יום רביעי, 15 ביולי 2020

מחודדין בפיך פרשת מטות מסעי!


לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו



לא יחל דברו. כל שבת קודש לאחר קריאת ההפטרה אנחנו אומרים ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם. זה קרוב לאלפיים שנה שאנחנו בגלות מרה, חצי שנה באי וודאות של המחלה המיסטורית המסרבת להפרד מאיתנו. היגיע הזמן להתחיל חשבון נפש, ומה מתאים יותר השבת של פרשת מסעי, חשבון הנפש של דור המדבר. לכאורה, עיקר הבעיה שלנו זה מה שיוצא מהפה. לא יחל דברו. לא לדבר בצורה של חילון. לדבר בשפה של יהודי ירא שמיים. בלי כל התוספות הלא רצויות וכל שכן האסורות. ידוע חומר העניין של ניבול פה, צורם לראות דור צעיר שרחוק מלהזהר בנידון. לדאבונינו גם בחלק של בני הישיבות. אלימות מילולית. מכנה שם לחבירו. מלבין פני חבירו. כל אלו דברים שמאבדים בהם את החלק לעולם הבא ומשום מה לא מתיחסים לזה ברצינות הדרושה. לא להתחייב בלי לומר בלי נדר. לדעת עד כמה אנחנו מחוייבים לשמור פינו ולשונינו. צדיקים היו אומרים על הנאמר "ככל היוצא מפיו יעשה", כאשר אדם נמצא בעת צרה, נוהגים לקבל כל מיני קבלות למיניהם. בזמן הקבלה, יש התלהבות ואש קודש. אבל, כאשר מגיע זמן הביצוע, זה צולע במצב טוב. יש כאלו שלשלב הביצוע לא היגיעו. לאחר מכן לקראת סוף הפרשה כאשר בני גד ובני ראובן רוצים לנחול מעבר לירדן, משה רבינו שוב מציב תנאי. תנאי בני גד ובני ראובן. כל תנאי שאינו נעשה בסדר הנכון, התנאי בטל. הנה שוב, יבוא מאן דהו ויטען, סך הכל זה דיבורים. אמת. אבל יש כח לדיבור. דיבור של דייני בית דין "מקודש החודש" יחייבו את האוכל ביום הכיפורים כרת. דיבור של "הרי זה הקדש" יהפוך את המשתמש בחפץ למועל בהקדש. אבל מה היה כאן סך הכל דיבור. כן. נכון. סך הכל דיבור שמשנה את כל התמונה ואת כל המצב. המשימה שלנו זה ללמוד את כל ההלכות הקשורות בדיבור. ליישם אותם. מרן "החפץ חיים" זצוק"ל כותב בסר שמירת הלשון, מי שפיו נגוע בדיבור אסור, לימוד תורתו ותפילותיו אינן עולות לשמיים. מפחיד. יסיים אדם חייו, בראשו מידי יום ישב ולמד, התפלל, יבוא לבית דין של מעלה ואין כלום, נאדה. למה. לשון החרצובות זיהם את פיו כך שכל תורתו ותפילתו נעלמו אי שם בחצרו של הסיטרא אחרא. ממש לא צחוק. הנביא ירמיהו בהפטרת השבוע כבר קורא לכל "תופשי תורה" אשר לא ידעו את השי"ת, מחרחרי ריב למיניהם וכהנה וכהנה. לב יודע מרת נפשו. זה הזמן לחשב מסלול מחדש. לחדש את המסעי בני ישראל לקראת ביאת משיח צדקינו. לנסוע מכל המפריד וההורס ולחנות בכל מה שמחזק ובונה. ללמוד מבנות צלפחד שהי'ה חשוב להן חלק בארץ ישראל, לכן נישאו אך ורק לבני שבטן. יתכן שמחוץ לשבט היו בחורים מעולים יותר, אבל מחמד הלב, ארץ חמדת אבות, נחלת ה' היתה יקרה בעיניהן כל כך שנישאו לבני שבטן לזכות בנחלה. הלוואי שנלמד את המסר שנזכה שאכן שהשנה אבינו מלכינו ינחמינו בחודש מנחם אב.

איש כי ידור נדר. האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני. יכול אפילו (נשבע) שיאכל נבלה קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, ת"ל לאסור אסר, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור, לשון רש"י: ולשון ספרי אינו כן, אלא שנו על לאסור איסר, יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, ת"ל לאסור אסר על נפשו, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור. הזכירו הדבר הזה בשבועות, והרב החליפו לנדרים: ולפי דעתי שלא נזהר, שהרי אמרו בנדרים דהוה אסר חפצא עליה, ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עלי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם. וכיון שהדבר כן, נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל ככר זה אינו נדר, שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו, ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל. ואע"פ שמצינו בנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים, שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיוט. או שהוא חומר נוהג בנדרי הקדש, מפני שיש בהן חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש, ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו. אבל בנדרי בטוי אין לנו, לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחלה ולא בסוף: הרמב"ן בא לברר וללבן סוגיית מוצא הפה. דבר זה נאה ויאה למי שכתב באגרתו וחשוב הדבור קודם שתוציאנה מפיך. ממילא, ודאי שיש לקיים את הנאמר, אבל מתי יחול על זה דין נדר שיהי'ה לו מצוות ככל היוצא מפיו יעשה וגם לאו של לא יחל דברו, זה שייך רק באיסור החפץ. נדר חייב להיות בדבר קיים. שמא תאמרו כאשר נדר שלא ידבר, הרי האדם קיים. אמת, אבל הדיבור לא קיים עד שידבר ממילא אינו יכול לאסור זאת בלשון נדר. וכן "לאסור את המותר ולא להתיר את האסור" אין ראוי להזכירו בנדרים, לפי שהן חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, והאומר בנדר סוכה שאיני עושה תפילין שאיני מניח אסור ואע"פ שעובר על מצות עשה, וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אסור אע"פ שמבטל מצות לא תעשה. וכן הן חלים בקיום לא תעשה, כגון שנדר שלא לאכול נבלה, ממה ששנינו יש נדר בתוך נדר וכו'. נמצא שהנדר חל לאסור את האסור, ולהתיר לעצמו שלא יעשה מה שהוא אסור לעבור עליו, אלא שאינם חלין לעבור בידים על לא תעשה: מצד שני מסביר הרמב"ן, יש חומר בנדרים שיוכל לנדור שלא לקיים מצוות עשה, בתנאי שאוסר את החפץ, ונדרו קיים. גם ההיפך יכול לנדור לזרז עצמו לקיום המצוות. ממילא זה מלמדינו עד כמה יש להזהר במה שמוציא מפיו. בתוספת זהירות, שלא יאסור על עצמו קיום המצוות, חלילה. אבל השבועות אינן כלל אלא לאסור את המותר, אינן נוהגות בדבר מצוה כלל, לא בבטול מצות לא תעשה ולא בקיומו, ולא בביטול מצות עשה כגון שבועה שלא אעשה סוכה ושלא אניח תפילין. ואפילו בקיום מצות עשה אינן חלות, שאלו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה ולא מלקות ולא קרבן, אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה דכתיב נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך. ומפני כן בשבועות בלבד הוא נדרש לאסור אסר על נפשו. והלכות גדולות הן, הבקי ימצאם במקומותם: כי שבועה חל על הגברא ולא על החפצא. אבל מאחר שהשבועה היא בשם השי"ת יש להזהר טפי לפני שמוציא מפיו. ודאי שיש לאדם לקבל על עצמו בלי נדר ובלי שבועה. אך זה, שיודע היכן שנמצא וזקוק לזירוז וניסה את כל שאר אפשרויות של זירוז, יש לומר שיזרז עצמו ע"י שבועה. וטעם ידור נדר לה'. איננו כמו אשר נשבע לה', כי הוא כמו וישבע לו, שנשבע אליו לצרכו, אבל בשבועה יאמר ובשמו תשבע, ואשביעך בה', כאשר נשבעתי לך בה' אלהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי, השבעה לי באלהים הנה, אבל בנדר לא יאמר "ידור בה'" אלא "לה'". וכבר רמזו החכמים טעם הדבר בספרי, אמרו מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך היינו שמראה דביקותו במלך. שקשור בחי החיים. שרוצה להשיג ולמשוך קדושה בכל חפציו הגשמיים. בשבועות כנשבע במלך עצמו, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה' וחי נפשך אם אעזבך. והסוד, כי השבועה מלשון שבעה, כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, מבואר מכאן מעלת השבועה מצד אחד שהנה הנשבע מחובר להשי"ת בכל נימי נפשו, מכאן גם החשש לשבועת שוא. והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, והנה כל נדר לה' וכל הנשבע בו: היוצא מדברי הרמב"ן שיש לנהוג בזהירות יתירה בנדרים כמי שמשתמש בתגא דמלכא.

ויבואו בני גד. הם היו בעלי העצה תחלה לכך קדמם הכתוב. ועוד שהיו בעלי גבורה יותר מבני ראובן כענין שכתוב וטרף זרוע וגו', ולא היו מתפחדים מאנשי הארץ לשבת במקומות אלו אע"פ שהיו רחוקים משאר השבטים שהיו מקובצים בארץ הקדושה:  ובמדרש ומקנה רב העושר כשבא מן השמים הוא מתקיים וכשאינו בא מן השמים אינו מתקיים, שני עשירים עמדו בעולם קרח מישראל והמן מאומות העולם ושניהם אבדו מן העולם, שלא היתה מתנתם מן השמים שהיו חוטפין אותה להם. וכן אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה רב וחבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ והפרישו עצמן מאחיהם בשביל קנינם, לפיכך גלו תחלה מכל השבטים, שנאמר ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי. זה שאמר הכתוב כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה והולך ממזרח למערב עושה עושר, ולא ממה שהוא מחזר על המדברות הוא מתרומם, זהו ולא ממדבר הרים, וכל הרים טוריא חוץ מזה שהוא לשון רוממות, אלא מה הקב"ה עושה נוטל ממונו של זה ונותן לזה, שנאמר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים, ולמה נקרא שמם נכסים שנכסים מזה ונגלים לזה, וכן אמרה חנה ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, באף שהוא מביא לזה מרומם את זה, לכך נאמר ומקנה רב. זה שאמר הכתוב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העקר טפל והטפל עקר, למה שחבבו את נכסיהם יותר מן הנפשות, חייכם אין בו ברכה, שנאמר נחלה מבהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך, לכך נאמר אל תיגע להעשר מבינתך חדל, ואיזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, עד כאן: הנה דברי האור החיים הקדוש מבהילים. ראשית לכל המסקנא המיידית שהברכה לא היתה מן השמים. מנין זאת. פשוט הוא, מי שמוכן לוותר על קדושת ארץ ישראל עבור ממונו וקניינו, זה בגדר יש עושר השמור לבעליו לרע. היתכן, שבטי י-ה שזה אתה העידו עליהם, יבואו לכך, מפני שראו קצת דשא. לא פלא שמשה רבינו משתמש בלשון כל כך קשה של תרבות אנשים חטאים. בכלל תמוה מאד הגישה של משה רבינו, מיד לחשוד בהם שלא יבואו לעזור לאחיהם. אלא, משה רבינו ראה כאן את החורבן. הוא ראה את הרצון לחיות במצרי הממון. לכפר על מעשיהם בצדקה. אבל בפועל, להיות מרוחקים ממרכז השכנת השכינה. רחוק מן העין עד שהוא רחוק גם מן הלב, רחמנא ליצלן. לוקחים את יקרה מפז ומפנינים ומניחים אותו בצד. כל המצוות התלויות בארץ, כאילו אינם. מה חשוב, מרעה לצאן ולבקר. מה חשוב בחיים העובר ושב ולא הנצח. בגלל זה פרשו מציבור אחיהם לגור בריחוק. לא שמו לב לדאגה שמכניסים את עצמם, הדאגה של מרבה נכסים, ממילא ירבה עבדים ושפחות, מה נאמר על כך במשנה באבותת איך ייראו ויתנהלו בתים אלו. ע"י שפחה כנענית, שתטפטף ארס נכריותה עד שהבית נהפך לבתי עבודה זרה וניאוף. כאשר אכן הי'ה לפני גלותם הסופי. חיים אלו אינם חיים כי אם מות. הרי יש לו מנה רוצה מאתיים, כל חייו הם כליון עיניים. זה ממש מקשר סופה של פרשה לראשיתה. על ראשי המטות לדעת להנהיג את העם שלא יהיו רודפי בצע. שחיי תורה ונצח הם הם העיקריים. כסף, היום כאן מחר שם. ממילא, חייבים לברוח מ"המקנה רב", החונף לעשירים. להתקרב למשה רבינו של הדור העניו מכל אדם, הבז לגשמי, מקדש את הרוחני. ומרבה חיילים להשי"ת ותורתו.

אלה מסעי. אחרי נקמת מדין שאמר לו הקב"ה למשה אחר תאסף אל עמיך ואחרי שחלק ארץ סיחון ועוג ובנו הערים הנזכרות, נתן דעתו לכתוב המסעות. ונתכוין בזה להודיע חסדיו של הקב"ה עמהם, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תחשוב שהיו נעים ומטולטלין ממקום למקום תמיד ולא היתה להם מנוחה, אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא ארבעים ושנים מסעות, כמו שכתב הרב רש"י מדברי רבי משה הדרשן: והוסיף הרב במורה הנבוכים תועלת בידיעתם, לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ואמרה התורה לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים. על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה, כל אלו דבריו: והנה מכתב המסעות מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים, או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו, כי "על פי ה'" דבק עם "ויכתוב משה", לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם "למסעיהם", שכבר הודיענו זה על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו: הנה הרמב"ן בא ללמדינו אורחות חיים. סיבת כתיבת המסעות, כאשר ידוע שאין אות אחת מיותרת בתורה, לדעת חסדי המקום. להתבונן ולרדת לעומק החסד. ודברת ב"ם – במ"ב המסעות אשר הקב"ה לקח אותנו, לדעת דרכיו. בחיי היום יום יותר מפעם משתבש לנו סדר היום בגלל אריכות הדרך. מי בפקק תנועה, מי שעלה על קו אוטובוס לא נכון או שכח לרדת בתחנה. מי שטיסתו ברחה, התעכבה או בוטלה. שמא תאמרו מקרה. לא ולא. אין כל מקרה בעולם. לא תמיד נבין מה הקב"ה רוצה בדיוק ברגע זה. לפעמים להרגילנו במידת הסבלנות. לפעמים ללמדינו שסוף מעשה במחשבה תחילה. לפעמים הוא נותן לנו סימן במקום, פוגשים ידיד שכוח, עוזרים לעני וכדומה. לפעמים אלו דמעות או תפילה רצינית שהקב"ה כה חפץ לשמוע והיא לא עלתה על דל שפתינו מאז הימים הנוראים. אבל, זה אומר שיש לנו לעצור מידי פעם את מירוץ החיים, כדי לעשות את חשבון נפשינו אנו. מה הקב"ה רצה ממני, האם מלאתי את הציפיות. האם אני יכול לעשות יותר. האם הגשמתי את המשאבים שידוע שיש לי. את זה גם יש להנחיל לדורות הבאים. אין מקום וזמן מתאים יותר משולחן השבת. כאשר כל המשפחה מסיבה יחד לעבור על מה הקב"ה מצפה מאיתנו בזמן ובמקום הזה. אין ספק, כאשר מרגילים את בני הבית שאין פסיעה מקרית, בודאי בפיקוח עיניהם יראו חסדי ונפלאות השי"ת.

ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. אבל אינו חייב מיתה, כיון שלא הרגו במזיד. והדין הזה יורה שהלב עקר האדם ועקר כל המצות וכל העבירות, ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה לפי שלא היה לבו בהסכמת הרציחה, ואין חיוב העונש במיתה עד שיהיו הגוף והלב משותפין באותה רציחה, הגוף בתנועתו והלב בכונתו, וכיון שלא הסכימו שניהם בכך גולה ואינו נהרג. וכן לענין המצות הכל תלוי בלב, שאם עשה מצוה ולא נתכוון בה בלבו לעשותה לשם שמים אין לו שכר מזה, שיצטרך האדם שיתכוין במצות לעשותה לשם שמים, וכן אמר דוד ע"ה ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי, ונשיאות כפים הוא הכוונה, כענין שכתוב נשא לבבנו אל כפים:  ואמרו במדרש מכה נפש בשגגה, דוקא בשגגה ולא בזדון, שאם הרג בזדון ואמר בשגגה הרגתי אין קולטין אותו, ואפילו נכנס למזבח מוציאין אותו משם והורגין אותו, שנאמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות, שכן מצינו ביואב שנאמר בו ויחזק בקרנות המזבח, ומשם לקחוהו והרגו בניהו. ודין תורה להיות רוצח בשגגה גולה, שכן מצינו באדם הראשון, זהו שאמר הכתוב זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, אמר דוד, רבש"ע רחמיך וחסדיך הם על הרוצח שאתה מכין לו ערי מקלט וגולה שם כיון שלא הרג במזיד ואינו ראוי למות, ואותן הרחמים מעולם הן, שכן עשית לאדם הראשון שהביא מיתה לכל הדורות ורחמת עליו להיותו גולה, שנאמר וישלחהו ה' אלהים מגן עדן, וכתיב ויגרש את האדם, לכך נאמר זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה: דברי רבינו בחיי פותחים פתח רחב להבין מה חובת האדם בעולמו. לב טהור. מתוך דבריו, מובן מאד הקשר של הרוצח בשגגה למות הכהן הגדול. כהן הגדול מסמל עבודה שבלב זו תפילה. הרוצח אשר מעשיו ריחקוהו, עדיין קשור בלב העבודה, היות שמוכח שבלבו לא הי'ה עליו שום שנאה. שהרי שונא אינו גולה אפילו אם המעשה הי'ה בשוגג. כי לבו רע. אבל זה שלב טוב לו, לבו של מרכז עבודת הלב קשורה בלבו. אבל, גולה שלבא לפומי'ה לא גליא. אין להסתפק בלב טוב בלבד, צריכים גם מעשים טובים. לא כאמרה, העיקר הלב. נכון, רחמנא ליבא בעי, אבל לא רק לב. צריכים גם מצוות מעשיות. קום עשה. כעת, אנחנו קרוב לאלפיים שנה מרוחקים אנו בגלות, כאשר אין כהן משרת שיחזירנו מערי מקלטינו אל משפחתינו ואחוזתינו. אין לומר נואש. העבודה שבלב יוכל להוציאינו מבור גלותינו. לחזק את העבודה שבלב. לא להתעסק בזמני תפילה וברכות בדבר זולת הנאמר בפה. לחשוב היטיב מה שאנחנו מוציאים מהפה. להוציא מהפה כמונה מעות. להכניס את כל עצמותינו לתוך תפילתינו. ממילא, השי"ת יזכרנו לטובה ברוב רחמיו וחסדיו וימהר ויחוש לגאלינו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה