בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב
בן ר' יהושע ז"ל
בעולם מתוקן, היו כל היהודים גרים בארץ
ישראל. כל העסקים היו נעשים בין יהודים שומרי תורה ומצוות כדת וכדין. אבל, עדיין
לא בא משיח צדקינו ולדאבונינו גם בין היהודים בארץ, יש שאינם שומרי תורה ומצוות
כשזה נוגע ליושרה בעסקים. לא לחינם יש פריחה בבתי דין לחושן משפט. אבל, אברהם
אבינו וגם אליעזר עבדו מלמדים אותנו איך לעשות עסקים עם אנשים שהם אינם ישרים לגמרי.
ראשית לכל יש לברר שאין התנגדות לביצוע העיסקה. לכן, אברהם הקפיד לעשות את העיסקה
דווקא בפני כל בני חת. שלא יהי'ה מצב שלאחר ביצוע העיסקה יקום מאן דהו לבטלה. שנית
הוא בירר באר היטב את כל דרכי ההקניי'ה. וכאשר קנה את מערת המכפלה, הוא קנה אותה
בכל הדרכים שבהם ניתן לקנות. הוא גם קיבל את כל תנאי עפרון ושילם טבין ותקילין.
לאליעזר לא היה יותר קל. הוא הולך ללוע הארי. בתואל שמנסה להורגו ולבן הארמי – הרמאי.
שם, הוא חייב לעמוד על מקחו. מי ששם לב, יודע שכאשר בתואל ולבן אומרים מה' יצא
הדבר, הוא מודה ומשתחווה להשי"ת. זאת מפני ההלם של בתואל ולבן. מאיפה רבקה
למדה את ההנהגות שלה. את החסד. את הנתינה. זה לא מהבית. בבית היא קיבלה חינוך
לרמאות. לצרות עין. לתאוות ממון. אין זה אלא, שהיא שייכת לבית של אברהם. לא לבית
של בתואל. אבל אליעזר אינו מתרגש. ברגע שהוא שומע שהוא מקבל את רבקה, הוא מיד נותן
לה עוד מתנות, להראות שהשידוך סגור ונעול. כן, לשאר המשפחה הוא נותן מגדנות. אבל
בהחלט לא מתנות. מי שמשדך את הבת מבלי לתת נדוניה, לא מגיע לא כלום. למחרת, כאשר מנסים
את הטכסיס האחרון, לעכב עד כמה שאפשר, מייסדים את ההלכה שאין משיאים את האישה אלא
על פיה. משם הכל היסטוריה. זה היסוד של איך מתנהגים אם אנשים שהיושרה מהם והלאה. זה
גם היה היסוד של התובנה של שלמה המלך בהפטרה איך להתנהג עם אחיו אדוניהו. לצערינו
אנחנו מחוייבים להתפלל ביתר כוונה השקב"ה ישיב לנו את שופטינו כבראשונה כדי
שנזכה שדוד מלכא משיחא יבוא ויגאלינו ונשוב לכל ערי ארץ ישראל בגאון כאשר כולם
מכירים שהשי"ת אחד ושמו אחד ועמו זה עם ישראל.
ארץ ארבע מאות. ארץ שאינו שוה אלא ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא והי'
לך לקחתם ממני בחנם ואת מתך קבור בחנם אם תרצה: וישמע אברהם. די לחכימא ברמיזא. הנה הרשב"ם מפשיט לנו מעשה אבות סימן לבנים. עד כמה
יש לחדד את חוש השמיעה ואת חוש ההבנה. להבין מה מסתתר מאחורי הדברים הנאמרים וביותר ממה שלא בדיוק נאמר. וישמע, לעבד את הנתונים ולבצע. עפרון בשום אופן לא
דרש כסף, נהפוך הוא. הוא מיעט בערכו של הכסף והחשיב את הרצון לתת מתנה. הוא מבחינה
חיצונית רצה לצאת כאביר. כאדם אציל. כמי שנותן ולא כמו מי שמקבל. אבל, מה לעשות
שכל פנימיותו הוא מקבל. אוהב כסף. אברהם אבינו, הבין זאת באר היטיב. ברגע שיש
הזכרה של סכום, כנראה, אי שם בפנימיותו יש רצון לשמוע על ולראות את המטבעות
מצטלצלים. כדי שאכן לא יהי'ה שום ערעור בעתיד על קנין המערה, האזין אברהם אבינו
לחוש הפנימי ושילם טבין ותקילין.
