מחודדין בפיך - פרשת ואתחנן

בס"ד                          

לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל

ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל

הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם זצ"ל

דבקים בהשי"ת, חיים!!! זה היסוד. זה גם הסוד. ריגוש של רגע, אינו כיף. ובודאי אינו חיים. אנחנו חיים בדור ובתקופה של אנשים אובססיביים, אשר אין להם חוט שדרה וכוח להתאפק ממה שנראה להם מספק. מרגש. בא לי. זה מפחיד עד לאימה. כי אחרי שהאדם הלך אחר תאוותיו ושגעונותיו הוא מרגיש ככלי ריקן. חסר כל. מיואש. הנה, רק אתמול באיזה רחוב באיזור מנהטן בנו יורק, נאספו אלפי, ללא הגזמה, אלפי אנשים, על סמארפוניהם, לרדוף אחר איזה שטות שמישהו החליט לעשות עליהם קופה. עד ראיה סיפר, שלא מדובר רק בנוער. אנשים בוגרים. אנשים אשר היו אמורים לשבת ולעבוד במשרדים שלהם. רצו אחרי ההבל ויהבלו. ממש כהפטרת תשעה באב. דווקא לכן, אתמול אמרתי עלינו לשבח ביתר שמחה. שלא שם חלקי עמהם. וגורלי ככל המונם. לנו יש תורה וחיים. תורה וכיף. תורה ודבקות בהשי"ת. חיים כולכם היום. ולא רק היום. חיי עולם נטע בנו. נכון, זה בין הזמנים. זה הזמן עם פרוש חמישה עשר באב, להוסיף נדבך בלימוד התורה. לעלות ולהתעלות. לטעום ולהרגיש את טעם החיים. איך שהתורה משמחת לב, מחכימה, משיבת נפש ומאירת עיניים. התורה כבר לא מונחת בקרן זווית. היא נגישה עד למאד. "קול הדף, קול הלשון, Torah Anytime ועוד עשרות אפשרויות מלבד אלפי בתי מדרש עם שיעורים בכל הנושאים. כל מה שצריך לעשות זה להתייצב ולהתחייב. מי שרוצה חיים אמיתיים. חיים של תוכן, מיד מתייצב ואומר, אני חייל בלגיונו של המלך. דבק בהשי"ת ותורתו. עד עולם.

ה' אלהים. רחום בדין, לשון רש"י. ולא השגיח הרב כי השם הראשון הוא כתוב באל"ף דל"ת והשני הוא כתוב ביו"ד ה"א, שבו אמרו כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים, אלהים זו מדת הדין. אבל השמות הנזכרים כאן, אדון במדת רחמים. וכך אמרו בילמדנו, אמר לו רבון העולמים אי מתבעי לי בדין הב לי ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי, כשם שאמר אברהם ה' אלהים מה תתן לי וגו', וגם באברהם כך הם כתובים הראשון אל"ף דל"ת והשני יו"ד ה"א: וענין הפרשה יובן בזה, כי אמר "ואתחנן" ולא אמר "ואתפלל", כי ידבר בתחנה, ואמר אדון אשר בך הרחמים אתה החלות להראות את עבדך, כך היא תחלת נבואתי שהראית לי כבודך, דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג ו) עם הגדולה והגבורה, והראיתי לדעת מי אל בשמים ובארץ שממנו יהיו כמעשיך הגדולים וכגבורותיך החזקות. ומכאן תבין עוד במה התאנף בו השם הנכבד: הנה הרמב"ן ז"ל בא ללמדינו יסוד גדול בסדר התפילה. תפילה היא בקשה והתחננות. לכן, אל לנו לתבוע דין. גם לא לתבוע שהקב"ה יהי'ה רחום בדין. אלא, כל התפילות, התחינות והבקשות יהיו מופנים לאדון הרחמים. רק לבקש רחמים. כי מי יוכל לעמוד במידת הדין. ובדין יש להתפלל באופן הזה, שהרי כך ייסד אבי האומה ואבי הנביאים. לכן, משה רבינו בקש רחמים על מה שהחל לראות. המתחיל במצווה אומרים לו גמור. אבל, הקב"ה לקח ושמר תפילתו כדי שאכן, גואל ראשון יהי'ה גואל אחרון. ויקיים מצוותו בשלמות. כמו שהוא בעצמו ניבא, מקדש ה' כוננו ידיך. זה המקדש השלישי שיבנה בב"א.

וידעת היום, אם כן ראוי בלי ספק שתתבונן ותדע כל חלקי הסותר: והשבות אל לבבך, ואחר ההתבוננות תשיב אל לבבך החלק האמיתי מהם והוא כי ה' הוא האלהים, המסדר הנצחי המפורסם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, כי אמנם על זה יורה סדרם וקשרם והתכלית המושג מהם אשר לא יושג זולתם ובהם נודע שיש נמצא מכוון שהמציא כל זה לתכלית מכוון מאתו: אין עוד, ומזה יודע שאין עוד כי הוא מן ההכרח שלא יהיה כל זה זולתי בכח איזה נמצא נבדל מחומר מאד נעלה בתכלית האפשר והוא נמנע שיהיה יותר מאחד בזאת המדרגה מהעלוי אשר אין כמוה כי בנבדלים לא יפול מספר זולתי בהיותם בלתי שוים במדרגה: הספורנו בא ללמדינו ולפתוח עינינו, אין דבר בבריאה שאין לה סדר. ממילא יש לו מסדר. הקב"ה ברא עולמו בסדר מחייב. זה מחייב כל פרט בבריאה. בזה יש להתבונן. לא להסתבך שוב במי שמנסה לשחק במחבואים מפני השי"ת בטענות של פרומקייט, ואירא כי ערום אנכי... תיקון החטא ההוא זה להתבונן מה רצונו של המסדר בעולמו. כאשר נדע זאת, בודאי נכוון מצוותינו למכוון האמיתי, כרצונו יתב"ש. להביא את העולם לתיקונו והשלמתו.

מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי. ע"ד הפשט הזכיר לשון מי יתן מפני שכבר מסר הקב"ה הרשות והבחירה ביד האדם לעשות כל מה שירצה טוב או רע, וכן דרשו רז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים: רבינו בחיי כותב דברים מבוררים ומסולתים. לכל אדם יש את הרגע שלו שהוא זוכה להארה שמימית. היראה מכסה אותו מכף רגל ועד ראש. החיוב הוא להשאר שם. אילולא ישראל היו נשארים במעמד הר סיני כל הימים, לא היו מגיעים לחטא העגל. משה רבינו מזכיר זאת לעם ישראל, כדי שישימו באמתחתם צדה לדרך החיים. וע"ד המדרש מי יתן והיה לבבם זה, זה שאמר הכתוב מי יתן מציון ישועת ישראל, שני פעמים אמר דוד המלך ע"ה פסוק זה בספר תהלים, מה טעם, אלא הרב אמר מי יתן והיה לבבם זה והתלמיד אמר ומי יתן כל עם ה' נביאים, בעוה"ז לא נתקיימו לא דברי הרב ולא דברי התלמיד אבל לעתיד לבא שניהם מתקיימין, דברי הרב מנין ונתתי לכם לב בשר, דברי התלמיד מנין אשפוך את רוחי על כל בשר: ראשית לכל יש לשים לב, שיש הבדל בין הפסוקים. בראשית תהילים, בפרק י"ד, דוד המלך כותב בשוב הוי'ה את שבות עמו ואילו בהמשך בפרק נ"ג נאמר בשוב אלוקים את שבות עמו. העולם הזה נברא במידת הדין, ומדובר בגאולת הלב, הרס לב האבן והושבת לב הבשר. ואילו בשם של רחמים, זה לעתיד לבוא לעניין שכל עם ישראל יזכו למעלת הנבואה של והתהלכתי בתוככם. זאת אומרת, כדי לזכות לגאולה העתידה, עלינו להתעורר, לטהר ליבנו לעבודת הבורא יתברך שמו, מצד עצמינו. ממילא, הקב"ה יערה עלינו רוח טהרה ממרומים ונוכל לעובדו בשמחה. וע"ד הקבלה מי יתן והיה לבבם זה, יאמר השם המיוחד מי יתן ויעלה במחשבה הטהורה שייראו אותי כל הימים, ולמדך בזה שאין היראה בידו, וזהו ביאור הכל בידי שמים כלומר בידי המדה הנקראת שמים, חוץ מיראת שמים אך היא למעלה ממנה, ומה שאמרו רז"ל היה להם לומר אתה תן, באורו שיתפלל למעלה מזה. וזהו שאמרו חכמי האמת ז"ל במסכת תענית בענין רבי אלעזר בן פדת דהוה דחיקא ליה מלתא, אמר ליה קוב"ה ניחא לך דאחרביה לעלמא, אפשר דנפלת בשעתא דמזוני. מצורף לזה דרשו כשראה משה לר"ע שהיו מוכרין את בשרו במקולין אמר לפניו, רבש"ע זו תורה וזו שכרה, אמר לו שתוק שכך עלה במחשבה. ובאור זה כי כן חייבה החכמה במכירת יוסף. מצורף לזה תמצא בבראשית רבה בתחלתו, בפסוק ואהיה אצלו אמון, התורה אמרה אני הייתי אומנותו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה מדעת עצמו אלא מדעת האומן, והאומן אינו בונה מדעת עצמו אלא דפתריות ופנקסאות יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים והיאך הוא עושה פשפשין והיאך הוא עושה עליות, כך הקב"ה היה מביט בתורה ובונה העולם, עד כאן. ובאור זה כי המשיל השכינה למלך בשר ודם, ושמו הגדול לאומן הפועל ועושה המלאכות, והחכמה לדפתריות ופנקסאות והם ספרים שבהם אותיות מחוקקות, ולכך משה שכתוב בו וירא ראשית לו, נקרא מחוקק, כן בלשון הגמרא דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ, ועוד בענין פרעה, הוציא פרעה דפתרא של אלוהות התחיל לקרות אלהי מואב אלהי עמון אלהי צידון. כל זה מבואר כי המלך יצטרך לאומן והאומן יצטרך אל החכמה, כי אין האומן פועל אלא כפי מה שיצייר שכלו, ואם כן החכמה ראשית הכל ובה נגמר הכל, וזהו סוד הכתוב הן יראת אדני היא חכמה, באורו כי החכמה והיא המחשבה הטהורה היא יראת אדון העולם יתברך, וזהו סוד שכתוב לכן יחכה ה' לחננכם ולכם ירום לרחמכם. ויש לך להתעורר בלשון יחכה ובלשון ירום, וזהו סוד הכתוב האומר באמונתך ענני בצדקתך והאמונה בכאן היא החכמה, מן הכתוב שאמר וצדיק באמונתו יחיה, וכתיב החכמה תחיה בעליה: הוי אומר, בתוך יראת השמים הטהורה שאנחנו חייבים להחדיר בנו, מלבד זאת חייבים גם לדעת שאין אדם תלוש בעצמו. עם ישראל כולו גוף אחד. כולנו ערבים זה לזה ותלויים זה בזה. ממילא, כל מהלך חיינו זקוק לסינון ורענון. יש לכל אדם לחשוב היטיב, מה המטרה שהקב"ה הציב לי בעולם. לשם מה אני כאן, מה השליחות שלי. איך אני יכול לקרב יהודים לעבודת הבורא יתברך שמו. יש לנו לברר היטיב כל מהלך שנקדש שמו ונעשה רצונו. לא משנה אם זה בין כותלי בית המדרש, במשרד, בלכתינו ברחוב ובעצם בכל פעולה. יש לנו לשים לב, שאנחנו אמורים להוות דוגמא אישית של קידוש שם שמיים. בדיוק כמו גדולי התנאים שידעו היטיב מה לפניהם. כרבי עקיבא שהמתין כל ימיו לקדש שמו ולקיים בכל נפשך. כמו רבי חנינא בן דוסא שניזון מקב חרובין. אם נדע לכלכל את מעשינו, ודאי שנשאר כל ימינו ביראת שמו.

