מחודדין בפיך פרשת צו שבת הגדול פסח

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל

וחמותי מרת חיה לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, המחותנת מרת איטה ביילה בת ר' שאול ע"ה

וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א

אין צו אלא לשון זרוז. ביותר צריכים לזרז במצוות שיש בהם חסרון כיס. מסופר ששנה אחת חיילי צבא הצאר הרוסי חנו סמוך לעיירה יהודית ותושבי העיירה העניים המרודים היו צריכים לספק מזון כשר לפסח לחיילי הצבא. הרב (יש גירסא שזה היה מרן בית הלוי זצוק"ל) אמר שלא תהיה ברירה, מחמת העוני והחסר להתיר חרם הקדמונים על אכילת קטניות. תושבי העיירה נשמו לרווחה. היה להם מספיק קטניות לספק לאנשי הצבא. ואז קם הרב על רגליו ואמר, לחיילים אנחנו נספק מזון כשר למהדרין. לא ייתכן לתת לאנשים אשר נמצאים בסכנה שהשטן יוכל לקטרג עליהם ואפילו במשהו. אנחנו בני העיירה נאכל את הקטניות. פרשת צו שמלמדינו ש"העולה", הגאוותן שבדרך כלל נהיה גם כעסן, סופו על מוקדה, הוא נשרף באש כעסו. כמאמר חז"ל כל הכועס כל מיני גהינום שולטים בו. הנה מגיע חג החירות, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. בלילה הזה נעסוק ונלבן את סיפור יציאת מצריים. איך שהקב"ה יצר את עם ישראל. והוא יצרנו שתהילתו יספרו. וזה כל העניין של פסח, כנגד ארבעה בנים דברה תורה. גם זה שנחשב ל"דשן". אפילו אם חלילה לא ניתן לשמור אותו בתוך המחנה (מכל מיני סיבות וד"ל) בכל זאת גם כאשר לוקחים אותו מחוץ למחנה יש לשים אותו במקום טהור. בהשגחה פרטית סיימנו השבוע את מסכת פסחים בלימוד דף היומי והתחלנו מסכת שקלים. ומיד נתקלים בקשר אמיץ של פרשת צו לחג המצות. הכהנים מסביר רבן יוחנן בן זכאי דרשו את הפסוק של וכל מנחת כהן כליל תקטר לא תאכל. אם כן, איך ייתכן שכהנים יתרמו מחצית השקל, הרי אם הכהנים מתנדבים הרי יש להם חלק במנחת העומר ואיך יאכלו את שיירי מנחת העומר. ללמדינו עד כמה כל לימוד ולימוד מקשר בין הזמנים. הלימוד של ליל שימורים הוא, שההבטחה שהקב"ה הבטיח היא זאת שעמדה לנו ועדיין עומדת לנו. אנחנו רואים במוחש שעדיין ישנם עדרים עדרים של זאבי טרף המוכנים בכל רגע לטרוף את צאן הקדשים של עם ישראל. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. גם אנחנו צריכים להכיר שלא כוחי ועוצם ידי הציל אותנו. ממש לא. הקב"ה מצילנו ויצילנו מידם. אז אין מזרזין אלא למזורזין. זה הזמן להתיישב ולהתכונן לליל הסדר כדבעי. לספר כדבעי ולהודות כדבעי. עם ישראל יכולים להעיד בגאון שהבאנו את המעשר אל בית האוצר. עשרות אלפי יהודים ישבו לשולחן סדר מלא וגדוש כל טוב אשר בא מטוב הלב של נדיבי עמו. הקב"ה אמר שאנחנו יכולים לבחנו בזאת. אז רבונו של עולם מאות רבות של יהודים נתנו מהונם ואונם כדי לשמח ולרנן לבות נשברים. טונות של אוכל, מצה, בשר ודגים, ירקות ופירות, יינות שמנים סוכר וביצים ומה לא. נתנו ממש בהרחבה גדולה. אנא פתח לנו שערי שמיים ושלח לנו את אליהו הנביא שיבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות. הדברים נכתבים בשעה שאנחנו עדיין מלאים אמונה שבשנה הזאת נזכה לאכול מן הפסחים ומן הזבחים.  

ולבש הכהן מדו בד. היא הכתונת, ומה תלמוד לומר מדו, שתהא כמדתו. "על בשרו", שלא יהא דבר חוצץ בינתיים. לשון רש"י: והנה תרומת הדשן צריכה בגדי כהונה, ואין עבודה בשני הבגדים מהם. אבל הזכיר אלה השנים לדבר שנתחדש בהם כאן. לומר שתהא הכתונת כמדתו, והענין לומר שאם היו מסולקין, קצרים ואינן מגיעין עד רגליו, ועבד בהן עבודתו פסולה. ולמד שלא יהא בינו ולא בין המכנסים לבשרו כלום. והוא הדין שצריכה כל בגדי כהונה, כי כיון שהזכיר הכתוב שהיא צריכה בגדים למדנו שהיא צריכה ארבעה להדיוט ושמנה לכהן גדול: וכן מפורש במסכת יומא בפרק שני ובתורת כהנים מה תלמוד לומר ילבש, להביא את המצנפת ואת האבנט. ואונקלוס תרגם מדו לבושין, ונראה כי אצלו מדו שם יכלול כל בגדיו, כאלו אמר ולבש הכהן בגדי בד, וכן, מדיו קרועים, שיורד על פי מדותיו, על פי מלבושיו, חגור מדו לבושו. ויהיה זה כדעת האומר אבנטו של כהן הדיוט לא זהו אבנטו של כהן גדול. הנה הרמב"ן מחדש לנו שיש דווקא כאן בתרומת הדשן, שנראה כמצווה כל שהוא, חידוש נפלא כאשר מדובר במלבושי הכהן. דווקא בעבודה זו, היתה נס תמידי של בליעת הדשן במקומה. וזה בא להסביר שאין לך עבודה שהיא לא יקרה ואין בה כדי לעשות נחת רוח לבורא. אך, כדי לעשות את העבודה כראוי יש הכנה רבתי, ראשית ללבוש את מדו בד, היינו בגדים לפי מדותיו, אחרת ייחשב מחוסר בגדים ועבודתו פסולה. וכן לימד דווקא כאן שלא יהא דבר חוצץ בין בגדיו לבשרו. ללמדינו שלא יהא דבר מפריד בין הכהן לעבודה. מכאן יובן כאשר כהן מתבטא על "זנב לטאה" שיש בו מיחוש ומישוש של פסול. לכן דווקא בתרומת הדשן שנראה כעבודה קלה לימדונו עד כמה שברו חשוב בהיכל המלך, אבל ברו התואם את תוכו ותוך תוכו. התוכו רצוף אהבה.

והזכיר תורה במנחה, ואמר שיגישו כולה לפני המזבח, כי לאל יתברך בלבד הביא המקריב את כל קרבנו, וכהנים משולחן גבוה קא זכו, ושחלק מועט מכולה הוא הנבחר לריח ניחוח ושחלק הכהנים גם הוא מכפר, ונשמר מחמוץ כמו חלק גבוה, ושמנחת הכהן כלה לגבוה לא חלק מועט ממנה בלבד כמו שהוא במנחת ההמון, והזכיר תורה בחטאת, ואמר שאותו החטאת, אשר לכובד ענינו לא יכופר זולתי בהכנס דמו אל הקדש פנימה לא תהיה בו כפרה באכילת כהנים כשאר חטאות אבל תהיה בשרפתו, ושהאשם, אף על פי שאינו על חטא מחייבי כריתות כמו החטאת, הנה להיות חטאו מעילה בקדש תורה אחת להם, ואמר וזאת תורת זבח השלמים והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק ביניהם שאם הם על אודות הודאה, יהיה עמהם לתת בתוכו מין חמץ, כי אמנם סבת הסכנה אשר עליה ההודאה הוא שאור שבעיסה, מכל מקום מיני המצה רבות עליו, וברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים, וכלם נאכלים בזמן קדשי קדשים שהם ליום ולילה, אבל כשהם שלמים פשוטים שלא לתודה, זמנן לשני ימים ולילה אחד ועם היות כלם קדשים קלים, נאסרה הטומאה באוכלים ובנאכלים, וחיוב הכרת הוא בטמא שאכל את הטהור, הקרב לאכול מהקדש הטהור וטמאתו עליו, שהוא מחלל את הקדש. הספורנו בא ללמדינו שיש סדר בענייני אכילת או אי אכילת קרבנות. ראשית לכל מה שזוכים משולחן גבוה, אכילתה מכפרת, אכילה המעלה את האדם בעוד מעלה ממעלות אהבת ויראת שמו יתברך. אכילה שמברכים על תחילתה אשר קדשנו במצוותיו וציונו על אכילת, אכילה כזאת יש בה שיא של רוחניות. ממילא, יש להתבונן בכל קרבן וקרבן סיבתה, עניינה והכשרה. מכאן ואילך יכוון הכהן והמקריב להשלים עניינה בכי טוב. הכהן הדומה למלאך ה' צבא-ות, שאין ביניהם אכילה, מנחתו לגבוה. חטאתו נשרפת. שאר היהודים, זקוקים למי שהוא במעלת המלאך כדי לתקנם. השלמים, שכל עניינם שלמות, הכרת הבורא כדי לאכול – אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, הרי הם מרבים שלום בעולם בלימוד ברכת ה' כמו האשל של אברהם אבינו, לקרוא ע"י הקרבת ואכילת הקרבנות בשם ה' א-ל עולם.

הא לחמא עניא. לחם, רומז לתורה (לכו לחמו בלחמי). עני'ה זה הרמת קול (וענית ואמרת). חז"ל אמרו שכדי לזכור את הנלמד יש ללמוד בהרמת הקול. הרי לחם זה שלמדנו בהרמת הקול (מזכיר את אמירת פרשת הביכורים אשר מתלבנת בעומק בלילה זה, הנעשה גם בהרמת קול), היא מסורת בידינו מאבותינו. התורה נלמדת בכל מקום, ראשיתה עוד בארץ מצרים, מצוות פסח, קדוש החודש ועוד. כל דכפין, בדור הזה, דור עקבתא דמשיחא, אשר דברי הנביא עמוס מתגשמים, "לא רעב ללחם", לא רעבים ללחם הגשמי, כי ב"ה יש שפע רב וכל טוב, אבל רעבים ללחמה של תורה. לתורה המחי'ה את נפש האדם. לתורה הנמסר בשמחה וטוב לבב. כאן יש רעב. ממילא, כל דכפין ייתי ויכול. אם הוא מעצמו עושה אתערותא דלתתא שבא לשמוע ללמוד ולקבל תשוקה בוערת, ממילא הקב"ה יעניק לו תורה במתנה.  כל דצריך ייתי ויפסח. מי שממש מרגיש נצרך, שזה צורך חייו, יוכל ללמוד עד שיוכל לדלג מעניין לעניין. ממילא נזכה לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין, כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

והגדת לבנך וגו', צריך לדעת למה לא אמר ואמרת, כי תיבת הגדה מצינו לרז"ל שאמרו שיתכוין בה דברים קשים כגידים, עוד קשה אומרו ביום ההוא, ובסמוך גמר אומר בעבור זה ודרשו ז"ל בשעה שמצה ומרור וגו', והוא בלילה ולא ביום, ואם כן לא היה לו לומר אלא והגדת לבנך לאמר בעבור זה ואני יודע זמן ההגדה שהוא בלילה, עוד צריך לדעת אומרו לאמר, והלא כבר אמר והגדת:  ונראה כי יכוין על דרך אומרם ז"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח, יאמר גנות אבותיהם של האבות, כי לא היה דבר משובח, והוא אומרו והגדת דברים קשים שלב האדם נעקש מהם, ואחרי כן מסיים בשבח והוא אומרו לאמר, אמירות משובחות משמחים את הלב ומסעדים אותו, ואמר ביום ההוא, הודיע במתק לשון צדיק כי הלילה ההוא יום יקרא לא לילה, והוא אומרו ולילה כיום יאיר, ולא חש שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר בעבור זה שהוא בשעת מצה וכו' כאומרם ז"ל ואולי כי סמך ביום ההוא עם והגדת, כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה:  עוד ירצה באומרו לאמר, להיות שאמר והגדת לבנך, תינח אם יש לו בן, אם אין לו בן יהיה פטור, תלמוד לומר לאמר, שעל כל פנים צריך להגיד אפילו בינו לבין עצמו, ואם תאמר כיון שעכ"פ הוא צריך להגיד אפילו בינו לבין עצמו, אם כן למה אמר לבנך, ואולי שבאמצעות היתור אני מבין כן, ולא בלא יתור, ואפשר עוד שירמוז באומרו והגדת לבנך, שאם יגיד הגדה האמורה בענין יזכהו ה' שיגיד לבנו, וכדי שלא תטעה לומר דוקא, לזה אמר לאמר:  בעבור זה, אולי שרמז בתיבת "זה" י"ב מצות הרשומים בחג הפסח, ג' דברים פסח מצה ומרור, והגדה, וז' ימי החג, וקידוש יום א' וב', הרי י"ב, כמספר ז"ה, והוא אומרו בעבור "זה" עשה וגו', והגם שז' ימי החג לענין תרי"ג מצות אינם נמנים לז' מצות: ידוע בשער בת רבים שלימוד קטע הזה מתוך האור החיים הקדוש, בליל הסדר נחשב כסגולה ללידת בנים (בדוק ומנוסה). כי כל העניין של סיפור יציאת מצרים למען נספר לבנינו ובנינו לבניהם עד דור האחרון. לכן, יש ביותר להתעמק באמירת והסברת ההגדה בטוב טעם ודעת, גם למי שיש לו בנים שיכוון שיהיו חכמים ונבונים אוהבי השי"ת. הראי'ה הנה תראו איך מתוך סיפור יציאת מצרים קם ירובעל – גדעון והושיע את עם ישראל. בזה ששאל איה הקב"ה שעשה את כל הניסים והנפלאות במצריים כאשר היהודים סובלים ביותר תחת יד מדין. איברא, שבכוח סיפור יציאת מצרים ניתן לפעול את כל הישועות. לכן, יש לנו לדעת שההשקעה בסיפור יציאת מצרים שווה לגמרי ומחזירה ישועות בריבית דריבית.

ארמי אובד אבי, הנה אבי שהיה יעקב היה זמן מה ארמי אובד שלא הי' לו בית מושב ובכן לא היה מוכן להעמיד גוי ראוי לרשת ארץ: ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ואחר שהיה לגוי לא היה ראוי לקבל מתנה שהיה תחת עבדות ומה שקנה עבד קנה רבו: ויתן לנו את הארץ הזאת, ואחר שיצאנו מסבלות מצרים לא היה לנו שום חלק ארץ לשבת בו ונתן לנו זאת שהיא ארץ נבחרת זבת חלב ודבש: ועתה, מאחר שידעתי מה רב טובך וחסדך עלינו שעשיתנו לגוי ראוי לרשת ארץ ולהוציאנו ממצרים באופן שנוכל לקבל מתנה שתהיה שלנו ונתת לנו זאת שהיא צבי לכל הארצות ומבחר המקומות: הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה', הבאתי מבחר פירות אותה הארץ שנתת לי לתת תודה לשמך עליה: הספורנו מלמדינו, שדווקא יעקב אבינו הי'ה זמן מה ארמי אובד. לבן הצליח לשעבדו להיות מנכ"ל "המפעל" לייצור צאן. שש שנים עבד – אבד, כדי שיוכל לבוא לארץ כנען כאשר הקב"ה מקיים את הבטחתו. מעשה אבות סימן לבנים. הקב"ה מקיים הבטחותיו. בדור של מצרים, היות והיו ערומים מן המצוות, ביקש הקב"ה שיבקשו משכיניהם, כדי לעורר בלבות בני ישראל תשוקה לגאולה. אבל בזה לבד אין די. כל עוד שהם בגדר אבודים, ללא ארץ, עדיין לא היגיע הגאולה לתכליתה. לכן, בליל הסדר, מסדרים את העניינים, לפקוח עיניים, לא להיות אבוד במשרד ובמשרה. לא להיות משועבד לשום בוס (שבמצב טוב יודע שהוא רק צינור השפעה של הקב"ה לזון ולפרנס בניו), כי הקב"ה הוא זה שזן ומפרנס. אלא, יש לשעבד לבנו ומחשבתינו לאבינו שבשמים, הגואל ופודה. לעבדו. להללו ולשבחו. כי כבר הנחיל לנו ארץ חמדת אבות, ובעקשות ובקשיות עורף, הוגלינו ממנה.

אלו קרבנו לפני הר סיני, ולא נתן לנו את התורה, דיינו. ללא סימן שאלה, כי היינו דורשים לקבל את התורה מרוב תשוקה וחשק של רצונינו לראות מלכינו.