בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו
הפרשה מתחילה עם שיעור יסודי בהלכות
תפילה. ראשית, לעולם אין לבקש על "מגיע לי". רק מתנת חינם. (בעצם הכל זה
מתנת חינם כי הקב"ה לא חייב לנו כלום) שנית, יש לפתוח בדברי שבח והכרה
בהשי"ת. ה' אלוקים. רחום בדין. משם יש להזכיר להקב"ה את חסדיו, אתה
החילות, מעין זכירת חסדי אבות. רק לאחר שלושת ההקדמות יש אפשרות לגשת לבקש את
הבקשות. אבל, הפרשה מלאה רמזים למצבינו היום. הקריאה שקוראים בתשעה באב, ונושנתם
בארץ, רק משם בלבד רואים שהקב"ה רחום בדין, כדברי חז"ל שהקב"ה
הקדים את החורבן בשנתיים כדי שלא יצטרך לעשות כי אבד תאבדון. אבל, לאחר הפטרת השבת
ולאור מה שקורה בחוצות ירושלים, הפסוק של נביא הנחמה ישעיה מהדהד איכה היתה לז...
קריה נאמנה. איך תועי הלבב מטנפים בחוסר צניעותם את רחובה של עיר. איך הם מנבלים
את הפה. הרי חז"ל לימדונו שמי שמנבל פיו אפילו גזר דין לטובה של שבעים שנה
נמחק. אבל, אם כל זה אנחנו מצווים להפיץ את אור האמונה. דווקא השבוע יש לנו תזכורת
של חמש מתוך שש מצוות התמידיות. (אמנם המצווה החמישית, ליראה אותו נלמד מהפסוק את
ה' אלוקיך תירא, בכל זאת הקב"ה מציין מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל
הימים) אנכי ה' מצוות האמונה בה' אחד שהוא ברא הכל עשה עושה ויעשה את כל המעשים.
איסור עבודה זרה, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, מצוות ייחוד השי"ת שנלמד
מהפסוק הכי שגור על שפתותיהם של עם ישראל במשך כל ההריגות והרציחות, שמע ישראל ה'
אלוקינו ה' אחד, (כן, הפסוק שאסור לתלות על חנות בארץ "רמת גן") המצווה
הרביעית, ואהבת את ה' אלוקיך, לאהוב את השי"ת ללא גבולות. לדעת שכל מה
שהקב"ה עושה, הוא עושה כמו שאבא אוהב עושה לבנו. כמובן, המצווה האחרונה
המופיעה ליראה אותו. למעשה, כל התכלית של מעמד הר סיני זה היה לשתול יראת שמיים
בלב של עם ישראל לנצח נצחים. אילו היינו דבקים במטרה של קיום הזכירה של מעמד הר
סיני, היינו מלמדים את בנינו ובני בנינו על יום שעמדנו לפני ה' אלוקינו בחורב, בוודאי
היינו יושבים זה מכבר עם עטרותינו בראשינו ונהנים מזיו השכינה. היום נראה שאנחנו
יותר ממתינים שאליהו הנביא יבוא ויעשה לנו את המלאכה בהשבת לב אבות על בנים. אבל,
מה לעשות, בהפטרת תשעה באב הנביא ירמיהו שאל אותנו שאלות חדות וברורות ועלינו לענות
לשאלות הללו. על מה אבדה ארץ, חז"ל אומרים לנו, היה תמוה, בית שני שלמדו שם
כל כך הרבה תורה, איך נחרבה. הנביא עונה לכאורה, על עזבם את תורתי. אבל למדו, למדו
בהתמדה, למה זה נחשב שעזבו את התורה. הגמרא בנדרים עם ההסבר של הר"ן מאירים
עינינו, על שלא ברכו בתורה תחילה. התורה לא היתה חשובה להם מספיק. זה היה סך הכל
עוד סוג של מקצוע להשתלם. מאתגר, משכיל ומחכים אבל לא יותר מזה. כעת, תוך כדי
צמצום המניינים והלומדים בישיבות ובבתי הכנסת, אנחנו נשאלים את השאלה, על מה אבדה
ארץ. למה שוב מגרשים אותנו מבתי הכנסת. אבל הנביא כבר עונה בעצמו מדוע זה קורה.
המשך הפסוק ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. הפירוש לזה נראה בפסוקים הקודמים,
"איש ברעהו יהתלו". כאשר אנחנו באים אחרי שהנביא כבר אמר שתופשי תורה לא
ידעוני, דהיינו כאשר זה מגיע למידות טובות ומעשים טובים, יש לנו מה לשפר. למה בכלל
יש בחורים שמרגישים דחויים בישיבה. למה יש אנשים שמרגישים שתפילה זה
"שלעפ". למה. לכן, אנחנו חייבים לקחת את עצמינו בידיים, לחזור לחנך
לתורה שמעדנת את האדם. נותנת לו מידות טובות. כמה מעניין שדף היומי של ערב תשעה
באב "שובר אדם את החבית" מזכיר את הדו שיח של רבי יוחנן בן זכאי
ואספסינוס ימח שמו. כאשר הסוגיא הקודמת מתיחסת לעניין למה קשה לאנשים לכבד תלמידי
חכמים והגמרא עונה כי הם אינם בני תורה אמיתיים ולכן חייבים לראות את תלמידי
החכמים הדורים כדי שיוכלו לכבד אותם. אנחנו משתוקקים עד כלות הנפש שהקב"ה
ישוב ויכבד אותנו (כי אם מאוס מאסתנו אל תעזבנו עד מאוד) גם הקב"ה משתוקק
לכבד אותנו. נלמד לכבד את עצמינו וזולתינו, נלמד לכבד את התורה ולומדיה. נלמד
להתפלל כמו שצריך, הקב"ה מיד יכריז "נחמו נחמו עמי".
ה' אלהים. רחום בדין, לשון רש"י. ולא השגיח הרב כי השם הראשון הוא כתוב באל"ף דל"ת והשני הוא כתוב ביו"ד ה"א, שבו אמרו כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים, אלהים זו מדת הדין. אבל השמות הנזכרים כאן, אדון במדת רחמים. וכך אמרו בילמדנו, אמר לו רבון העולמים אי מתבעי לי בדין הב לי ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי, כשם שאמר אברהם ה' אלהים מה תתן לי וגו', וגם באברהם כך הם כתובים הראשון אל"ף דל"ת והשני יו"ד ה"א: וענין הפרשה יובן בזה, כי אמר "ואתחנן" ולא אמר "ואתפלל", כי ידבר בתחנה, ואמר אדון אשר בך הרחמים אתה החלות להראות את עבדך, כך היא תחלת נבואתי שהראית לי כבודך, דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים עם הגדולה והגבורה, והראיתי לדעת מי אל בשמים ובארץ שממנו יהיו כמעשיך הגדולים וכגבורותיך החזקות. ומכאן תבין עוד במה התאנף בו השם הנכבד: הנה
הרמב"ן ז"ל בא ללמדינו בסדר התפילה. על לנו לתבוע דין. גם לא רחום בדין.
אלא אדון הרחמים והסליחות "א-ל מלא רחמים מתנהג בחסידות". רק לבקש
רחמים. כי מי יוכל לעמוד במידת הדין, אפילו אם כוללים רחמים במידת הדין. ובדין יש
להתפלל באופן הזה, שהרי כך ייסד אבי האומה ואבי הנביאים. לכן, משה רבינו בקש רחמים
על מה שהחל לראות. המתחיל במצווה אומרים לו גמור. אבל, (את זה צריכים לדעת שאין
תפילה שחוזרת ריקם, הקב"ה שומר תפילות לזמנים שבאמת זקוקים להם) הקב"ה
לקח ושמר תפילתו כדי שאכן, גואל ראשון יהי'ה גואל אחרון. ויקיים מצוותו בשלמות.
כמו שהוא בעצמו ניבא, מקדש ה' כוננו ידיך. זה המקדש השלישי שיבנה בב"א.
וידעת היום, אם כן ראוי בלי ספק שתתבונן ותדע כל חלקי הסותר: והשבות אל לבבך, ואחר ההתבוננות תשיב אל לבבך החלק האמיתי מהם והוא כי ה' הוא האלהים, המסדר הנצחי המפורסם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, כי אמנם על זה יורה סדרם וקשרם והתכלית המושג מהם אשר לא יושג זולתם ובהם נודע שיש נמצא מכוון שהמציא כל זה לתכלית מכוון מאתו: אין עוד, ומזה יודע שאין עוד כי הוא מן ההכרח שלא יהיה כל זה זולתי בכח איזה נמצא נבדל מחומר מאד נעלה בתכלית האפשר והוא נמנע שיהיה יותר מאחד בזאת המדרגה מהעלוי אשר אין כמוה כי בנבדלים לא יפול מספר זולתי בהיותם בלתי שוים במדרגה:
הספורנו בא ללמדינו ולפתוח עינינו, אין דבר בבריאה שאין לה
סדר. ממילא מוכרח להיות שיש לו מסדר. ובזה יש להתבונן יום יום, שעה שעה. לא להסתבך
שוב במי שמנסה להתחבאות מפני השי"ת בטענות של "פרומקייט", ואירא כי
ערום אנכי... תיקון החטא ההוא זה להתבונן מה רצונו של המסדר בעולמו. מה הקב"ה
מצפה מאיתנו בהנהגה היומיומית. להתבונן במצבים שונים ומביכים, מה הקב"ה מצפה
ממני עכשו. איך שומר תורה ומצוות אמור להתנהג בדקות אלו. כאשר נלמד ונדע את התרה הזאת,
תורת ההתנהגות על פי תורה, בודאי נכוון בעשיית
כל מצוותינו למכוון האמיתי, כרצונו יתב"ש. להביא את העולם לתיקונו והשלמתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה