מחודדין בפיך - פרשת וישב

בס"ד                          

לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל

רבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל

הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם זצ"ל

וישראל אהב את יוסף מכל בניו. רבותינו למדונו, כאשר נאמר ישראל, מדובר בעניין שבר בישרות וביושר. לכן, די תמוה מדוע חז"ל אומרים מניין שאדם לא ישנה מבין בניו, מיוסף. כי בגלל שני סלעים מילת שיעקב הוסיף ליוסף, גרם יעקב שהשבטים ישנאו את יוסף ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. לכאורה, הדבר הזה, ההוספה שגרם לקנאה ולשנאה, לא נראה כל כך ישר. אלא, ללמדינו שיש מנהיג לבירה. הקב"ה גרם זאת, כדי שיעקב לא ירד למצריים בשלשלאות של ברזל. מרצונו ומדעתו, אין סיכוי בעולם שיוסף הצדיק הי'ה יורד למצריים, ערוות הארץ. רק על ידי המכירה הוא היגיע לשם להציל את העולם. אבל ישנה עוד לימוד שצריכים ללמוד מכאן. זה שעובר עלינו משהו נורא, משהו טראומטי, זה אינו מאפשר איבוד אמונה. נהפוך הוא, יוסף לקח את מצבו וחיזק את אמונתו. שם שמיים הי'ה שגור בפיו. רק כאשר יוסף התלונן לשר המשקים, הוא נענש. שהרי הכל לטובה, על מה אתה מתלונן. אתה, יוסף הצדיק, סמל הבוטח בהשי"ת, למה אתה בכלל פונה לרהבי מצריים. ללמדינו עד כמה, עלינו להודות ולהלל להשי"ת על הכל. כי בעצם הכל טוב.

וישב יעקב בארץ מגורי אביו. מדתו של יצחק, פחד – גבורה. כדי לזכות לשבת בארץ ישראל לבטח, חייבים לפחד תמיד. כנאמר במשלי, אשרי אדם מפחד תמיד. די לנו באלו אשר הקשו לבם, אשר נפלו ברעה. לכן לא נאמר ויגר יעקב בארץ מגורי אביו, אלא וישב, ללמדינו שישיבת ארץ ישראל תלוי'ה בכמות ואיכות יראת השמים.

לך נא ראה וגו', עתה הוא מפרש שליחות המצוה שעושה, ואמר והשיבני דבר, עשאו שליח להחזיר לו תשובה, שבזה אפילו למאן דאמר (שם) שלוחי מצוה אינם ניזוקין דוקא בהליכתן אבל לא בחזרתן, במציאות זה עשאו שליח גם בחזרתו, ומעתה הרי הוא בטוח שישוב בשלום אצל אביו: דברי האור החיים הקדוש, מאירות עיניים. הנה הוא מברר מקחו של יעקב אבינו, אשר ידע היטיב את שנאת האחים, ממילא ביקש גם והשיביני דבר, שהוא שליח מצוה. רק יעקב אבינו שתשובת יוסף היא, קנס כ"ב שנים שלא כיבד אב ואם וגם, שלא ירד יעקב למצרים בשלשלאות של ברזל. והגם שהיו אחיו שונאים אותו ושכיח היזיקא, סובר יעקב כדעת רבנן שחולקים עם פלימו בפסחים (דף ח:) וזה לשונם תניא חור שבין ישראל לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת וכו', פלימו אומר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה, ופריך והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין ומשני היכי דשכיח היזיקא שאני וכו' ע"כ, וחכמים שחולקים עם פלימו סוברים שיש לחלק בין מציאות שלפנינו למציאות שמואל, כי שם שכיח ודאי היזיקא כי ישמע שאול שמושח את דוד למלך במקומו ואין לך שכיח היזיקא כזו מה שאין כן חשש שמא הגוי יעליל עליו אינו קרוי שכיח היזיקא, וממנה נשמע למה שלפנינו שאחים לא היה ודאי שכיח היזיקא, כי לא יעלה על דעת יעקב שכל כך ישנאוהו בגדר שלא יציל מידם שליחות מצוה, וגם ההיא דסולם רעוע שאמרו בקידושין (לט:) שכיח היזיקא הוא יותר מבדיקת חור שבין יהודי לגוי, וממציאות האחים שאינם חשודים כל כך להרע לאחיהם, ואולי גם לסברת פלימו יש לומר שאינו חשוב שכיח היזיקא במציאות זה של בני יעקב, ושליחות מצוה מצלת מן הנזק: ואם תאמר אם כן למה היה מה שהיה לעבד נמכר יוסף, יש לומר שנזק שתכליתו הטבה ומעלה גדולה אינו חשוב נזק: זאת אומרת, יסודו של רבי עקיבא, כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, נצמד מכאן. לכאורה, מכל צד שננסה להבין ולהתבונן בעומקן של דברים, רואים שבמוחש הכל הי'ה לטובה. ממילא, במעשה אבות סימן לבנים יש ללמוד סבלנות של כל אירוע ומאורע עד ט"ו שנים כדי להבין ולראות את טובה, בדיוק כמו שיוסף עברו עליו ט"ו שנים עד שנעשה משנה למלך. ועוד טעם יש בדבר, והוא כי יעקב עליו השלום דקדק בדבריו בשליחות הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם, הרי גילה דעתו בפירוש כי שליחותו היא לשכם, וכשהלך יוסף ולא מצאם בשכם והלך לחזר אחריהם במקום אחר, הרי הוא שליח עצמו, כי אביו לא שלחו ללכת למקום אחר, ואין כאן שליחות מצוה, אשר על כן היה מה שהיה, ויעקב נתכוון במה שיחד לו המקום, שצפה ברוח הקודש כי למקום אחר יקראנו אסון כאשר קרהו, ובדרך שכם לא תמצאהו רעה, ויוסף עליו השלום חשב כי מה שאמר לו אביו שכם היה מורה מקום לו, ואין הדברים בדיוק, וה' גלגל גלגולים לעשות אשר זמם לעשות: כאן האור החיים מלמדינו אורחות חיים. לא פעם אנחנו ניצבים בפני שאלות לאן דרכינו. לאן פנינו מועדות. במקום ליטול עצה מן הזקנים, אנחנו ממהרים להסיק מסקנות שלפעמים משלמים עליהם ביוקר. לכן, האור החיים הקדוש מבהיר, הי'ה על יוסף לחזור לאביו לומר שהם אינם בשכם. שומה עלינו לדעת, כאשר אנחנו נמצאים בצמתי החיים, חייבים ללכת לשאול ולהמתין לקבל תשובה ברורה על מהלך שלם. כאשר חלק מן המהלך נתקע, יש לחזור להבהרות. כי כל הנוטל עצה מן החכמים, אינו נכשל.

וישלחהו מעמק חברון פירש"י מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לשון עצה ולשון עמוקה צריכין ביאור כי מי יעץ זאת העצה ומה עומק יש בה והקרוב אלי לומר בזה לפי שאמרו רז"ל אמר הקב"ה לאברהם במה תרצה וידונו בניך בגיהנם או בגליות ואברהם בירר לו הגליות א"כ זאת העצה היעוצה אשר יעץ אברהם לברר הגליות במקום הגיהנם הנקרא שאול עמוקה כי בזה מתורץ כשישראל חוטאים למה אין הקב"ה דן אותם על ארצם ולמה יגלם לארצות העמים אלא לפי שהגליות במקום הגיהנם העמוק ע"כ הדין להגלותם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כי א"י גבוה מכל הארצות ובערכו כל הארצות עמוקים ז"ש רדה אלי אל תעמוד כי בלכתם למצרים הלכו דרך ירידה כיורד לשאול עמוק וזה עומד להם במקום שאול עמוקה זה"ש מעצה עמוקה של אותו צדיק כי הוא יעץ לבחור בעמק ארצות העמים כאמור: דברי הכלי יקר מדהימים. לכאורה צריך לצאת בכרוז, ולהכריז בקול רם, ללקק את הגלות עד הטיפה האחרונה, כי היא במקום ייסורי תופת שלא נוכל לעמוד בהם. במקום להתלונן, להודות מחדש על כל יום, שהרי זה מכפר עון. ואולי ניתן להסביר זאת בפסוק תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. מה גרם ליעקב לזכות בעולם שכולו אמת, חסדו של אברהם. כאשר אברהם אבינו בחר את הגלויות, זה גרם שלא ישכל את יוסף, אלא יגלה. ממילא, יעקב ידע שמיטתו שלימה וינחל עולמו.

הלא לאלהים פתרונים, הנה חכמת הפתרון היא באדם מצד מה שהוא בצלם אלהים ולזה יתכן שתהי' גם בי אע"פ שאני עתה עבד ובבית האסורים ומפני זה אפשר שלא צדקתם במה שאמרתם ופותר אין אותו: כמשפט הראשון, קודם שעלית להיות שר: אשר היית משקהו, אתה בעצמך וזה יעשה עתה להראות ולהודיע שהוא מקבל אותך בסבר פנים יפות: כי אם זכרתני אתך, וזה יורה שכל כך תהיה חבתו עמך שאם תזכירני כאשר ייטב לך שתמצא שעה הגונה לזה: והזכרתני אל פרעה, המכיר אותי כשהייתי בבית שר הטבחים: והוצאתני, הנה תוציאני בלי ספק: כי גנוב גנבתי וגם פה לא עשיתי מאומה, והטעם שיוציאני בלי ספק כדברך כי אמנם ימצא שלא היה עבדותי ולא מאסרי בסבת חטא שנמצא עלי: דברי הספורנו שופכים אור על כל המהלך. יוסף בצדקותו וענוותנותו, מסביר שעדיין יש בו צלם אלוקים. הוא מסביר לשר המשקים, ששייך תשובה, אבל השב, שב מתחתית הסולם. אבל, גם משם, ניתן לפעול ולהפעיל. וד"ל.