היום לעשותם. באגדת ילמדנו בענין כי מי גוי גדול אמר רבי אושעיא מי כאומה זאת שיודעת אופיא של אלהיה יודעים מה הוא מבקש מהם והם עושים יודעים היאך הוא מחבבן וכו' פי' הערוך אופיא דעתו. ובמדרש שוחר טוב פרשת, אמר רבי זעירי אדם יש לו בן בית פעם ראשונה נכנס אצלו ומושיבו על המטה שנייה על הכסא שלישית על ספסל רביעית אומר כמה פלוני דוחק עלי ומטריחני אבל הקב"ה כל ישראל דוחקין אותו בתפלה והוא שומע ושמח לכך נאמר מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו. א"ר יצחק בשם ר' יהודה עבודת כוכבים נראית קרובה שנאמר ישאהו על כתף יסבלוהו והיא רחוקה לבסוף אף יצעק אליו ולא יענה. אבל הקב"ה נראה רחוק כמה דאת אמר מן הארץ עד לרקיע חמש מאות שנה וכן בין כל רקיע ורקיע וכו' ואדם נכנס לבית הכנסת ולוחש והקב"ה שומע תפלתו הה"ד בכל קראנו אליו. בילמדנו פרשת אם שמר תשמרון. רמ"ח תיבות יש בק"ש שמשמרת רמ"ח איברים. מעניין מאד שדווקא אבי אבות הפשטנים, הרשב"ם, מפרש לנו פירוש מדרשי. אבל, הוא בודאי בא לחזק את העניין של הרגשת קירבה להקב"ה. זה נעשה על ידי תפילה ותחינה. קרוב ה' לכל קוראיו, מי שקורא אליו, הרי הוא בזה מודה בחידוש וקיום העולם ע"י הקב"ה. הוא זה שנכלל ב"היום לעשותם - ומחר לקבל שכרם". מי שמבין עד כמה הקב"ה רוצה ומבקש שנתחנן ונתקרב אליו, הי'ה דוחק את עצמו יותר ויותר, כי קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת. באמת!