יום רביעי, 4 במאי 2016

מחודדין בפיך - פרשת אחרי מות - לבני חו"ל

בס"ד                          
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל

הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם זצ"ל

בקרבתם לפני ה' וימותו. הקב"ה מסביר לאהרן הכהן, כאשר מתקרבים לפני השי"ת, סביבותיו נשערה מאד. הקב"ה מדקדק עם הצדיקים ממש כחוט השערה. כעת, בזמן של סופות וסערות, מחלוקות בפינו רבות כל כך. כל כך הרבה מחלות. אנשים צעירים הנפטרים לבית עולמם. ראוי לשים לב, מה היתה תפילת כוהן הגדול ברגע השיא של העבודה ביום הכיפורים, רגע הקרבת הקטורת לפני ולפנים. ולא יהיו עמך ישראל צריכים לפרנס זה מזה. לכאורה תמוה, מדוע לא. הרי זה סוג של חסד. סוג של אחווה, חברות. אלא, שכנראה לא חברו לשווא את שולחן ערוך חושן משפט. הסיפורים ששומעים מידי יום ביומו מזעזעים. משום מה קשה מאד לעכל מדוע אנשים הנראים כיראי השי"ת, ממש עוברים בשאט נפש על הלכות מפורשות. בלי להניד עפעף. מעבידים הנראים חרדים, מעבידים את עובדיהם בפרך ובשכר מינינמום. במין טענה של "איך האב איהם אפגעדינגען", הרי שכרתי אותו. הרי זה שקר גמור. הוא אולי שכירך אך בודאי לא עבדך. ואין שום היתר לנהוג בו כעבד. אין שום היתר לעכב שכר. לכן, הכהן הגדול הקרבתו לפני השי"ת התפלל שכל יהודי יזכה לפרנסה מכובדת מידו המלאה הפתוחה הקדושה הגדושה והרחבה של הבורא יתברך שמו. יצא לי להיות מאד קרוב למישהו אשר ל"ע חולה. יש ארגונים נפלאים המסייעים באמת לשם שמיים. אבל, פה ושם יש את האנשים עם ראש קטן. ללא רגישות, אשר דברים קטנים אשר לחולה מאד מאד משנה, פשוט חוסכים. יבורכו מן השמיים על כל הטוב והחסד שהם עושים, אך שהשי"ת יפתח להם את הלב שיהיו רגישים גם לפרטים הקטנים. שהרי אם הם היו יודעים באמת כמה שזה משנה בודאי כאנשי חסד, הם היו עושים זאת בהתחשבות מלאה. ללמדינו, כאשר מתקרבים לעשות מעשים של הבורא, יש להתכונן לעשות כדבעי. אזי מביאים כפרה על כל עם ישראל בדיוק כמו הכהן גדול כיפר כאשר נכנס לפני ולפנים. ויהי רצון שהשי"ת ישלח מזור ומרפא לכל חולי ישראל ויפתח את הלבבות ונתקרב זה לזה בימי ספירת העומר כדי שתיכף ומיד נזכה להתכונן להקריב מנחה חדשה להשי"ת.

כי ביום הזה יכפר, והטעם שתצטרכו עם זה גם לשביתה וענוי הוא כי אמנם הכהן בעבודתו יכפר בלבד וענין הכפור הוא הקטנת החטא והכנתו לקבל סליחה:  לפני ה' תטהרו, אבל השגת הטהרה והסליחה הגמורה תהיה לפני ה' בלבד וזה בוידוי ותשובה, שהוא לבדו ידע אמתתם ובשביל כך: דברי רבינו הספורנו הם יסוד היסודות לכל ענייני התשובה. ראשית כל יש לנו לדעת ולהבין באר היטיב שאין לנו לסמוך על עבודתו של הכהן גדול לכפר עלינו. הכהן גדול מכין את הקב"ה, בעבודת היום, לכפר על אלו שבעם ישראל בדרך לעשות תשובה. עיקר התשובה הוא מה שמוטל על כל יחיד ויחיד, להתחרט על העבר. מי שאכן מכין עצמו למחיקת החטא בקבלה גמורה שלא ישוב עוד לכסלו, עד שיודע מחשבות יעיד עליו שאכן סר מחטאו, ודאי ואין ספק כי ליהודי כזה, עיצומו של היום יכפר, כי הנה חיבר עצמו, בעצם, לקדושת יום הכפרה.
וחי בהם, לעולם הבא, ואם תאמר בעולם הזה והלא סופו מת, וכן תרגם אונקלוס וייחי בהון חיי עלמא. והנה מיני החיים לגוף ולנפש במעשה המצות נחלקים לארבעה חלקים, ומלת וחי כוללת ארבעתן, האחד מי שמכוין בעשית המצות ויעשה אותן על מנת לקבל פרס והולך בהם בדרך השמאל כדי שיהיה לו בהן שכרו עושר ונכסים וכבוד כדי שיחיה ימים רבים, וזהו שכתוב (שם ג) בשמאלה עושר וכבוד, ופירשו רז"ל למשמאילים בה עושר ונכסים וכבוד, רבינו בחיי בא להבהיר מהו "וחי בהם". עצם החיים תלויים בקיום המצוות. קיום והעמדת מצוות ישנם באחת משתי דרכים, או בללמד אחרים או בתומכי מקיימי מצוות. מכאן פתוחים ארבעת הדרכים. מי שמקיימם על מנת לקבל פרס. הרי נוטל מצד שמאל בדרגא הנמוכה של החיים, אך עדיין נקרא חי, חי בעוה"ז. השני מי שמכוין בהם כדי שיטול שכרו לעוה"ב ואע"פ שהוא משתדל בקיומן ועושה אותן שלא לשמה על מנת לקבל פרס לעוה"ב מכל מקום נפשו זוכה להיות שם, ועל שני מינין הללו אמר הנביא (ישעיה נז) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, הדרגא השני'ה מעולה מן הראשונה, מפני שחושב כבר על נצחיות. עדיין קשה לו להתנתק מקבלת הפרס, אך בהשכילו, רוצה את הפרס היכן שהיא שוה באמת. הוא כבר נחשב חי גם בעוה"ה. השלישי מי שמכוין בהם לעשותן מאהבה כדין וכראוי שלא על מנת לקבל פרס עם עסקי העוה"ז, זה זוכה לחיי העוה"ז ולחיי העוה"ב, כאברהם יצחק ויעקב שעבדו מאהבה עם עסקן בעניני העוה"ז בענין זריעת האדמה גם עבודת המקנה וזולתם מן העסקים הגופניים, הנה הדרגא השלישית, העושה מאהבה, מעולה מן השניים, כי אין בדעתו לקבל פרס. אבל עדיין שייכות לו בענייני העוה"ז. אבל יש דרגא נעלה ממנו הוא, הרביעי מי שמשתדל במעשה המצות ואינו משתדל בשום עסק גופני כאלו לא היה בעל גוף כלום אלא לבו ומחשבתו בהקב"ה, הנה הוא זוכה אל החיים הקיימים לעולם ולא ישלוט עליו מיתה כלל, אבל ישוב אלהי בגוף ובנפש כחנוך ואליהו שנסתלקו מן העולם בגוף ובנפש. עוד מצינו ארבעה מיני חיים שהאדם זוכה בהם בקיום התורה והמצות, האחד חיים כדרך בני אדם שהם חיים בהמשכת הזמן ונפשם מתקיימת בגופם בהתמדת בריאותם, השני חיים אחרי החולי ואחרי הגיע למקרה המות, ומין זה מחודש של חיים מחודשים כדמיון הכלי הישן והבלוי שנתחדש וחזר לתחלתו, וכענין שכתוב (איוב לג) רוטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו, השלישי חיים של סליחה אחרי היותו רשע שהוא חשוב כמת וכיון שחזר בתשובה הרי הוא חי, וכענין שכתוב (יחזקאל לג) אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה, הרביעי חיים אחר המות והוא לשון תחית המתים. וארבעה מיני חיים אלו נכללים במלת וחי בהם: סיכום דברי רבינו בחיי הם שיש לשאוף להגיע לדרגא העליונה, שכל מאוויינו ותאוותינו יהי'ה רק לעבוד את השי"ת ללא כל שייכות לחלק הגופני. יש לשאוף לחיות חיים של תורה, שרק על ידי התורה נקראים חיים. מי שחלילה עדיין אינו דבק בתורה יעשה מיד חושבים וישוב אל ה' וירחמהו ויתן לו חיים כי ממנו תוצאות חיים.
ובחקתיהם לא תלכו, מה הניח הכתוב שלא אמר אלא אלו נמוסות שלהן דברים החקוקין להם כגון טרטיאות ואצטדיאות, רמ"א אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. זה עקב האכילס שלנו. חקוי הגויים, להשתמש במנהגיהם הפסולים מכל וכל. פעם ידענו לכבד את המנהגים שלנו, היום תחת המטרי'ה של חכמה בגוים תאמין, החיקוי מושלם. לפעמים המוח היהודי חד יותר והוא עדיף על המקור. שמתם ודאי לב, שיסוד ושורש המילה חיקוי הוא מלשון חוק. לנו יש חוק, חוק של אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. לחם חוקי הטריפני, זהו לחמה של תורה. משום מה בבתי המדרש ובישיבות שלנו, נכנס עניין ה"סטייל", חליפה של מעצב פלמוני ועניבה של פלוני. יודעים כל קוועטש של כל זמר, הליפאמאני'ה בשיאה, מעוויתות פניו עד להרס הדקדוק שלו או אפילו טעויות פאטליות במילות השיר. שותים בצמא את כל שטות של כל אמרגן סוג ב' וקוראים ב"חינמים" ואלו שבחצי חינם, כאילו זה בריסקער רב מוקשה. רצים אחרי תמונות הפאפאראצי, כן, זה חדר למחנינו באיצטלא של קדושה "והיו עיניך רואות את מוריך"... הצדיק המפזז, דמעות הספדן וכו'... פלפולי הסרק על מה שיהי'ה מטפסים עד לשמי שמים, לעומת צרידות מוזרה כאשר מבקשים קצת כבד את ה' מגרונך אם זה להתפלל כש"ץ או לומר ווארט בשולחן שבת. תפילה בציבור, בימות החול נהפך למרכז של טקסט ונו –אה – אהה, אוההאה, אולי היגיע הזמן לשוב ולהתפכח, להתעורר משכרון "הכל בסיידר" ולזכור, מה צוונו השי"ת, לבדוק הלוך ושוב מה מותר וממה נתרחק. ללא איזה שהם פשרות בלתי מובנות.
ללכת בהם, אל תפטר מתוכם שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת האומות. הרי התורה, ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים. ובן בג בג כבר הנחיל לנו שהפך בה והפך בה דכולי'ה בה. אין עניין שחז"ל לא נגעו בה. אין לך סוג חכמה שחז"ל לא הקדימו את כל חכמי אומות העולם וגם ידעו חכמה זו על בורי'ה פי אלף. לכן, קשה מאד לחשוב, וקשה פי שניים להבין מה מניע אנשים אשר לכאורה נראים חרדים לדבר ה' ובכל זאת, רועים בשדות זרים, מתחנכים על תרבות יון החשוכה כאשר אין צורך. וזאת למודעי, אין ספק לגבי מקצוע אשר חייבים תעודות כדי לעסוק בהם, והורה רב מובהק שזה אופן הפרנסה הראוי'ה והרצוי'ה ליחיד זה, אין ברירה, חייב הוא ללמוד שם. אבל, מי שאין לו הוראה פרטית מרבו המובהק, מה חסר לו בתורה הקדושה, שהוא מחפש לצאת / לברוח החוצה. הלא נזכור מה שאנחנו במו פינו מעידים השכם והערב, והי'ה אם שמוע, מלאכתינו תעשה ע"י אחרים. האם לא היגיע שעת מבחן, שנשתדל להעמק עיסוקינו בתורה כדי שאכן נזכה לכך...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה