בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב
בן ר' יהושע ז"ל
הלימודים בפרשה רבים ומכוונים. יצחק
אבינו מלמדינו מה זה לשאת בעול. אע"פ שהתורה מציינת שהסיבה שאין ליצחק בנים
זה בגלל שרבקה עקרה, הוא חגר מותניו להתפלל. ולא סתם תפילה, אלא ויעתר. הוא הפך את
כל העולמות בתפילתו. ואכן, תפילתו נענתה. לרבקה יש בעי'ה. העובר מתרוצץ. מה עושים,
ותלך לדרוש את ה'. כאשר יש בעי'ה לא מטאטאים אותה מתחת לשטיח. הולכים לשאול מה
הקב"ה רוצה. מה הקב"ה מתכנן. יעקב אבינו מלמדינו איך מתעסקים אם חדל
אישים כעשו הרשע. מאד חשוב לציין את מה שהרב שמשון רפאל הירש זצ"ל דולה
מהפסוק. יעקב לא קנה את הבכורה בנזיד עדשים. המעיין בפסוקים רואה שהעיסקה נסגרה
ללא כל דיבורים על אוכל תמורת בכורה. וישבע לו וימכור את בכורתו. סוף פסוק. מה
היתה התמורה, איננו יודעים. מלבד זאת נאמר ויעקב נתן לעשו, ולכאורה היות שזה כתוב
בלשון עבר, הרי שעשיו גמר לאכול בטרם שהקניין נעשה. והקניין נעשה בדעה צלולה.
התורה מציינת שהקב"ה אוהב את האבות כי הם לימדו וחינכו את הבנים לשמור את
משמרת ה' חוקותיו, תורותיו ומצוותיו. וכל החינוך שלנו אמור להיות כזה. לחנך לשמירת
התורה והמצוות. משם, יצחק אבינו מלמדינו איך נוהגים כאשר נגררים למקום סכנה. סכנה
רוחנית. מתי באים ומתי הולכים. הוא גם מלמד אותנו פרק באמונה וביטחון כאשר הוא
זורע בשנת רעב מבלי לחשוש שיגיעו לריק. אצל יצחק אין מחסום של אמרו שיש רעב
וכדומה. הקב"ה עשה עושה ויעשה את כל המעשים ולא משנה לו איזה שנה זו. משם
יצחק מלמד, כאשר מנסים לריב ולא ניתן להשלים, פשוט קמים והולכים. לא נשארים במקום
כדי לריב. אין עניין להשאר במקום להוציא למישהו את העיניים. רבקה מלמדת אותנו
לחיות את המציאות, כפי שהיא. עשו לא יכל לרמות אותה. היא הכירה את כל הטריקים והשטיקים
מבית אביה ואחיה. ממילא, ידעה שאם ישנם ברכות מיוחדות, הם מיועדות ליעקב. ממש לא
לעשו. לכן, כדי ללמד את יצחק סוף ל סוף מי זה ומה זה עשו, שכנעה את יעקב להתחפש
כדי לקבל את הברכות. או אז נגלה ליצחק את מצבו האמיתי של עשו, כאשר הגיהנם נכנס
ביחד עם עשו. זה לא היה קל ולגמרי לא נעים אבל את ההכרח יש לעשות. ההפטרה מסיימת
לנו את כל הלימודים של הפרשה. למי שיש להקב"ה ברית של חיים ושלום, הוא זה
שיזכה לשפתי כהן שילמדנו דעת ותורה נבקש מפיהו.
וישמר משמרתי, עשה תמיד המשמרת המיוחדת לי שהיא לגמול חסד כאמרו כל אורחות ה' חסד ואמת ולהורות חטאים בדרך וזה עשה כאשר קרא בשם ה' ושמר גם כן מצותי חקותי ותורתי,
שנצטוו בני נח ובכן היה נאה דורש ונאה מקיים כמופת לרבים,
הנה ליצחק תלה בזכות אחרים עתה וכן למטה באמרו והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי ולא כן אמר ליעקב כל שכן לאברהם וזה היה קודם שהתעורר יצחק לקרא בשם ה' אבל אחר שקרא בשם ה' נאמר ואבימלך הלך אליו מגרר ואמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך אתה עתה ברוך ה', ולא מצאוהו עוד תלאות מקנאים ודברי ריבות כאשר בראשונ'
אמנם ליעקב לא תלה בזכות אחרים כלל כי הוא אמנם מנעוריו יושב אהלים ללמוד וללמד דעת את העם בפרט באהלי שם ועבר ששם עלה כל מבקש ה' בלי ספק: הספורנו מסביר לנו מה פירוש לשמור את משמרתו של השי"ת. אין זה עניין של יום כן יום לא. זה לייחד את
המחשבה על כל פעולה ופעולה, לעשותה על פי רצון השי"ת. לפעמים יתכן
שנולדים ספקות, אזי יש לשקול האם באמת הקב"ה רוצה
בפעולה זו. הוי אומר, כל פעולה שאנחנו מתכוונים לעשות, יש לייחדו לשם השי"ת. אזי נהיים שגרירים של הקב"ה. כדי לזכות לזה יש
לשבת באוהלה של תורה לייגע את המוח ולזכך את הלב היטיב. רק לאחר זיכוך כזה יוכל
האדם לחשוב שהוא שליחו של הקב"ה. למען האמת, יצטרך לבדוק, האם אויביו משלימים
אתו, האם באים לשמוע מפיו דבר השי"ת. אם כן, אזי דבק במטרת האבות וממילא
ימשיך לדורו וזרעו מה שאברהם אבינו זכה, דור של שפע מתוך הכרת הבורא.
ותכהינה עיניו, כמו שקרה לעלי שלא מיחה בבניו כאמרו ולא כהה בם ונאמר בו ועיניו קמו ולא יוכל לראות ולא קרה זה לאברהם ויעקב שהיו יותר זקנים ממה שהיה יצחק אז וממה שהיה עלי, באברהם כתיב ויוסף אברהם ויקח אשה וביעקב עם כל צרותיו ודמעות עיניו כתיב וירא ישראל את בני יוסף אף על פי שהיה רואה בכובד כאמרו ועיני ישראל כבדו מזוקן באופן שלא הכיר התמונה הפרטית: דברי הספורנו מפחידים. אלא שיש לנו להקדים בדברי
הרמב"ם בהלכות דעות וז"ל "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה
להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את
עמיתך, המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום,
צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא
לטובתו להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה
ושלישית, וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר
בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם". אם בחבירו כל שכן בבנו. והי'ה ליצחק אבינו
ללמוד מאברהם אשר שילח את ישמעאל מעל פניו. בן שהוא חוטא ומחטיא יש לרחק ת"ק על ת"ק פרסה.
לאחר הריחוק, יש סיכוי שהוא יעשה חושבים וישנה דרכו. אכן ישמעאל למעשה שב מדרכו הרעה. הנה, למעשה סובב רצון
נתינת הברכות לעשו, שרבקה תביא את הברכות ליעקב ועשו הרים קולו ובכה, הזיל שתי
דמעות שהחריבו שני בתי מקדש. אילו הכל הי'ה הולך במישרים, הי'ה יעקב מקבל את
הברכות בצדק וביושר. לא היינו סובלים את הכאשר תריד עד היום הזה. לכל הפחות נלמד,
ראשית לעשות סביבה אוהדת וחמה סביב קיום תורה ומצוות. סביבה שתכיר ותוקיר את לומדי
התורה וההולכים בדרכיה. מלבד זאת להוכיח, על פי אמות המידה שחז"ל למדונו,
תוכחה המקרבת לבו של אדם לאביו שבשמים.
החמודות, הנקיות כתרגומו דכייתא ד"א שחמד אותן מן נמרוד: אשר אתה בבית, והלא כמה נשים היו לו והוא מפקיד אצל אמו אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן. אין לך דבר שפחות נקי מן הגזל. אמנם הגונב מן הגנב פטור,
ברור הוא שהבגדים שהוא שייכים לאדם הראשון ועברו לרשותו של נח לפני המבול לא
היגיעו לידי נמרוד ב"נקיון כפים". מכל מקום עשו שידע והכיר את מעלת
הבגדים הללו, רצה לשמרם בטהרה. עשו הבין שיש בבגדים הללו מעלה חשובה וגדולה. ברגע
שהם יהיו ברשות אמו, כאשר ילבשם, הלא הם נשמרו בטהרה ונקיות ודאי ישיג את מעלת מי
שהי'ה אמור ללבוש בגדים אלו. עשו לא ידע שאין הבגדים עושים את האדם אלא ההיפך.
מצאנו כהנים גדולים שציץ נזר הקודש בין עיניהם והיו מינים ואפיקורסים, בוגדים
בעמם. זה הסיפור של משחק כפול. לחמוד לגזול, לדור בכפיפה אחת עם מרשעות עולם, אבל
מצד שני לשמור את הבגדים נקיים. כאילו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא
יחסרת והוא ישאר נקי. אך, כאשר יעקב לבש את הבגדים, אזי היגיע לחיבור האופטימלי.
רבקה ידעה כל הזמן שאהבת יצחק לעשו כי ויצא יצחק לשוח בשדה ועשו הי'ה איש שדה. אך
אין דין שדהו של יצחק אבינו כדין שדהו של עשו. לכן, כאשר התם וזך, הטהור , הנקי
כפיים ובר לבב, לבש איצטלא דקדושה, אמר יצחק ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה',
ריח החקל תפוחין קדישין. יעקב נגע בשדהו של יצחק כדי להפכו לבית. לא כאברהם שקראו
הר מי יעלה בהר ה', ולא כיצחק שקראו שדה, כי ציון שדה תחרש. אלא כיעקב שקראו בית,
אין זה כי אם בית א'. היינו יעקב אבינו ידע לשוות דרך ההר לשדה את הרכס לבקעה כדי שתהי'ה
בית. בית להשי"ת זה בדיוק הבגדים לאדם. בית המקדש, מרכז הדגן ותירוש לעולם,
הוא בדיוק המלבין עוונותיהם. כך שעשו חשב שבגדים אלו ילבינו - ינקו עוונותיו.
למרבה הגיחוך, תשובה מועילה רק כאשר שבים בתשובה, שהנשמה זכה ונקי'ה. לא משנה היכן
הבגדים מופקדים, העיקר שהלובש אותם נקי. הבית שלנו גם בפקדון, עד שנהי'ה נקיים
ושוב נוכל לראות את ההר הטוב, השדה אשר ברכו ה' הלבנון .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה