בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
רבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
אין הגשה אלא לתפילה. ויגש אליו. יהודה ניגש להתפלל להשי"ת,
שיכנסו דבריו לתוך אזני המנהיג העיקש אשר לפניו ניצב. למעשה, יש את הדרך של יהודה,
אשר נפל, סוג של נכשל וקם. יש גם את הדרך של יוסף, מי שמתגבר ובורח מן החטא. יסוד
ההתמודדות היא, האם יש לרוץ לידי מצווה גם אם כל הכוונה זה לברוח מן העבירה. או
שמא מצוות יש לקיים רק לשם מצווה. עוד עניין הוא ביסוד המחלוקת שלהם, האם מי שנכשל
יכול לשוב לקום ולהתרומם או שמא עליו לדעת שמקומו לא בראש. ההנהגה של יוסף היא
קשה, לא כל אחד יוכל לעמוד בה. לכן, עליו לדעת, שאם הוא לא עמד בה זה אינו אומר
שהוא לא שווה כלום. זה היסוד של יהודה, כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי. אין
דבר כזה להפקיר את הנכשל והנחלש. ההיפך, יש לרומם. לחזק. להחזיר. נכון, יוסף
לשיטתו הצליח לגדל מנשה ואפרים בארץ מצריים. זה לא אומר שהעבודה הזאת מתאימה לכל
אחד. יהודה הוא הסמל, של חיי רווחה בארצינו הקדושה. איך חיים בשובע ועדיין מכירים
שיש לעבוד את השי"ת שמו. מה סוד העבודה שהכל הולך במישור. דווקא הקימה מתוך
הכשלונות לימדו לקחת אחריות. לכן, יעקב שולח את יהודה להקים ישיבה לכולם. לא רק
למצטיינים. גם לאלו שיוכלו ללמוד פסוק עם רש"י, להשתתף בשיעור עין יעקב
וכדומה. גם הם עובדי השי"ת. כדי לזכות לסייעתא דשמיא הזאת, יש להתפלל. זה
הלימוד של הפרשה. להתפלל לפני העניין ובסופה. רק כך זוכים לסייתא דשמיא שאנחנו כה
זקוקים אליו.
ידבר נא עבדך דבר. נטל רשות ממנו שיוכל לדבר לפניו, והתחיל לדבר בלשון רכה כענין שכתוב (משלי כה) בארך אפים יפתה קצין ולשון רכה תשבר גרם. וכתיב (משלי טו) מענה רך ישיב חמה. ודברי יהודה בפרשה זו הם דברי וכוחין שמתוכח עם יוסף, ומתוך חכמתו של יהודה רצה לגלגל עתה קצת מן הענינים שאירעו להם עמו כדי להעיר רחמיו וכדי שיתפייס אליו ברבוי תחנוניו, כי חשב שהיה ירא אלהים כמו שהזכיר להם (בראשית מב) את האלהים אני ירא. ועל כן אמר אדני שאל את עבדיו לאמר כלומר לא מעצמנו רק מאונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני, ולא הודינו גם להורידו לפניך כמצותך הראשונה רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. אבל לפי שאמרת לא תוסיפו לראות פני, הוצרכנו להביאו בנפשנו מפני זלעפות רעב, והוצרך אבינו לשלחו עמנו על כרחו בדאגה גדולה, ועתה בראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה: הנה
רבינו בחיי רוצה ללמדינו אורחות חיים. כמה פעמים אנחנו נקלעים למצבים מסובכים.
ויכוחים. בעצם, כל מה שאנחנו באמת רוצים זה לחיות בשלום ובשלווה. אך, היצר של
הניצוח והמילה האחרונה אינה נותנת לנו מנוח. נלמד מיהודה, להסביר. לדבר במתינות,
ככל שמתאפשר. אזי יש יותר סיכוי להשיג את המטרה.
גשו נא אלי ויגשו, מדרש לפי
שאמר למעלה הוציאו כל איש מעלי והמצרים היו עומדים בחוץ ומטין אזניהם מה הם מדברים
ולכך כשאמר אני יוסף אחיכם העוד אבי חי לא חשש אם הם שומעין אבל כשרצה לומר אשר מכרתם
אותי לא רצה שישמעו לפי שהיה בדעתו להושיב אחיו במצרים ואילו היו שומעין שמכרו אחיהם
יאמרו אנשים רעים הם מאד שאפי' לאחיהם מכרו כל שכן שיעשו עמנו רעה אם ישבו אתנו ולכך
אמר להם גשו נא אלי ואומר לכם בחשאי, ד"א מתחלה אמר להם יוסף אני יוסף אחיכם העוד
אבי חי ולא רצה להזכיר מכירתו מפני בנימין אחיו שלא יתביישו ממנו ושלא יגיד לאביו והפליגן
לצד אחר ואמר להם גשו נא אלי הפרידן מבנימין ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי: הנה,
הדעת זקנים, מלמדינו איך לומר מוסר. יוסף, ידע היטיב שהדרך היחידה אשר האחים
יאמינו שזה הוא, באמירת עניין המכירה. יוסף, כחכם ונבון גם הבין שהסוד האפל הזה
נסתר מבנימין. לכן, בחש על כבודם של אחיו, הביאם לפניו באופן לבל ישמעו אזניים אשר
אינם צריכים לשמוע ולבל יתביישו אחיו יתר על המידה. ללמדינו, איך לייסר את בנינו
ותלמידינו. רק בפניהם ורק בצורה רכה. והם הם דברי רבינו האור החיים הקדוש וזה
לשונו "טעם ההגשה, לצד שרצה לומר להם ענין
המכירה, לזה לא רצה לומר להם אלא בלחישה לזה אמר גשו, ואחר שנגשו אמר להם וגו' אשר
מכרתם אותי וגו', והגם שאמר הוציאו כל איש וגו' ולא עמד שם אדם, אע"פ כן חש לאזנים
לקיר ודיבר באזניהם",
ללמדינו עד כמה יש להיות רגישים להרגשות הזולת.
רב עוד יוסף בני חי, לפי שהבטיחו
הקב"ה שאם לא ימות אחד מן בניו בחייו לא יראה פני גיהנם ויזכה למה שנאמר (תהלים
לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ע"כ אמר כאן רב מעתה אזכה לשכר העולם הבא הנקרא
רב כי הוא עולם שכולו ארוך משא"כ בחיי העולם הזה שהם מעט ורעים כי לא הרבה יזכור
ימי חייו ועוד שכבר קבל עונש של ביטול מצות כיבוד אביו בעולם הזה ומעתה יקבל שכרו משלם
לעולם הבא לכך נאמר ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ולא הזכיר גם אברהם אלא שרצה לתקן
במה שקלקל וחזר לנהוג כבוד באביו יצחק ד"א רב עוד יוסף בני חי מה זה אתם אומרים
כי הוא מושל בכל ארץ מצרים רב ודי לי שהוא חי די לי קורת רוח בזה ואין אני מקפיד אם
הוא מושל או לא: הכלי יקר מלמדינו, מה המעשה אבות סימן לבנים. נכון,
בודאי שאין קץ לשמחתו של יעקב אבינו שיוסף בנו חי, כשמחה פיזית של עולם הזה. אבל,
זה לא התכלית של היהודי. יהודי חי עבור חיי נצח. עבור ה"רב טובך". לכן,
ברגע שיעקב התבשר שיש לו חלק לעולם הבא, מיד שמח והודה להשי"ת על רב טובו
עליו. שנית לכל, כאשר אדם לא שמע מבנו שנים רבות, זה לא צריך לשנות לו מה בנו
עושה. עצם זה שהוא חי, זה בשורה טובה המחייבת שבח והודי'ה להשי"ת.
אנכי האל אלהי אביך, אני הוא
שאמרתי לאביך אל תרד מצרימה אני הוא שאומר אליך אל תירא מרדה מצרימה אתה וזה כי לגוי
גדול אשימך שם כי אמנם אם היו בניך יושבים פה היו מתחתני' בכנעני' ומתערבים עמהם אבל
במצרים לא יקרה זה כי לא יוכלון המצרי' לאכול את העברים לחם כאמרם רז"ל ויהי שם
לגוי מלמד שהיו מצויינים שם: רבינו הספורנו מלמדינו דעת. הנה, יעקב
אבינו חשש מאד לרדת מצרימה. למרות שיעקב עצמו כבר התנסה בחוץ לארץ תחת יד לבן, ראשית
דרכו לשם היתה בפקודת הוריו. סוג של כבוד אב ואם. כעת, יעקב רצה להמשיך במסורת של
אביו. להשאר בארץ. כעת מבשר לו הקב"ה שזה פשוט לא שייך. השארות בארץ זה סכנה
רוחנית של התבוללות. הקב"ה כבר הקדים רפואה למכה, שראשית עריסת עם ישראל,
תבוא ותהי'ה בטהרה גמורה. ללא שום תערובת של טומאת עמים זרים. לכן, בבוא העת, יכלו
באמת לקבל עליהם עול תורה ומצוות. מה שלא הי'ה קורה אם התבוללו. הנה כי כן, הלוי'ה
שפרעה עשה לאברהם הניב את הכוח שלו לענות את עם ישראל, הלוי'ה של יוסף לאחיו נתן
להם כוח לשרוד את כל העינויים ולצאת ממצרים לקבל תורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה