בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
הקב"ה מבטיח לנו לאורך
הפרשה סלים מלאים בברכות. לא סתם ברכות. ושמר לך את הברית ואת החסד. כל הברכות של
ארץ ישראל. לחיות כימי השמיים על הארץ. לכאורה תמוה. מה קורה עם כל הברכות. לאן הם
נעלמים. כל יום שומעים על אסונות חדשים רחמנא ליצלן. והתירוץ הוא פשוט. המבחן של
האדם הוא, מה הוא עושה בשעת הפנאי שלו. אם הוא לומד, סימן שהוא מחובר להקב"ה.
הוא בן תורה. צאו לחופי ארץ ישראל. ותראו מי צולל בים התלמוד ומי בסתם ים של חול.
אלו המתפלשים בחול אינם יכולים לתמוה היכן הברכה. הרי הקב"ה הכין לך ברכה. לך
תקח את זה בבית המדרש. היא ממתינה שם בשקט. היא ממתינה בפינה. רק אלו שחפצים ליטול
זוכים. לכן, אין בני ציון יכולים לומר שהקב"ה שכח אותם. כי הרי הוא נמצא בשערים
המצויינים, בבתי המדרש. אנחנו רק ממתינים לסיפא של ההפטרה, כאשר הקב"ה יבוא
לנחם את "ציון", אלו המצויינים בבתי המדרש, וישם מדברה כעדן, אזי אלו
ששמו עצמם כמדבר, הענווים, הממיתים עצמם באהלה של תורה ללא פרסום, הם הם ייהפכו
כעדן, ממש כגן עדן. וערבתה, אלו שחישבו וחשבו אותם לצו"לים, מנוגבים מכל
טובה, מפסידים את החיים, הם הם יהיו הגן של השי"ת. אזי יבינו, ששון ושמחה,
יימצא בה – בתורה הקדושה. ורק בתורה, כמו שה"אור החיים הקדוש" מציין
בתחילת הפרשה, והי'ה, מתי יש שמחה, עקב תשמעון, כאשר לומדים תורה. הלוואי שנזכה
לזה במהרה בימינו אמן ואמן.
וזכרת את כל הדרך וגו' - יאמר, כי תוכל לדעת שיש בעשיית המצות טובה שלמה ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם,
כי השם מפרנס אותך במדבר במעשה נס גדול בעבור לכתך אחר מצותיו. וכבר פירשתיו בפרשת
המן (שמות טז ד) טעם למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא - כי
היה נסיון גדול להם, שלא ידעו עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם, ואין בידם
כלום מן המן אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס, וירעבו אליו מאד. וכל זה עשו לשמור
מצות השם ללכת כאשר יצוה. והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם
בנסיון הזה כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם: וטעם אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך -
כי לא ידעת במן שתוכלו לחיות בו ימים רבים, ולא הגיע אליכם כן בקבלה מאבותיכם. או יאמר
כי עשה עמכם החסד הגדול הזה אשר אבותיכם הקדושים לא הגיעו אליו, כי אף על פי שהלכו
אחריו ככל אשר צוה אותם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (בראשית יב א), לא הגיע מעלתם
שיפרנסם בדגן שמים כאשר עשה לך. וכן אמרו במדרש במדבר סיני רבה (א ב), בזכות משה הייתם
אוכלים המן מה שלא ראו אבותיך הקדושים שנאמר ולא ידעון אבותיך. ופירש כי עשה זה להודיעם
כי הוא המחיה האדם בכל אשר יגזור, א"כ שמור מצותיו וחיה: ויתכן לפרש כי ויענך
וירעיבך ויאכילך את המן - ענינים שונים, יאמר כי ענה אותך בלכתך במדבר ארבעים שנה,
כענין ענה בדרך כחי (תהלים קב כד), וירעיבך, מתחלה, כמו שאמרו (שמות טז ג) להמית את
הקהל הזה ברעב, ואחרי כן האכילך את המן, להודיעך כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. וכן
המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך (פסוק טז), וספר הנס שעשה להם. "ולמען ענותך"
שב אל המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו' וצמאון וגו' (פסוק טו). אבל מה שאמר בפרשת המן
(שמות טז ד) למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, שאתן לכם צרכיהם ושאלתם אביא להם ואראה
אם ישמעו אלי ברבות הטובה. וזה עולה בדרך הפשט, אבל הענין הראשון הוא אמת ונכון: הרמב"ן בא להאיר ולחזק אותנו. כאשר רואים "צדיק ורע לו"
מתעוררים קושיות. הבה נזכור לא מזמן למדנו בדף יומי שרבי אלעזר ברבי שמעון קרא
לייסורים רעים אהובים. הוי אומר שהמבט החיצוני לא די. לרבי אלעזר הייסורים היו
פרס. צדיק וטוב לו. למרות שכל מי שראה דליי הדם שיצאו מהבית חשבו שרע לו. ארבעים
שנה במדבר, ההיו טובים. ודאי, כדי ללמד כי לא על הלחם לבדו יחי'ה האדם כי על מוצא
פי ה' יחי'ה. היסוד לכך היא היא שמירת המצוות. שמירה לא רק לקיים, אלא ממתין ומצפה
מתי תבוא מצווה לידי ואקיימנה. כל החיים זה נסיון אחד גדול, מה חשוב לנו באמת,
היכן אני מתאמץ ומוציא כוחותי. האם בקיום המצוות או בענייני הגשמיים. לכן, דווקא
לאחר החורבן אנחנו קוראים פרשיות אלו כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א' מייסרך, כדי
שנדע, כל מה שהוא הביא עלינו, הי'ה זה לטובתינו. ללמדינו להתיישר. ללמדינו שנעשה
את הטוב והישר בעיניו.
