בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
בעצם, החשבון נפש שמשה רבינו אומר לעם
ישראל מתחיל בפרשתינו. אלה מסעי, הם דברים כדורבנות. מי שרוצה ללמוד את האסון של
עם ישראל, יקרא לאט לאט ויבין. כאשר נוסעים ממקום תורה, יורדים במדרון תלול. ממדבר
סיני לקברות התאוה. לחצרות ורתמה, שעל פי רש"י שם קלקלו המרגלים ובעצם, עד
עצם היום הזה סובלים מהבכי של הלילה ההוא. אבל, בהמשך הפרשה ישנה פרשה שלא כל כך
שמים לב אליה. פרשת מה קורה כאשר עוברים את הירדן. יש שם הוראה מפורשת להרוג את כל
הגויים אשר גרים בארץ. להשמידם ללא רחמים. כי הם יהיו מקור כל הצרות. להשמיד את כל
עבודות הזרות שלהם. כי אם לא, נאמר שהקב"ה יעשה לנו כאשר היינו צריכים לעשות
להם. כל מי שלומד תנ"ך, יודע בדיוק מה קרה. המילים האלו הכו בנו שוב ושוב ולא
למדנו לקח. כל פעם היינו מוכנים לעבוד את העבודה הזרה החדשה. עד כדי השתעבדות. זה
הזמן והמקום, על סף חודש מנחם אב להתעורר. לנסוע מכל ההשתעבדויות. לחנות בבית
השי"ת. ללמוד עם כל הלב. להתפלל עם כל הלב. לבוא ללמוד ולהתפלל בלי כלים
מפריעים. לצלול לתוך הסוגיא כדבעי. אם יהי'ה בנו את הכוח לחדש ימינו כקדם, אזי
נוכל לומר להקב"ה, אמנם שלחת לנו שאלה עם הנביא ירמיהו, מה מצאו אבותינו שהם
הלכו אחרי ההבל. ויהבלו. אנחנו מוכנים להתנזר מההבל. להתעלות. להתקדש. כאשר נעשה
זאת באמת ובתמים, ממילא נזכה לשמוע שהקב"ה מנחמינו בבניין שלם בהר מרום הרים.
במהרה בימינו אמן.
אלה מסעי. אחרי נקמת מדין שאמר לו הקב"ה למשה אחר תאסף אל עמיך ואחרי
שחלק ארץ סיחון ועוג ובנו הערים הנזכרות, נתן דעתו לכתוב המסעות. ונתכוין בזה להודיע
חסדיו של הקב"ה עמהם, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תחשוב שהיו
נעים ומטולטלין ממקום למקום תמיד ולא היתה להם מנוחה, אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא
ארבעים ושנים מסעות, כמו שכתב הרב רש"י מדברי רבי משה הדרשן: והוסיף הרב במורה
הנבוכים תועלת בידיעתם, לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות
היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע. ומאותות התורה
ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות
מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ואמרה התורה לחם לא
אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא
יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו
כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו
שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני
אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים. על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחזק אלה
האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך
עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה, כל אלו דבריו: והנה מכתב המסעות מצות השם היא
מן הטעמים הנזכרים, או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו, כי "על פי ה'" דבק
עם "ויכתוב משה", לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם "למסעיהם",
שכבר הודיענו זה על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו: הנה הרמב"ן בא ללמדינו אורחות חיים. סיבת כתיבת
המסעות, כאשר ידוע שאין אות אחת מיותרת בתורה, לדעת חסדי המקום. להתבונן ולרדת
לעומק החסד. ודברת ב"ם – במ"ב המסעות אשר הקב"ה לקח אותנו, לדעת
דרכיו. בחיי היום יום יותר מפעם משתבש לנו סדר היום בגלל אריכות הדרך. מי בפקק
תנועה, מי שעלה על קו אוטובוס לא נכון או שכח לרדת בתחנה. מי שטיסתו נדחית. שמא
תאמרו מקרה. לא ולא. אין כל מקרה בעולם. לא תמיד נבין מה הקב"ה רוצה בדיוק
ברגע זה. לפעמים להרגילנו במידת הסבלנות. לפעמים ללמדינו שסוף מעשה במחשבה תחילה.
לפעמים הוא נותן לנו סימן במקום, פוגשים ידיד שכוח, עוזרים לעני וכדומה. אבל, זה
אומר שיש לנו לעצור מידי פעם את מירוץ החיים, כדי לעשות את חשבון נפשינו אנו. מה
הקב"ה רצה ממני, האם מלאתי את הציפיות. את זה גם יש להנחיל לדורות הבאים. אין
מקום וזמן מתאים יותר משולחן השבת. כאשר כל המשפחה מסיבה יחד לעבור על מה
הקב"ה מצפה מאיתנו בזמן ובמקום הזה. אין ספק, כאשר מרגילים את בני הבית שאין
פסיעה מקרית, בודאי בפיקוח עיניהם יראו חסדי ונפלאות השי"ת.
תפול לכם, על שם שנתחלקה בגורל נקראת חלוקה לשון נפילה, ומ"א אומר
ע"י שהפיל הקב"ה שריהם של ע' אומות מן השמים וכפתן לפני משה אמר לו ראה אין
בהם עוד כח: רש"י מלמדינו ערך של
מילה. הגם שיש לפרש פשוטו על הגורל (הפיל פור) אבל ההשתמשות בלשון נפילה יש גם
משמעות פנימית. המסר לדור שלנו ברור. משה רבינו מרמז לנו על מוסרי התורה של הדור. רובץ
עליהם חיוב ללמד את צעירי הצאן שכל ענייני אומות העולם, מושפלים. ואתה על במתימו
תדרוך. במילים פשוטות, כל הבלי הזמן שאומות העולם נופלים לפניהם, אין בהם מאומה,
אל לנו להקדיש זאת במחנינו. לא סרטים "כשרים" ופחות מאלו, לא ההילול של
מופיעי במה למיניהם ולא שאר חוקות הגויים אשר רבים חללים הפילה במחנינו. בעת
שיובהר, שזה הבל גמור והקב"ה הפיל שריהם לפני משה ורואים שאין בהם כח מעבר
לעשן כלה, ממילא יבוא לידבק בחיי עולם שנטע בתוכינו, בחיי תורה ועבודה וגמילות
חסדים בצניעות שלא על מנת לקבל פירסום.
למטה יהודה וגו', צריך לדעת למה נשתנו מטה יהודה ומטה שמעון ומטה בנימין שלא
הזכיר נשיא בהם, ואולי כי להיותם סמוכים לזכרון נשיא אחד נשיא אחד, מובן כי הם נשיאים,
ומשלשה ואילך הופלג זכרון הנשיאות, והוצרך הכתוב לזוכרו בכל אחד: וראיתי בשם רבינו ניסים גאון כי ביהודה לא הוצרך,
כי ידוע כלב לנשיא, שמעון לא היה ראוי לנשיא, משום מעשה זמרי, בנימין אלידד זה אלדד,
וכבר זכה לנבואה, והורדה היא לו לקרות נשיא, עד כאן: ואפשר עוד לומר, כי לא יחס נשיאות לכלב על יהודה
משום כבוד מלכות שעומדת ממנו, וכמו כן לבנימין משום שממנו מתחלת המלכות בישראל שהוא
שאול איש ימיני, ושמעון טעמו נכון, כדברי גאון: האור החיים הקדוש בא ללמדינו גם ממילים חסרות שעל פי
ההגיון היו צריכים להאמר, אם המילה חסירה יש מה לדרוש. הוי אומר כאשר לא נאמר במאן
דהו נשיא יש מקום לדון האם הוא במדריגה נעלה יותר או חסר מן המעלה. המעניין הוא,
שנשיא שבט אפרים קמואל בן שיפטן, הלא הוא מידד כמבואר במדרש רבה. עליו נאמר שהוא
נשיא, וקשה שהרי חל עליו נבואה. ונלע"ד שכאן ניתן לפרש כשני פירושי רש"י
ולא יספו (במדבר י"א כ"ה) שהתנבאו אותה הפעם ותו לא, נאמר כלפי מידד
שנרשם לשמו נשיא. לפי הפירוש שלא פסקו מלהתנבאות ילך על אלידד בן כסלון. שמלמדינו
עד כמה אלו ואלו דברי א-להים חיים.
ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. אבל אינו חייב מיתה, כיון שלא הרגו במזיד. והדין הזה יורה שהלב
עקר האדם ועקר כל המצות וכל העבירות, ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה לפי שלא היה
לבו בהסכמת הרציחה, ואין חיוב העונש במיתה עד שיהיו הגוף והלב משותפין באותה רציחה,
הגוף בתנועתו והלב בכונתו, וכיון שלא הסכימו שניהם בכך גולה ואינו נהרג. וכן לענין
המצות הכל תלוי בלב, שאם עשה מצוה ולא נתכוון בה בלבו לעשותה לשם שמים אין לו שכר מזה,
שיצטרך האדם שיתכוין במצות לעשותה לשם שמים, וכן אמר דוד ע"ה ואשא כפי אל מצותיך
אשר אהבתי, ונשיאות כפים הוא הכוונה, כענין שכתוב נשא לבבנו אל כפים: ואמרו במדרש מכה נפש בשגגה, דוקא בשגגה ולא בזדון,
שאם הרג בזדון ואמר בשגגה הרגתי אין קולטין אותו, ואפילו נכנס למזבח מוציאין אותו משם
והורגין אותו, שנאמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות, שכן מצינו
ביואב שנאמר בו ויחזק בקרנות המזבח, ומשם לקחוהו והרגו בניהו. ודין תורה להיות רוצח
בשגגה גולה, שכן מצינו באדם הראשון, זהו שאמר הכתוב זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם
המה, אמר דוד, רבש"ע רחמיך וחסדיך הם על הרוצח שאתה מכין לו ערי מקלט וגולה שם
כיון שלא הרג במזיד ואינו ראוי למות, ואותן הרחמים מעולם הן, שכן עשית לאדם הראשון
שהביא מיתה לכל הדורות ורחמת עליו להיותו גולה, שנאמר וישלחהו ה' אלהים מגן עדן, וכתיב
ויגרש את האדם, לכך נאמר זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה: דברי רבינו בחיי פותחים פתח רחב להבין מה חובת האדם
בעולמו. לב טהור. הנה מובן מה עניין הרוצח בשגגה למות הכהן הגדול. כהן הגדול מסמל
עבודה שבלב זו תפילה. הרוצח אשר מעשיו ריחקוהו, עדיין קשור בלב העבודה היות שמוכח
שבלבו לא הי'ה עליו שום שנאה. שהרי שונא אינו גולה אפילו אם המעשה הי'ה בשוגג. כי
לבו רע. אבל זה שלב טוב לו, לבו של מרכז עבודת הלב קשורה בלבו. אבל, גולה שלבא
לפומי'ה לא גליא. אין זה מספיק שיהי'ה לב טוב, צריכים גם מעשים טובים. כעת, אנחנו
קרוב לאלפיים שנה מרוחקים מגלות כאשר אין כהן משרת שיחזירנו מערי מקלטינו אל
משפחתינו ואחוזתינו. אין לומר נואש. העבודה שבלב יוכל להוציאינו מבור גלותינו.
לחזק את העבודה שבלב. לא להתעסק בזמני תפילה וברכות בדבר זולת הנאמר. לחשוב מה
שאנחנו מוציאים מהפה. ממילא יזכור רחמיו ויחוש לגאלינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה