בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
בפרשתינו מודגש שלושת הקדושות. קדושת
האדם, אמור אל הכהנים. קדושת המקום, הבאת קרבנות אל המשכן – בית המקדש. קדושת
הזמן, מועדי ה'. הצד השווה בכל הקדושות, שהאדם צריך לדעת לחיות עם הדרישות של
הקדושה. הכהן בקדושתו ובני ישראל לקדשם. אנחנו יודעים באר היטיב זה קרוב לאלפיים
שנה מה קרה לנו כאשר הפסקנו לחיות את קדושת בית המקדש. מה שנותר לנו זה לקדש את
הזמנים כדבעי ולהתגעגע לחזור למקום הקדוש על ידי כוהניו הקדושים. לכן, כאשר בימי
ספירת העומר אנחנו קוראים את פרשת אמור, על המועדות, על הדלקת המנורה על סידור
השולחן ולחם הפנים, עלינו לעורר בליבנו את הגעגועים הנצרכים, כדי להשלים בעבודתינו
את החסר כדי שהקב"ה יראה ויגאלינו. כאשר אנחנו אומרים שלושה פעמים ביום
"והשב את העבודה לדביר בתיך" חייבים לכוון בזה, להתכוון ברצינות. העבודה
החסירה נבעה מעניינו של קמצא ובר קמצא, עניין שתקף ישר את העבודה בבית המקדש. אי
הקרבת קרבן שהוטל בו מום בזדון. זדון שבא בעקבות קלון. בידינו לתקן קלון זה על ידי
אהבת ישראל. ללא מצרים וגבולות. אהבת חינם. כשם שהקב"ה אוהב אותנו אהבת חינם.
כאשר אנחנו מבקשים ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים, מה המכוון, בודאי המכוון הוא, אם
אנחנו מוכנים לחיות חיי קדושת התורה, לקדשת את האדם, את המקומות, להפסיק לדבר בבתי
המקדש מעט שלנו, לכבדם כהלכתם, ולקדש את המועדות על ידי לימוד התורה וקיום
מצוותיה. זה האתערותא דלתתא, ההתעוררות שלנו. זה חייב להיות משולב בכלל גדול
בתורה, באהבת ישראל. כי כשם ששנאת חינם החריבה את הבית רק אהבת חינם יגרום
לבנייתה. כאשר יתעורר אצלינו הרצון של לחיות ביחד לכבד זה את זה, זה יראה ויוכיח
שאנחנו רוצים את שלושת הקדושות ולחיות בקדושה. אזי יבוא הא-ל הקדוש וישוב
ויקדשינו.
דבר אל בני ישראל. אין לכהנים
עסק בענין המועדות יותר מאשר לישראל בהם, על כן לא הזכיר בפרשה הזאת אהרן ובניו רק
"בני ישראל" שיכלול את כולם כאחד, כי לא יפרש קרבנות המוספים בפרשה הזאת:
אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים בעבור שהם ימי הקרבנות, וירמוז אליהם כמו שאמר
"והקרבתם אשה לה'", ואמר בסוף הפרשה אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש
להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים. אבל לא האריך לבאר המוספים, שלא רצה שינהגו
להם במדבר: הרמב"ן בא להדגיש, זה שיש
לכהנים מעלת קירבה להשי"ת מעל שאר שבט לוי ומכל שכן לגבי ישראל, כל זה באופן
רגיל, ביום יום. אבל, במועדים כאשר כל כלל ישראל מאוחדים, מעלת כלל ישראל באחדותם
היא כמעלת הכהנים. ממילא אין מקום לציווי מיוחד לכהנים עצמם. ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה, לאלה תחלק הארץ ביאר
המוספים כולם בפרשת פינחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות. ועל כן אמר ביום הכפורים ויעש
כאשר צוה ה' את משה, שעשה כן במדבר: והזכיר בפרשה הזו כבש העומר וכבשי עצרת, כי בידוע
שלא ינהגו אלא בארץ, שהן באים בגלל הלחם שאמר בו כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגו',
אבל הימים עצמם נוהגים מיד: והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, שגם הוא
יום מועד נקרא אותו מקרא קדש. רש"י
הביא מדברי חז"ל לחבר את המועדים עם שבת, כל המקיים את המועדים כאילו קיים את
השבת. כמו כן במי שחלילה מחלל את המועדים. הרמב"ן מסביר שעניין הקיום הוא, אם
ננהג בה מנהג מקראי קודש לכבדו בכסות נקי'ה במאכל ובמשתה. זה יעשה שיהי'ה למועד
קיום. ללא ה"לכם", לא יתחברו בני ישראל לחלק של הקב"ה של שבתות
ומועדי ה'. הוי אומר, חולו של מועד זה גם סוג של מקראי קודש. לקדשו
בלימוד התורה בבתי מדרשות. גם לכבדו במאכל ומשתה מכובד שכולם יוכלו להתחבר למועדי
השי"ת אשר כוללים גם את שבתות השנה. ואחר
כן הבדיל שאר המועדות ממנו, ואמר אשר תקראו אותם במועדם, כלומר באי זה יום מן השבוע
שיגיעו בו, כי השבת קבוע הוא, ביומו יבא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו. ועל דעת רבותינו,
"אשר תקראו אותם במועדם", רמז לעבורים, שתקראו אתם להם מועדים: והנכון בעיני
כי פירוש מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי, על הנזכרים למטה בפרשיות,
בחדש הראשון וגו', ולכן חזר שם פעם אחרת, אלה מועדי ה', בעבור שהפסיק בענין השבת. והנה
אמר, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי במלאכת עבודה, אבל השבת תשמרו
לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר בשבת פעמים רבות. וירמוז עוד בכאן
כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש. וכמוהו אלה הדברים אשר צוה
ה' לעשות אותם, על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה, והפסיק בשבת, ששת ימים תעשה
מלאכה וגו', וחזר ואמר זה הדבר אשר צוה ה' קחו מאתכם תרומה, והיא המצוה הראשונה, בעבור
שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה: וראיה לפירוש הזה, שלא הזכיר בשבת "והקרבתם
אשה לה'" כאשר יזכיר בכל מועד ומועד, ואמר בסוף הפרשה אלה מועדי ה' וגו' מקראי
קדש להקריב אשה לה' וגו' מלבד שבתות ה', שאין השבתות בכלל מועדי ה': הוי אומר שכל ענייני שבת, מלבד התפילה אינם נידחים מפני
המועד. כי קדושת השבת היא האות בין הקב"ה לבין בני ישראל. שבת הוא למעלה מן
המועד, ויש בכח השבת לפעול מעבר מה שיש בכח מועד לפעול. לכן, קדושת השבת לא תדחה.
גם שאר ענייני ומעלות השבת יישארו במעמדם. וראיה
עוד, כי לא אמר בפרשה השניה "וידבר ה' אל משה לאמר" כאשר אמר בכל מועד ומועד,
כי הדבור הראשון הוא היה מצות המועדים, אלא שהזכיר להם השבת לשלול ממנו דין המועדים,
לא לבאר מצותיו ותורותיו, ולכן לא אמר בו "והקרבתם אשה לה'" כאשר אמר במועדים,
והזכירה בסוף עם הנדרים והנדבות שלא נזכרו כאן, כאשר פירשתי. וזהו מדרש חכמים שאמרו,
מה ענין שבת אצל המועדות וכו', כי אין השבת בכלל מועדי ה' כלל רק סמכו הכתוב להם: וטעם
מקראי קדש. שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ
בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום
משתה, כמו שנאמר בקבלה לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש
היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. והנה "מקרא קדש", מלשון
קרואי העדה, אחרי כן יאכלו הקרואים, וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה, המקומות שנקראים
שם שיתקבצו בהם קרואי העדה: ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים, לשון
מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש. ורבותינו ז"ל אמרו, ארעם במאכל ובמשתה ובכסות
נקיה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל
ובמלבוש מחול לקדש, וגם זה דעת אונקלוס:
סיכום הדברים, הקב"ה הנחיל לעמו זמנים שונים ומשונים זה מזה, גם מצד קדושתם
גם מצד מעלתם. הצד השוה שבהם, כדי להגיע ליעד הקדושה של הזמן, יש להתאסף באגודה,
להודות ולהלל לבורא, לומר לפניו בריותיך אנחנו. היינו שהתפילה תהי'ה תפילה הבוקעת
מן הלב. בשבת קודש יש לעשות זאת כאשר כל המלאכה הגשמית מאחורי גווינו. הראש פנוי
ללימוד התורה, להבנת פרשת השבוע לזמר זמירות לכבוד הבורא ויום שבת קדשו. במועדים
אחרים להתעלות עוד יותר בתורה ובתפילה תוך כדי הלל והודאה.
וספרתם לכם. עניינה של ספירת העומר, להמשיך את סיפור יציאת
מצרים עד ליעד של קבלת התורה. הוי אומר, יש להמשיך, לאורך ליל הגלות, לספר (מלשון
סיפור) ולספר (מלשון נופך ספיר ויהלום – להאיר) עד שיבקע אור השחר של קבלת התורה,
אור השחר של גאולה שלימה, אור של יחד שבטי ישראל כאשר נזכה לויהי בישורון מלך.
עצרת היא, עצרתי אתכם אצלי
כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים כיון שהגיע זמנן להפטר אמר בני בבקשה מכם עכבו
עמי עוד יום אחד קשה עלי פרידתכם. מכאן יתכן
להבין ענין שמחת תורה בשמיני עצרת. שמיני ידוע שייך לעולם התיקון, רפואה בשמיני.
אין רפואה גדולה מהתורה שנאמר "רפאות תהי לשרך" כמבואר בגמ' עירובין החש בכל גופו יעסוק בתורה. ואין
שמחה גדולה משמחת התורה. ומאחר שחוט המשולש של קודשא בריך הוא ישראל ואורייתא
לעולם לא יינתק, אין לך עצרת גדולה מזו, במעמד תלתא. לכן, הנפטר מחבירו - ידידו,
אל יפטר ממנו אלא בדבר הלכה, דבר תורה זו הלכה. יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד
בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים יבא ידיד זה שלמה המלך ולבנין העתיד - במלך שלמה
- מלך שהשלום שלו, מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר באש עתיד לבנותה), בן ידיד זה אברהם
(פר אחד - ואל הבקר רץ אברהם), ויבנה ידיד זה בית המקדש, לידיד זה הקב"ה, בחלקו
של ידיד זה בנימין, ויתכפרו בו ידידים אלו ישראל. הנה כי כן, עצם המקדש יסוד
הידידות, יסוד הקודש ויסוד היסודות, הוא בית מועד לכל חי, יום שאין לנו אלא פר אחד
ואיל אחד כדי ליחדא לאחד בזאת התורה אחת שלא תהא מוחלפת, לעם נבחר שלא יתחלף
לעולמי עולמים, אין לך עצרת גדולה מזו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה