בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו
לקראת סיום של ימי בין המצרים, בפרט בתוך
חודש מנחם אב, ראוי להתבונן איך משה רבינו נפרד מאיתנו. למעשה, פגשנו את משה רבינו
בתחילת חומש שמות. את ההכנה למנהיגות הוא עושה כאשר יוצא מהארמון הבטוח לראות
בצרות אחיו והוא שם לב למצרי שרודה ומכה יהודי בלי סוף. משה רבינו הורג אותו. ואז
משום מקום הוא פוגש את עם ישראל המכוער. המלשין. זה ילווה אותו לאורך כל שנות
המנהיגות. גם אחרי שדתן ואבירם נבלעו באדמה, זרעי ההרס שהם זרעו עוד במצרים, למרוד
בדבר ה' נשאר. משה רבינו יש לו המון מסרים בפרשה, אבל שניים מהם בולטים מאוד. הראשון,
שעם ישראל נרגנים וטרחנים. איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם. לא רגע מנוחה
מביקורת סתמית. התלהמות. כאשר אנחנו ילדים תמימים בחיידר ואפילו עוד בישיבה קטנה,
תמיד חשבנו מי הם אלו החצופים שיכלו ככה להתנהג כלפי רבן של ישראל. מי. אבל, ככל
אשר אנחנו גדלים, הפסוק שהחכם מכל האדם קבע "מה שהיה הוא מה שיהיה וכו' ואין
כל חדש תחת השמש. למדנו נביאים וכתובים, פגשנו דואג ואחיתופל, ירבעם, אחאב ומנשה.
ראינו לאורך הדורות אלו שקמים למרוד בה', בתורה ובמנהיגי העדה. כולם גלגלו עיניים
שהם צדיקים טהורים. אבל, הם היו נרגנים, טרחנים מלאי מידות מושחתות ותאוות. הפסוק
השני שהוא לא פחות חמור, כואב ונוקב זה "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה'".
למה זה דוקר את הלב, בעצם מידי ליל שבת קודש (אם נשים לב) אנחנו אומרים ואומר עם
תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי. זה מסכם מאוד את מה שמשה רבינו מדגיש. השאלה האם
למדנו את השיעור. האם אנחנו נפסיק להיות מתלוננים סדרתיים. האם אנחנו נתחיל לחיות
באמת באמונה שלימה. האם נוריד דמעות על מה שחסר לנו ברוחניות. נפסיק להתעצבן על
דברים גשמיים שלא הולכים כמתוכנן. נבין שהכל בכל מכל כל זה מאת הקב"ה בהשגחה
פרטית. עיינו בגמרא שבת דף קל"ט, הדף של יום חמישי ב' מנחם אב. האם זה לא
מברק מאת השי"ת. האם המסר שם לא ברור. בדיוק יומיים לפני שבת קודש מקבלים את
המסר של ישעי'ה הנביא מה עלינו לעשות. אין יהודי שבאמת באמת (בנקודה הכי פנימית
שלו, מקום שיתכן שהוא אפילו לא יודע שקיים אצלו) הנקודה שה"ישמח ישראל"
מאלכסנדר זצוק"ל מכנה החלק יעקב, שם, כל יהודי ללא יוצא מן הכלל כוסף
לרוחניות. לחזור לבית המקדש לעבוד את השי"ת ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות.
המשימה שלנו זה לעורר את החלק הזה שיפעל בכל הכוחות שהקב"ה יעיד עלינו
שרצונינו לראות את מלכינו. ואז שוב נזכה לראות במו עינינו כי ה' הוא האלוקים אין
עוד מלבדו.
מקדש ברנע. הוא מדבר פארן וכשנסעו מחורב בשנה שניה בעשרים בחדש כמו שכתוב בפ' בהעלתך ויסעו
מהר ה' דרך שלשת ימים. ולמעלה כתוב בתחלת הפרשה ויהי בשנה השנית וכתיב בתריה ויסעו
בנ"י למסעיהם ע"פ ה' ממדבר סיני וישכון הענן במדבר פארן ואח"כ הולך
ומספר היאך באו למדבר פארן שבתוך כך ויהי העם כמתאוננים והתאוו תאוה שעל כך נקרא שם
המקום קברות התאוה ומשם באו לחצרות ושם נצטרעה מרים ונשתהו שם שבעת ימים ואחר נסעו
העם מחצרות עד שבאו ויחנו במדבר פארן וזהו וישכן הענן במדבר פארן שאומר למעלה וזהו
אחד עשר יום מחורב שהיו הולכין דרך הר שעיר שלשה ימים כמו שכתוב ויסעו מהר ה' דרך שלשת
ימים ובשבעה ימים שלא נסעו עד האסף מרים הרי עשרה וביום אחד עשר נסעו מחצרות ויחנו
במדבר פארן הוא קדש ברנע שמשם נשתלחו המרגלים כמו שכתוב וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן
אל מדבר פארן קדשה וגו' וגרם העון ונגזר גזירה להשלמת עכבתם מ' שנה כמו שכתוב לפנינו
והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה עד תום כל הדור
וגו' ומ"ש ונסב את הר שעיר ימים רבים זה היה לאחר שנסעו מקדש עד שבאו להר ההר
על גבול ארץ אדום בשנת הארבעים כל זה פירשתי אני הצעיר מפירוש כתב ידו של רבינו. כי
רבי אלעזר מבליינצי העמידני על האמת. ועתה אשוב לפירוש רבינו שמואל זצ"ל וכן הורה
לי הרב מי חכם ויבן את זאת כי פסוק זה לא נכתב אלא לפי שכתוב לפנינו ונסע מחורב ונלך
את כל המדבר הגדול והנורא דרך הר האמורי ונבא עד קדש ברנע סמוך לארץ ישראל שמקדש ברנע
שלחו מרגלים ונשתהו שם ארבעים שנה לכך הוא כן כשנסעו מחורב ללכת דרך הר שעיר דרך ישרה
היו יכולים ליכנס לארץ ישראל באחד עשר יום עד קדש ברנע אבל לפי שחטאו ונסב את הר שעיר
ימים רבים עד ארבעים שנה וגו' וזהו שאמר לפנינו ונסע מחורב ונבא עד קדש ברנע בימים
מועטים שאין בהם כי אם מהלך אחד עשר יום אבל מקדש ברנע שלחתם מרגלים ונשתהיתם
ארבעים שנה בחטאתיכם: הנה דברי
הרשב"ם אשר ידוע כקצרן, מאריך להסביר בטוב טעם ודעת את המכוון של משה רבינו
לפני מותו. יש לערוך חשבון נפש מקיף על כל מה שעשו במדבר. איך וממה הכל התחיל. כמה
קשה לעזוב מקום תורה. הדר במקום של התורה ידוע שניתן לחיות בהסתפקות. חיי צער
תחי'ה, בשמחה. ברגע שנסעו החלו התלונות של כאבי רגליים של המתאוננים, לקישואי
ושומי המתאווים עד שנפלו לפח של המרגלים. זה גרם למשפט ארבעים שנה וכו' ואומר עם
תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי. אלו שידעו יותר מכולם, אלו שראו יותר מכולם, דווקא
אלו אכזבו יותר מכולם, כמו שמשה רבינו מסכם, ממרים הייתם מיום דעתי אתכם. זה המסר
של משה רבינו לכל הדורות. ללמוד לקח לפני שהקב"ה מלמדינו. לפני ה"בחימה
שפוכה אמלוך עליכם". זוהי דרך האמת. לשוב בתשובה ולחיות בחשבון. להודות על כל
נשימה, לעבדו על כל יום שנותן לנו לראות עולם מופלא. כאשר נוכיח שאכן רוצים להקים
שכינתא מעפרא, יחזיק בידינו ויוליכינו קוממיות לארצינו.
וריבכם, בעניני הדין ותביעת ממון, וזה ספר להזכירם את פשעם שאע"פ שבשר אותם שיכנסו
לארץ בלתי שום מלחמה שהיה ענינה רב התועלת והכבוד יותר מכל נכסיהם ועניניהם במדבר לא
נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חבירו באופן שהוצרך למנות מדרגות שופטים עד שכל עשרה
מהם היו צריכים לדיין פרטי ואין זה כי אם מרוע לב: דברי הספורנו מדהימים. ממש מתאימים לימים אלו. הנה עדיין
אנחנו מתפלשים בסוגיית אקמצא ובר קמצא, על שנאת חינם. החכם מכל אדם למדונו בקהלת
מה שהי'ה הוא מה שיהי'ה. ברגע שלא ניקח את עצמינו לידיים לחשוב מנין כל כך הרבה
רוע, חוסר פרגון. בתי הדין מלאים דיני תורה על שכנים שללא סיבה מונעים לאלו
הנמצאים במצוקה לבנות עוד חדר, להרחי מרפסת ומה לא. מהיכן נובע צרות העין, חוסר
הפרגון ורוע הלב. משה רבינו שבע מהמריבות הללו. עד כדי כך שלכל עשרה יהודים היו
צריכים למנות דיין. אולי בלשון זמנינו לבנות שטיבל של הפלג הזה או האחר של ישיבה /
חסידות פלונית (כל שנה עם המחלוקות החדשות שלה שלא נגמר). העצה היעוצה היא הבו לכם
אנשים חכמים ונבונים, כעניין עשה לך רב. שיש לו בינה מבין דבר מתוך דבר להסיר רוע
הלב ולקרב הלבבות. לכן גם נאמר עשה לך רב ולא קנה לך רב. כדי שהעשי'ה תהי'ה מקובלת
ומתקבלת.
ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נתן לנו. מי הם שאמרו טובתה יהושע וכלב, לשון רש"י מספרי. ואני תמה, אם כן מה הטענה
הזאת עליהם, וראוי שיאמינו לעשרה יותר מן השנים. אולי טען עליהם, כיון שהקב"ה
הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידין כן, היה לכם להאמין,
כי האחרים מפני מורך לב אמרו מה שאמרו: והנכון מה שפירשתי שם, שכולם הודו לפני משה
ואהרן וכל העדה ואמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, והנה
כלם בהסכמה אחת בטובת הארץ, אבל בחוזק העמים ההם המסו את לבבם. ואחרי כן בראותם כי
יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה, באו שאר המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה והוציאו
דבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה, וזהו ותרגנו באהליכם. וגם העם לא יזכירו בפני משה
הדבה הזאת, כי יכחישם שלא אמרו כן בתחלה, והודו שהיא טובה וגם זבת חלב ודבש, אבל אמרו
למשה אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו. ועל כן יאמר להם
משה עתה, אמת הוא כדבריכם שהעם ההוא גדול ורם, אבל ה' ילחם לכם ככל אשר עשה עמכם ממצרים
ועד הנה. וזה טעם ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם, שאין העכבה אלא ממיעוט אמנה.
הנה כל הפרשה כפשוטה ומשמעה: הרמב"ן
משמיענו מה הי'ה הפשע המחריד של המרגלים והבוכים. לית מאן דפליג שכולם הודו שטובה
הארץ מאד מאד. ממילא החטא חמור בכפליים. החטא הוא מרידה ישירה בהקב"ה, חוסר
אמונה מוחלט. מכאן מובן מאד שמשה רבינו אומר לעם ממרים הייתם. אין לך מרד גדול
מחוסר האמונה שהקב"ה יכול להנחיל להם את הארץ לאחר שראו במו עיניהם מה
שהקב"ה עשה למצרים. זה אומר עד כמה יש לדקדק בכל תלונה על מה היא נאמרת ועוד
יותר נגד מי. אילו היו טיפה יותר זהירים היו מונעים מאיתנו הבכי'ה לדורות.
כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו. אין הלשון הזה נאמר בהקב"ה אלא על הרשעים הגמורים כפרעה וסיחון שכבר נתחייבו
מצד רשעם למנוע מהן דרכי התשובה, וכיון שהם באים כנגד הש"י ומורדים בו, הקב"ה
מחזק את לבם שאפילו ירצו לחזור בהם אין מספיקין בידם, ולא מצינו בתורה ויחזק ה' לב
פרעה אלא עד שהזכיר ארבעה פעמים ויחזק לב פרעה ויכבד לבו, ויכבד לבו, ויכבד לב פרעה.
וכענין זה מצינו באליהו שאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית: רבינו בחיי מלמדינו את דרכי הנהגת השי"ת. כי לא יחפוץ
במות המת כי אם ישוב מדרכו וחי'ה. ראה מה שהקב"ה עשה עם ננוה. בעת שהאדם יש
בו שבריר של תקוה לשוב הרי הקב"ה ימתין לו. אבל, כאן בסיחון ועוג אשר נכנסו
למלחמה לא להם, הראו שאינם שונים מפרעה שאיבד את האפשרות לחזור בו מפני כובד לבו.
משה רבינו בעצם מלמדינו להתבונן, לא להכנס למצב של עקשנות, עקשות ודווקאיות. מצבים
אלו הרסו את עירינו והחריבו את מקדשינו. אם היו שומעים בקול ירמי'הו הנביא לא לרדת
מצרימה לאחר רצח גדלי'ה בן אחיקם היו יהודים אלו נשארים בחיים. הדווקאיות, חוסר
היכולת לשמוע בקול, המיטה וממיטה עליהם אסון. אם בר קמצא הי'ה קם והולך מפני שאינו
רצוי, לא הי'ה נחרב בית המקדש. גם אם בעל הבית הי'ה קצת יותר סלחן היינו עדיין
מקריבים זבחי רצון. אבל, היות שהיו להם מידות מושחתות, הקב"ה סייע בידם
להחריב ביתו ולשרוף היכלו. מכאן נלמד, להעביר על מידותינו, לסלוח ולעבור הלאה לסדר
יומינו כדי שנוכל לעבור לסדר היום לו אנו מצפים. כהן עומד ומקריב תמידין כסדרן
ומוספין כהלכתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה