו על מצותו, ובמה יתרצו אל אדוניהם, בדורון הזה: הוי אומר, שלדעת הרמב"ן אין די בהקרבת הקרבן, יש להתקרב כדי להיות קרוב. קרוב ה' לנשברי לב. ללא שברון הלב, ללא ההרגשה הפשוטה, שלמעשה אני הייתי אמור להיות קרב לה' ולא הבהמה, אין זה דורון. אזי זה ממש כדברי הנביא ישעי'ה בראשית דבריו "למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי". וראיתי באגדה בויקרא רבא תני רבי שמעון בן יוחאי, אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר רבי לוי מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם היה לא תהיה, העולה מכפרת על העולה על רוחכם. וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם, הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב. והטעם, שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה': ולשון "ונרצה לו" יחזור אל השם הנכבד הנזכר, שיתרצה לו בקרבן הזה לכפר עליו, מלשון ובמה יתרצה זה אל אדניו, ואור פניך כי רציתם, וכן רבים. ויתכן כי ונרצה כנוי לחטא, שנרצה לו חטאו לכפר עליו, מלשון כי נרצה עונה, עד רצתה הארץ את שבתותיה, והם ירצו את עונם, לשון השלמה. ויתכן שהוא כענין הראשון, כאלו העון רצוי לפני השם, לא יחר אפו בו עוד: הוי אומר, כדי שהעולה תעלה לרצון לפני האדון כל, חייבים להיות שלמים עם הקב"ה. שלמות זו תבוא רק ע"י לימוד התורה כדי לקיים את המצוות. לעשות גדרות לבלתי שוב לחטוא. לנזיר אומרים לך סחור סחור סביב הכרם. כאשר הלב יזדכך, על ידי לימוד התורה, שאדם ממית עצמו באוהל, ומזכך ליבו ומחשבותיו מכל סחי ומאוס, בעצם הוא הקריב מנפשו ודמו. ברגע שהעולה על רוחכם הם מילי דמעליותא, ממילא הרי שלמיו, שלמים, אזי יעלה לרצון לפני אדון כל.

ונפש כי תקריב, לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. רש"י פשוט מדהים. הבה נחזור לראשון "שהקריב נפשו". הוי אומר שזה יצחק אבינו שפשט צאורו. יצחק אבינו הוא זה שתיקן תפילת מנחה. תפילת העני העטוף. העני מקריב נפשו, שמקמץ ומקבץ יד על יד עד שעולה לסכום עשירית האיפה של סולת. כאשר בביתו יש פת קיבר. הנה, עיקר העיקרים הוא מה שיותר קרוב לנפש, ללב, להרגשה שהנה, עמדתי להקריב נפשי. וזהו עניינה של תפילת מנחה, זמן הדימדומים, בין לבין, אי בהירות, פסיחה על שתי סעיפים. אזי, מתפללים מעומק הלב, בהתעמקות מיוחדת. זה הזמן שאלי'הו הנביא נענה. כאשר יש עניות בשומרי תורה ומצוות. יש לקום לעשות מעשה בגבורת הנפש. זה הרצון האמיתי של הקרבן. ההקרבה העצמית. העני, הדל, כאשר יעטוף לשפוך שיח, להביא עשרון סולת, מביא נפשו. זאת עניינה של מנחה.

ויצק עליה שמן, על כולה: ונתן עליה לבונה, על מקצתה מניח קומץ לבונה עליה לצד אחד ומה ראית לומר כן שאין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט ד"א שמן על כולה מפני שהוא נבלל עמה ונקמץ עמה כמ"ש מסלתה ומשמנה ולבונה על מקצתה שאינה נבללת עמה ולא נקמצת עמה שנאמר על כל לבונתה שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כולה מעליה ומקטירה: רש"י מלמדינו מהו סדר הלימוד הנכון. מה שנבלל בסוגיא, חוט השדרה של הסוגיא מתפרסת על כולה, התיבול, שייך לצד, אינה נבללת עמה. הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. כי, אין להם מרבה נכסים מרבה דאגה לכן ליבם פנוי לדברי תורה. שמן שהוא מקור האור של התורה נבלל במנחה, לבונה שהיא ריח בגדיו, נקטר עמה.

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, כלומר שלא תקרה לו שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם, כאמרם המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו, וקרבנו נשרף ואין לכהן שום חלק בו, ולכן לא כתב בו ואשם כמו שכתב בכל שאר החוטאים, כי אמנם באמרו ואשם יורה אזהרה על התשובה, וזה לא יפול על הכהן המשיח כי לא מלבו היה החטא כלל, אבל קרה לו לאשמת העם, ובשגגת סנהדרין שהוא גם כן רחוק אמר: הנה הספורנו מבאר לנו, שלא יתכן שמי שכל כך קרוב להקב"ה ילך כל כך רחוק. אין זה אלא אשמת העם והדור. שליח הציבור הוא פני הציבור. במקום ובמצב שהצבור עמוק בחלאת העבירות, פני העם משקפים דרך הכהן הגדול. אבל, הכהן עצמו ישאר זך וטהור (טפלון) כמקדמת דנא. אם שאלנו איפה כהן צדק עלינו לדבוק במדתו של אהרן כהנא רבה כדי שהקב"ה יעורר רחמיו עלינו וישיב לנו ביתו ושם נעלה ונראה, ונחזה בעינינו כהן גדול עומד ומקטיר לשמו יתברך.