כִּי ה' אֱלהֵיכֶם הוּא אֱלהֵי הָאֱלהִים. הַנִּצְחִי עַל
כָּל הַנִּצְחִיִּים הַנִּבְדָּלִים מֵחמֶר, וְזֶה שֶׁנִּצְחִיּוּת כֻּלָּם הווָה
מִנִּצְחִיּוּתו. וַאֲדנֵי הָאֲדנִים. מַנְהִיג הַמַּנְהִיגִים, וְהֵם
הַגַּלְגַּלִּים וּמְנִיעֵיהֶם, שֶׁהַנְהָגַת כֻּלָּם מְכֻוֶּנֶת לְהַשִּׂיג
תַּכְלִית כַּוָּנָתו, כְּעִנְיַן הַמְּלָאכות הַפְּרָטִיּות בְּיַחַס אֶת
הָרָאשִׁיּות.הָאֵל הַגָּדל. שֶׁאֵין נִמְצָא שָׁוֶה לו בְּמַדְרֵגַת מִין
מְצִיאוּתו. הַגִּבּר. הַמְקַיֵּם כָּל מְצִיאוּת בִּמְצִיאוּתו, כְּאָמְרו
"וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת
כֻּלָּם" (נחמיה ט, ו)וְהַנּורָא. מַשְׁגִּיחַ לְשַׁלֵּם וְלַעֲנשׁ, בְּאפֶן
שֶׁרָאוּי לִירָא מִפָּנָיו. אֲשֶׁר לא-יִשָּׂא פָנִים. לְבֵן פָּרִיץ מִפְּנֵי
הָאָב הַצַּדִּיק, אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא מַאֲרִיךְ בִּזְכוּתו שֶׁל אָב. וְלא
יִקַּח שׁחַד. לא יָסִיר כְּלָל מֵענֶשׁ הָעֲבֵרָה בִּשְׁבִיל זְכוּת מִצְוָה
שֶׁעָשָׂה הַחוטֵא, כְּאָמְרָם
זַ"ל (סוטה כא, א) שֶׁאֵין מִצְוָה מְכַבָּה עֲבֵרָה. וְכָל זֶה יורֶה שֶׁלּא
תִּבְטְחוּ, אִם תֶּחֶטְאוּ, לְהִנָּצֵל בְּשׁוּם זְכוּת מִן הָענֶשׁ כְּלָל,
זוּלָתִי בַּתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה.
הנה רבינו מספורנו בא לחזק אמונתינו, כאשר מלמדינו מה שאפשר מתוך הפסוק. אנחנו
קיימים כי הקב"ה חי וקים. לכן מרגע שפותחים את העיניים בבוקר יש להודות למלך
חי וקים. כי ממנו החיים שלנו. נוראותיו הם השגחתו לתת לכל אדם את הצריך לו, לא
פחות ולא יותר. מכאן ואילך יש לשים לב על הדרך שבה נלך ונצעד. כי לא ישא פנים.
ואפילו שאמרו שמצוה אינה מכבה עבירה אבל תורה מכבה עבירה, בכל זאת יש לעיין בדינו
של אלישע בן אבוי'ה שתורתו לא כל כך הגינה עליו, משום שתחילת מסירותו לתורה, היתה
שלא לשמה. כל שכן אנחנו, דור יתמי דיתמי, שאיננו מבינים בכלל מהו ללמוד תורה לשמה.
ביותר יש לנו לשמור בחודש אב, אשר היצר הרע משתולל בדרכים לבל נחטא. ובינתיים
להתכונן לשוב בתשובה שלימה.
ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם
בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך [שם יט]. כבר ידעת
גודל חיוב מצות המעשיות, כמה עולמות מתקן בעשייתן וכמה עולמות מחריב בבטולן כמו שרמזנו
זה כמה פעמים. ואולי יקשה לך אחרי שהמצוות המעשיות הן תלויים באשלי רברבי, מדוע אמרו
רבותינו ז"ל [קידושין מ, ב] גדול התלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה, והתשובה היא
כי עקימת שפתיו הוי מעשה, ואין לך דבר חשוב לפני השם יתעלה יותר ממעשה הלמוד. ובהתחברות
שתי התורות כאחד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי הדברים ההם בוקעין ועולים למעלה ואין
לך מעשה גדול מהם: דברי מרן הריקאנטי מבהילים.
ראשית המעשה לכל המעשים היא היא לימוד התורה. זה המצוה הקיומית של כל המצוות, לולא
החיבור של תורה שבכתב ותורה שבעל פה לא ניתן לקיים שום מצוה קיומית. מי יודע מה
צריך לשים במזוזה, איך נראים תפילין והיכן להניחם ולקשרם. ממילא יש לשים לב להיות
מן עמלי התורה כדי לזכות אכן לקיים המצוות. ובספר הזוהר [ח"ג פ ע"ב] רבי יוסי הוי
אזיל באורחא, פגע ביה ר' חייא, אמר ליה הא דאוקמוה חברייא הא דכתיב בעלי בזבח ומנחה
עד עולם, בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בדברי תורה, אמאי בגין דדברי תורה סלקא על
כל קרבנין דעלמא, אמר ליה הכי הוא ודאי, דכל מאן דאשתדל באורייתא אף על גב דאתגזר עליה
עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון דעלמא, וההוא עונשא אתקרע, ובגין דלעי בשמיה
דקודשא בריך הוא אתפייס בהדיה, הנה
עוד יסוד גדול אשר בהתקרב יום הכתרת המלך, כדאי מאד לדעת. מי שעוסק בתורה, היינו
שזה העסק שלו, כאשר שואלים אותו מה נשמע הוא יענה על איזה רש"י מחודש אשר ראה
זה עתה וכן על זה הדרך. ממש העסק שלו, כל ה"נייעס" זה רק דברי תורה. הפך
בה והפך בה. ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין
אלא במלין דאוריתא, בגיני כך מילין דאוריתא לא מקבלי טומאה בגין דהיא קיימא לדכאה אינון
מסאבי, אסוותא באורייתא אשתכח דכתיב [משלי ג, ח] רפאות תהי לשרך, דכייתא דכתיב [תהלים
יט, י] יראת יי' טהורה, מאי עומדת לעד, דקיימא תדירא בההוא דכיתא ולא אתעדי לעלמין.
מבהיר לנו הרקאנטי, שלא תחשוב שמדובר בלימוד
תורה של חמור נושא ספרים. לא ולא. מדובר בלימוד שמביא לידי מעשה. לימוד שמביא לידי
יראת שמים. לימוד שמביא לידי אהבת השי"ת. וטעם
למען ירבו ימיכם [שם כא], רמוז בסוד העבור, שהם עצמם ישובו ויאריכו ימים והבן זה. וטעם
כימי השמים על הארץ הם הראשונים, והמשכיל יבין. וטעם ולדבקה בו [שם כב] כמו ובו תדבק
[פסוק כ] וכבר פירשתי. ולפי הפשט הדבקות הוא שלא תפרד מחשבתו לעולם מן הבורא בלכתו
ובשכבו ובקומו עד שיהיו דבריו עם השם תמיד, והאנשים שיש בעצמם מעלה זאת הם עצמם מכון
לשכינה כי היא הולכת עמהם ואף בחייהם צרורים בצרור החיים. והחכם רבי עזרא כתב כי עיקר
עבודת המשכילים וחושבי שמו ובו תדבקון. דהיינו
מהרגע שהאדם קם בבוקר מיד ידע שיויתי ה' לנגדי תמיד. ידביק במחשבתו שהוא נצב לפני
מלך רם ונשא. מרגע זה ואיל, הרי כל התנהגותו תשתנה. לכן יש ללמוד באר היטיב הנהגות
אדם בבוקר, כי הראשית יורה מה יהי'ה באחרית. ומי שפתח יומו מהרגע הראשון בידיעה
לפני מי הוא עומד, יידע כל היום להתנהג לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון. ממילא
נמצא שדבק בהשי"ת. וזה כלל גדול בתורה לתפלה ולברכות
להסכים מחשבתו באמונתו כאילו דבקה למעלה, לחבר את השם באותיותיו ולכלול בו עשר ספירות
כשלהבת קשורה בגחלת בפיו ויזכרנו בכתבו ובלבבו יזכרנו, סימן לדבר אמור לחכמה אחותי
את [משלי ז, ד] וגו'. ואפשר עוד כי ולדבקה בו הוא הגמול האמתי, כי ההולך בדרכי השי"ת
במיתתו יהיה דבק בשכינה ויזכה לתענוג העולם הבא, עד שנצררה נפשו בצרור החיים שהוא הקו
השוה, וביובל שבה עד התשובה אשר משם חוצבה. הוי
אומר על מנת לזכות לעולם שכולו טוב יש לעבוד את השי"ת ללא הפסק. ללמוד תורה
כדי לקיים מצוותיה. לקיים מצוות כדי להיות קרובים להשי"ת. זה מעגל. מעגל שכל
יהודי אשר בשם שומר תורה ומצוות ייקרא חייב ללכת בה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה