מחודדין בפיך פרשת ויקהל פקודי!

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל

וחמותי מרת חיה לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו

וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א

הפגנה!!! משה רבינו מקהיל את עם ישראל כדי להביע סולידריות עם שמירת שבת כהלכתה. נכון, כבר הוזכר עניין שבת קודש במרה, בירידת המן, בעשרת הדברות ובפרשת כי תשא. בכל זאת זה לא מספיק. כעת מקהילים את כל כלל ישראל, אנשים נשים וטף למסור להם שיש להקהיל קהילות ברבים כדי ללמוד וללמד הלכות שבת. משום מה אחד מהדברים הראשונים של אלו המחליקים מהדרך הישרה זה חילול שבת. פתאום הם לא יכולים "בלי ל... (השלם את החסר)". מרן הגאון רבי משה פיינשטין זצוק"ל סיפר על ההבדל בין השכנים שלו. שכן אחד, בן תורה מורם מעם, אבל קשיי הפרנסה בארה"ב עשו את שלהם. שולחן השבת היתה מסיבת אנחות. בניו קלטו היטיב את המסר. שבת זה משא שיש להתפטר ממנה ויפה שעה אחת קודם. ואילו השכן השני, יהודי פשוט שבפשוטים, אבל הוא היה פקעת של שמחה. כל שבת היה מענג כפי יכולתו. היה שר זמירות ורוקד. כל ילדיו נהיו בעלי תורה "כלי קודש", ראשי ישיבות ורבנים. בקיצור, כמה שיהודי יעשה שבת שמחה, מעניינת וטעימה, ככה ילדיו יישארו שומרי שבת, כי יהיו קוראי עונג. הסמל שלנו שאנחנו עם מקדשי שביעי. כאשר נשמור שתי שבתות כהלכתם מיד היינו נגאלים. שומה עלינו לשוב להוקיר את השבת בעיני כל יהודי באשר הוא שם. כעת, זה הזמן לחשבון נפש. השבוע אנחנו מסיימים לקרוא את חומש שמות, חומש הגאולה. עם ישראל עובר תנודות חזקות. חדות מאד. אפשר לומר מצד אחד שחומש הגאול פותחת ב"חכמות נשים בנתה ביתה" של שפרה ופואה המילדות העבריות אשר דאגו שיהיה עם ישראל. עודדו את הילודה. (מעניין שתמיד סמוך לגאולה יש מי שרוצה למנוע ילודה...) עד לנשים צדקניות המביאות את המראות הצובאות. השפלים של עם ישראל המוציאים דבת עם ישראל רע ה"דתנים ואבירמים" אשר טרם נפטרנו מהם. הניסים והנפלאות של המכות. הקב"ה מנקה ומצרף את עם ישראל טרם יציאת מצרים ממש כמו שישעיה הנביא מתנבא מה שאמור לקרות לפני הגאולה השלימה. יציאת מצרים על כל הניסים ונפלאות עד אין חקר וללא מספר. קריעת ים סוף. עם ישראל כפוי טובה נרגן ומתלונן. מעמד הר סיני. רגע אחדות נדירה. הערב רב הקשים כספחת המחטיאים את עם ישראל בחטא העגל. שבירת הלוחות. שבט לוי אשר לא יכרע ולא ישתחווה. משה רבינו מלמד סדרי תפילה לתיקון חטא. הקמת המשכן והשראת השכינה בישראל. גורשנו כמעט שנה שלימה מבתי הכנסת (בחלק העולם) כעת שאנחנו שבים לבתי הכנסת ולבתי המדרש, אולי נסמן לעצמינו, הקב"ה סובב שיגזרו שנלבש מסכה על הפנים. ללמדינו שכאשר זה מגיע למחסום לפה, אנחנו צריכים המון חיזוק. הרמב"ן לקראת סיום אגרתו לבנו, אותו רמב"ן שכתב לנו שתכלית הבריאה היא שנתכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות להודות להשי"ת, אותו רמב"ן כותב לבנו חביבו וחשוב הדיבור קודם שצוציאנו מפיך. אנחנו מאד מאד רוצים שיקויים בנו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. זה ממש בידינו. הבה נקבל על עצמינו לשמור מחסום לפה. להמנע מכל דיבור רע מכל וכל וכל שכן שלא לדבר דברי חולין בבית הכנסת וביותר באמצע התפילה. כאשר שמענו כן עוד נחזה ויברכינו בשלום בחודש הזה.

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ענין הכתוב הזה ודאי לאסור בשבת גם מלאכת אוכל נפש, כי אמר כל העושה בו מלאכה יומת, ופירש שלא יבערו גם אש לאפות לחם ולבשל בשר כי האש צורך כל מאכל. והוצרך לומר כן מפני שלא אמר "העושה בו כל מלאכה" כאשר אמר בעשרת הדברות לא תעשה כל מלאכה, ואמר מלאכה סתם, והיה אפשר שנוציא מן הכלל מלאכת אוכל נפש, כי כן נאמר בחג המצות לא תעשה מלאכה ואין אוכל נפש בכללו, ולכך הזכיר בפירוש שאף אוכל נפש אסור בו: וכלשון הזה מצאתי במדרש רבי נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת למה נאמר, לפי שהוא אומר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שומע אני יהא רשאי להדליק לו את הנר, להטמין לו את החמין, ולעשות לו מדורה בשבת, ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. וזה קרוב למה שאמרנו, שלא היו מלאכות הללו שהן הנאה לגופו בכלל איסור הראשון. ורצה רבי נתן לומר שלא הוצרך הכתוב לאסור אפייה ובשול ושאר צרכי אוכל נפש, שכבר אמר להם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, אבל עדיין כל מלאכות שאדם נהנה בהן ואינן עושין אלא הנאה לגוף כגון הדלקת הנר ומדורה ורחיצת גופו בחמין יהיו מותרות כי זה מעונג שבת, לכך נאמר לא תבערו אש לאסור הכל: ולרבותינו עוד בו מדרש בתלמוד מפני שלא אמר כל העושה בו כל מלאכה יומת, או שיאמר כל המבעיר אש בכל מושבותיכם יומת, אמרו שיצאת להקל בה להיותה בלאו. ויש אומר שיצאה לחלק, לפי שהיתה בכלל לא תעשה כל מלאכה: הרמב"ן בא לחדד את מה שמובא לגבי העניין של הטמנת ואכילת חמין בשבת קודש בבוקר, להוציא מלבם של צדוקים. הדברים מונחים בין השורות. אומר הרמב"ן מה נאסר בשבת, המלאכה של עשיית החמין, בכל צורה, אפי'ה, בישול והדלקת אש. אבל, עצם החמין עצמם מותר ואף חובה להטמין, כי יש חובה לענג את השבת ועונג שבת זה במאכלים חמים וטעימים. לכן, הרמב"ן בא להדגיש אל נכון, שיש לענג את השבת אבל לא תוך כדי חילולה. מאידך גיסא, הספורנו מפרש, לא תבערו אש, אף על פי שההבערה בעצמה היא קלקול על הרוב, מכל מקום בהיותה כלי לכל המלאכות או לרובן היא אסורה בשבת: שיש עניין שונה לחלוטין בלא תבערו. אש, נחשב ליסוד למלאכות הרבה. בין אם מדובר בהכנת מזון או כלי עבודה, מאור או ביגוד משתמשים באש. לכן יש חשיבות להדגיש את הלאו של הבערה לעומת שאר המלאכות. רש"י מביא את המחלוקת של חכמים ורבי נתן אם הבערה ללאו או לחלק יצאת. אם לחלק יצאת, מובן, למה דווקא הבערה, כי היא המלאכה אשר יש צורך להשתמש בה בערב שבת. חייבים להדליק הנר ולהטמין. גם בבית המקדש, הדליקו נרות בשבת וכן את המערכה, למרות שאת לחם הפנים אפו בערב שבת. הוי אומר שהבערה יש בעצמה חילוקים מחילוקים שונים, לה נאה ויאה לחלק. וביתר עומק, אנחנו ממתינים ליום שכולו שבת ומנוחה. אנחנו גם יודעים שהבית נחרב באש. באש הבית עתיד להבנות. ממילא, המצפים לבנין מתוך האש יש להם לעסוק באש, מימינו אש דת למו. אש התורה. אתערותא דאש מלתתא יעורר אש העליון, ויקויים בנו מקרא מלא "ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה".   

משכן העדות, ספר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים, ראשונה, שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות, ב', אשר פקד על פי משה, ג', שהיתה עבודת הלויים ביד איתמר, כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה, ד', ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים, אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים, אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא: הספורנו בא ללמדינו אשר משכן השי"ת, ולו המקדש מעט וארבעת האמות של ההלכה שנשארו להקב"ה בעולמינו יהיו מזוקקים קודש קדשים. אחרת לא ישאר מהם זכר. (כמה בתי כנסת שוממין יש אפילו בארץ ישראל בתל אביב באיזור המאוכלס בשונאי ישראל. שלא לדבר על כל התפוצות שממש יש לבכות על עשרות בתי כנסת שנהפכו לבתי תיפלה) הבה נתבונן, המשכן שנעשה ע"י אנשי דור דעה אשר שרתה בהם רוח הקודש נגנזה לדורות. הנה, שלמה המלך, החכם מכל אדם, אשר בנה את הבית על פי ההדרכה של נעים זמירות ישראל, דוד מלכא משיחא. לא הצליח להכניס לבית מספיק כח שלא ייחרב. קל וחומר על בית שני אשר נבנה כאשר עם ישראל רחוקים מאד ממיטבם. לכן, אנו, יתמי דיתמי, אשר אין לנו בית, חייבים ליצור לכל הפחות, שהתורה שלנו, ביתינו הרוחני, יהי'ה בית מיוסד על אדני קודש. ללמוד על פי המסורה. ללמוד כי זה כל חיינו. לסלק את הקרדום לחפור, את הלימוד לקנטר. ללמוד כי זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו. אזי, ישכון עדות בישראל אשר ראויים הם לשוב לבנין שלם בהר מרום הרים.

ולא יכול משה לבא אל אהל מועד. בשעת הקמתו:  כי שכן עליו הענן. מיד להראות חיבתו של הקב"ה על ישראל אח"כ היה מסתלק הענן מתוך האהל ושכן על הארון כדכתיב ונועדתו שמה ודברתי אתך מבין שני הכרובים. ואז בא משה אל אהל מועד כדכתיב ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול וגו' מבין שני הכרובים וידבר אליו. וכן אתה מוצא בבית עולמים ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה' בשעת השלמת הבית היה הקב"ה מקדשו בענן ואחר כך היה צמצמם שכינתו על הארון בין הבדים: הרשב"ם, אבי אבות הפשטנים, יוצא מגדרו לחנך אותנו, עד כמה הקב"ה אוהב את עמו ישראל. אילו היינו שמים לב לזה, למעשה כאשר אנחנו שלושה פעמים ביום אומרים הטוב כי לא כלו רחמיך, בעצם מודים על כך, השאלה אם הפה מגלה זאת ללב. בכל זאת גם היום כאשר יהודי מתישב ללמוד תורה כמו שצריך, מיד מתגלה עליו השכינה. גם זאת מאהבת השי"ת את עמו. אנחנו בעצם בכל מאדנו ונפשינו מצפים שנראה את השכינה שורה עלינו, בעיניים גשמיות. הבה נתבונן יחד בפיוט של מוסף "ולירושלים מופת הוחק בו כסות". הקב"ה שם חוק להסתיר שכינתו "מעין כל חי להתכסות". עד אשר יגיע הזמן של "נקמות אשר בלב מכסות". יום ה' הגדול אשר ינקום מאת הגוים על כל מה שהרעו לנו וטימאו אותנו בטומאתם. "נתכנו במועד זה היות טכסות". בחג המצות המתקרב ובא יש לצפות לטכס של איבוד הגוים. יתכן שיש לנו לקחת העצה אשר עשו אבותינו לפני יציאת מצרים וזה הכנת "שה לבית אבות מנות במכסות". זה יסובב שתכלית הכוסות, יהי'ה הכוס של והבאתי, המתוק של כל הכוסות. "סבות עליו עסיס ארבע כוסות: חזן ארבע כוסות כבמחזה. בארת זה מזה לחוזה. כאשר שמענו כן עוד נחזה. רצנו כשי בחדש הזה" זאת תפילתינו שהקב"ה ירצינו כמתנה בדיוק כמו שהי'ה בימי יציאת מצרים. אם נתכונן באמונה שלימה, ודאי שנזכה, עוד השנה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.