וה' ברך את אברהם בכל. ע"ד הפשט פירושו בכל דבר, כלומר שהיה שלם בכל, בעושר ונכסים וכבוד ואורך ימים,
אין חסר לנפשו מכל אשר יתאוה רק שיראה בנים לבניו, ומפני שהתאוה לזאת השביע את עבדו
שילך בשליחות זה: וע"ד המדרש וה' ברך את אברהם בכל ר' מאיר אומר שלא היתה לו בת,
ר' יהודה אומר בת היתה לו, אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה. כוון ר"מ לומר כי
הברכה היא שלא היתה לו בת מפני שלא היה יכול להשיאה כי אם לבני כנען הזרע המקולל, ואף
אם יתחתן עם אנשי ארץ מולדתו גם שם היתה עובדת עבודה זרה בכללם כי האשה ברשות בעלה.
וכוון ר' יהודה לומר כי בת היתה לו, ואפילו בת לא חסריה רחמנא, והיא הברכה בכל, כי
היה לו כל מה שיש בטבע בני אדם להתאוות להם בנים, ובנות. וכוונת אחרים באמרו בת היתה
לו ובכל שמה, גלה לנו במאמר זה סוד גדול, ובאר שאין הכוונה בברכה זאת במה שהיתה לו
בת או לא היתה לו בת, אין הכוונה בברכת עסקי הגוף כלל כי אם בברכה בעסקי הנפש: וע"ד
הקבלה באור הענין שזכה אברהם ע"ה והשיג המדה ששמה כל, אשר כל המתברך בה מתברך
בשמים ובארץ. ומזה אמרו אחרים בת היתה לו, כלומר מדה היתה לו, מלשון אלפים בת יכיל,
ואמרו ובכל שמה, מפני שהיא בתוך מדת הכל, נאצלת מן המדה ששמה כל, והנאצלת הזאת תקרא
בת, והיא בית דינו של הקב"ה, ולכך אמר וה' ברך, ולא אמר ויברך ה'. והבן הכלל הזה
כי הענין נסתר. והרמב"ן ז"ל גלהו בפירוש והרחיב בו הבאור יותר מדאי: רבינו בחיי בצירוף דברי הספורנו וז"ל "באר הסבות שהכריחו את אברהם לשלוח את עבדו אל ארץ אחרת בעד אשה לבנו ושהוצרך להשביעו
עליו שהרי לסבת הזקנה דאג שימו' ולא יראה בחופת בנו והסכים שלא לאחר עוד ומבלי אין
בארצו אשה הגונה לבנו הוצרך לשלוח אל ארץ אחרת, ומפני עשרו דאג שמא איזה אדם בלתי הגון
ירבה שוחד לעבדו כדי שיבחר בבתו ולא ישתדל להשיג אשה הגונה לבנו, ולכן הוצרך להשביע
את עבדו על כל אלה" נותנים לנו את השלמת התמונה,
כדי להמשיך את עבודתו של אברהם וברכתו, צריכים לשוב וללכת למקור שממנו הוא בא. כי רק
מאותה מקור ניתן לדלות אשה המתאימה
באצילות מידותיה כדי להמשך את הברכה. וזאת, אע"פ שאליעזר כבר מחובר לבארו של אברהם, שהרי הוא הוא הדולה
ומשקה מבארו של אברהם לאחרים. בכל זאת, מאחר שלא הי'ה דבוק למקור הברכה מראשית
הוויתו ומאחר שהוא כבר נכלל בארור, הרי קשר זה לא יהי'ה של קיימא. ולכן הוא נשלח להוציא יקר מזולל, להמשיך את הברכה כברכת
השי"ת. וכשמו, השי"ת הי'ה בעזרו והמציא לו אשה ממקור הברכה.
אותה הכחת, יסרת והורית אותה מוסר השכל באופן שתהיה ראויה לעבדך ליצחק. הספורנו מדגיש כאן, המילה של הוכחה תציד יש בה מן המוסר,
שבמוסר יש תמיד את הייסורים. המתאימה לבית של יצחק, תהי'ה זאת שתדע איך להתנהל
בזמני נסיון. בזמנים שלא קל. האם בזמנים כאלו תסגר בתוך עצמה, תחשוב על עצמה תרחם
על עצמה. או, שמא כולה מסורה לזולת. זה שאחיה העצל, שולח ילדה קטנה לדלות מים כבר
מראה על אופן התנהגותה. ובכל זאת יש לה זמן לחשוב על הזולת. עד כדי כך, שמובא באור
החיים הקדוש את אופן השקייתו של אליעזר, שעל פי השערתה, הי'ה במצב של סף עילפון.
זה היסוד של הבית היהודי, לשים את עצמך בצד ולהיות כל כולך למען הזולת. גם במחיר של וויתור גדול. אין זה קל בבית של
בתואל – לבן, מרכז של תאוות ממון ללא שובע לגדול עם מידת הנדיבות. קל וחומר להיות בנדיבות של גם לגמליך אשקה. ממילא, כאשר יימצא נדיבות
כזאת, שזה לא המקום הטבעי, זהו שבירת המידות ותיקון המדות, זאת המשודכת ליצחק אשר
אמון על שבירת המידות.
זקן ושבע. שראה כל משאלות לבו ושבע כל טובה, וכן ושבע ימים, ששבעה נפשו
בימים, ולא יתאוה שיחדשו בו הימים דבר, וכענין שנאמר בדוד וימת בשיבה טובה שבע ימים
ועושר וכבוד. והוא ספור חסדי השם בצדיקים, ומדה טובה בהם שלא יתאוו במותרות, כענין
שנאמר בהם תאות לבו נתת לו, ולא כמו שנאמר בשאר האנשים אוהב כסף לא ישבע כסף, ואמרו
בו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותיו בידו, יש בידו מנה מתאוה מאתים, השיגה ידו למאתים
מתאוה לעשות ארבע מאות, שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף: ובבראשית רבה אמרו הקב"ה
מראה להם לצדיקים מתן שכרן שהוא עתיד ליתן להם לעולם הבא, ונפשם שבעה והם ישנים. נתעוררו
החכמים בזה ופירשו הכתוב שאומר "ושבע" במראה הזו. הרמב"ן נותן לנו מושג בשביעה. דרכינו לחשוב ששביעה
קשורה לארוחה דשינה. לא ולא. דווקא אז ישנה רעב. תחושת פיספוס. השביעה היא כאשר
יודעים שאת המשימה הגדולה של פירסום חסדי שמים, נעשתה כדבעי. הוי אומר כל מרצינו וחשקינו חייבים להיות מפוקסים – ממוקדים למטרה נעלה
זו, כל אחד בדרכו הוא. מי במייליו ומי במיקרפונו. מי כמלמד – מורה, מי כעיתונאי
ומי כסוחר. מי לא חיווה על בשרו חסדי שמים. כולם. אין מי שאין לו אפשרות להגיע לשובע האמיתי. זהו מה שאנחנו
מתפללים שבענו מטובך, לשבוע מטוב כדי לברך ולהתברך בקדושה ובטהרה. כאשר נדע לפרסם
בפרסום גדול על ניסי הקב"ה שבכל יום עימנו, נזכה לנס הגדול מכולם, ביאת משיח
צדקינו.
ולבני הפילגשים וגו', ולישמעאל
לא אמר הכתוב שנתן לו מתנות ושלחו, כי לפי מה שכתבנו (והעד הנאמן לדברינו הוא מה
שאמר הבורא יתעלה וגם את בן האמה, הרי שקראה אמה וקראה בנה ולא בנו,
כי תמצא בבני השפחות בלהה וזלפה דקדק הכתוב לומר בהם ותלד ליעקב בן, וכן אמר בשני
בן שני ליעקב, וכן בג' אמר ותלד זלפה שפחת לאה ליעקב בן, וכן בבלהה אמר בן שני ליעקב,
הרי שבכולן דקדק לכנותם בשם בני יעקב כי נשתחררו, וכאן אמר ה' להיפך בן האמה ואמר לו
עוד כי ביצחק יקרא לך זרע, ואין זה בכלל עשרה עממין אשר אמר ה' אותם אתן לכם, כי זה
זכינו בו משלנו ואין צורך נתינה בו:) כי ישמעאל משפט קנייה יש בו ליצחק משולח
ועומד הוא, ויש יום לאל איום משפט יעשה ויכיר נקנה לקוניו: דברי
האור החיים הקדוש מפיחים בנו תקווה לראות במו עינינו את יום ה' הגדול והנורא, בו
בני ישמעאל ישלמו על כל מה שגזלו ורצחו. הנה אנחנו מרגישים בימים אלו ממש איך
שהעבד מושל בריבון שלו. מצב שלא אמור להיות. עלינו לגרום שזה ייפסק. וזה ייפסק
כאשר נתחזק כדבעי בקיום תורה ומצוות ברצינות. בשמירת גדרי הצניעות והקדושה. אזי
נזכה לראות את היום שא-ל איום יכיר נקנה לקונו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה