בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
רבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
ויפגע במקום. חז"ל אומרים שאין
פגיעה אלא תפילה. מכאן לומדים שלפני כל דבר ודבר, יש להקדים תפילה שהקב"ה
יצליח דרכו. שהקב"ה יצליח עשייתו. כאן המקום להדגיש, הרי נאמר כאן לשון של
ויפגע, לא של ויתפלל. היינו, תפילה אשר פוגעת במטרתה. תפילה ממעמקי הלב. תפילה על
דבר הנצרך ולא על מותרות. אכן, אצל יעקב אבינו נאמר ויפגע במקום, תפילתו היגיע
למקור מחצבתה ופעלה את ישועתו. מי יודע עוד כמה ענייני רמי'ה הוא הי'ה עובר בבית
לבן לולי תפילתו. משום מה, כאשר זה מגיע לתפילה, מעבר לשאר העניינים, הדור שלנו
לקה במצוות אנשים מלומדה. כל הפרעה קטנה יכולה להזיז את האדם מתפילתו. אין כאן
מקום חלילה לקטרג על עם ישראל, אבל, אם היינו משקיעים את מה שבאמת היינו צריכים
להשקיע כדי ללמד איך צריכים באמת להתפלל. לא רק אמירת מילים מן השפה ולחוץ. אלא
אמירת הלב. לשפוך שיחה. וזה לא שאנחנו לא יודעים לעשות זאת. הנה, כמה פעמים אדם חש
בצרה, אזי הוא שופך שיחו במר ליבו. האם באמת הקב"ה צריך להמתין למרירות הלב
של מאן דהו לזכות בתפילה כמו שצריך. הקב"ה הרי גומל חסדים טובים לעמו ישראל.
אם היינו יודעים להודות על כל הטוב, שאנחנו רואים בעיניים, שהקב"ה לא עזובונו
ולא נטשונו. מידי יום ביומו שומעים על עוד ניסים ונפלאות. מעשה השגחה פרטית אשר לא
יאומנו. רואים ושומעים וכעת, חייבים גם להודות ולהלל. חודש כיסלו, זה הזמן לפתוח
את כיס הלב לתפילה. להתפלל כדבעי. כי ישנה הבטחה מפורשת שהקב"ה לא יעזוב את
עמו עד אשר יעשה את מה שהבטיח. ממילא, כאשר אנחנו ממתינים ל"ובא לציון גואל"
(ולא כדי לחלוץ את התפילין...) כדאי להשקיע את המאמץ בתפילה שאינה חוזרת ריקם. אזי
נזכה לפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה.
עד אשר אם עשיתי, בעוד שלא
עשיתי זה שאמרתי לך עתה באמרו ופרצת כי מלת עד תורה לפעמים כמו בעוד כמו עד שהמלך במסבו,
עד לא עשה ארץ וחוצות, אמנם אחר שתעשה זאת התשועה הגדולה לא בלבד יגמול חסד לעמו שלא
לעזבם אבל יגביר עליו חסדו להתהלך בתוכנו כאמרו והתהלכתי בתוככם: הנה,
רבינו הספורנו אומר, פתחו לבבכם ועיניכם. הקב"ה מבטיח ליעקב אבינו, בפרשתינו,
בצאתו לגלות ארוכה, מעשה אבות סימן לבנים. לא יטוש ה' את עמו. נחלתו לא יעזוב. כל
מה שעלינו לעשות, להיות יותר ממוקדים בתפילה. לחשוב על כל מילה קודם שנוציאה
מפינו. לדעת שתפילה פותחת שערים. כל מילה זה מפתח. כל מפתח פותח מנעול מסויים. כאשר
אנחנו נשקיע בתפילתינו, הקב"ה ישקיע בגאולתינו.
וירא והנה באר בשדה. בכל אחד
מן האבות מצינו בארות ובכל אחד מהם נרמז העתיד, ובענין יצחק קראו הכתוב (בראשית כו)
באר מים חיים, והענין בכלן כי הבאר רמז לבהמ"ק שהוא עתיד להעשות בזרעם, והמשיל
בהמ"ק לבאר לפי שמשם תצא תורה שנמשלה למים: והנה שם שלשה עדרי צאן. היה אפשר לומר
והנה שלשה עדרי צאן והוסיף מלת שם ע"ד הכתוב (יחזקאל ג) והנה שם כבוד ה' עומד.
וישראל נקראו צאנו של מקום כענין שכתוב (יחזקאל לד) ואתנה צאני צאן מרעיתי. וכתיב
(תהלים עט) ואנחנו עמך וצאן מרעיתך, והזכיר ג' לפי שישראל ג' חלקים כהנים לויים וישראלים
והיו עולים שם ג' פעמים בשנה: כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים והאבן. בכאן נרמז השם החקוק
בבית המקדש. כי מן הבאר ההוא ישקול, שמשם היו שואבין רוח הקודש. והאבן גדולה, היא עטרת
זהב גדולה הי דל"ת של אחד, היא ה' אחרונה שבשם. על פי הבאר, על פתח המקדש: ונאספו
שמה כל העדרים. רמז לכל ישראל המתאספים שם מלבא חמת עד נחל מצרים. וגללו, מלשון: ויגולו
רחמיך על מדותיך. את האבן מעל פי הבאה, כי בכח תפלתם היו ישראל מגלגלין ומהפכין מדת
הדין למדת הרחמים. והשקו את הצאן שהיו ממשיכין רוח הקדש להאציל עליהם הברכה מלפני לפנים.
והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, באור על כי היו מעלים במחשבתן האבן שהיתה על פי
הבאר למקומה הראשון, כלומר למקומה לשרשה ולמקום אצילותה, וכענין שהזכיר בספר יצירה:
העמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו. ובמדרש: וירא והנה באר בשדה, רבי יוחנן פתר
קראי בסיני: באר בשדה, זה סיני והנה שם שלשה עדרי צאן, אלו כהנים לוים וישראלים כי
מן הבאר ההוא ישקו, אלו עשרת הדברות. והאבן גדולה, זו שכינה. ונאספו שמה, אלו ישראל.
וגללו את האבן, שיקבלו את התורה והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, אתם ראיתם כי מן
השמים דברתי עמכם: דברי רבינו בחיי רפואה וישועה. לא לחינם הלכו האבות
לבארות המים. אין מים אלא תורה. כל העתיד של עם ישראל, תלוי'ה בתורה. בלימודה
ובקיומה. כשם שאין מרווה יותר ממים קרים על נפש עייפה, כך אין בונה יהודי להיות
שלם בנפשו ממי התורה, המזככים כל לב ונפש. כעת, עם ישראל משולש, כהנים לויים
וישראל, חוט המשולש אשר לא יינתק. כדי שיקויים כל התורה כולה, צריכים בפועל את כל
חלקי עם ישראל. כל חלק יעשה את חלקו על הצד הטוב ביותר. אך, דא עקא, שיש אבן גדולה
על פי הבאר. ישנם מיהודים שאינם מבינים וטועמים ממתיקות התורה. עבור זה זקוקים למי
שיגלול את האבן על פי הבאר וישקה את העדרים. לא די להגיע לבאר, לרבוץ לידה. העיקר
זה לשתות מימיה. לחיות חייה. לרוות את צמאון שותיה. היינו להעמיד מלמדים בכל פינות
העם. שילמדו איש איש כדרגא דילי'ה. כאשר נשכיל ללמד שתורת השי"ת משיבת נפש,
מחכימת פתי, מאירת עיניים, מי לא ירצה לזכות בשמחה, שלוות הנפש, חכמה ושכל ישר.
הקב"ה כבר אמר לשמואל הנביא, האדם רואה לעיניים, לכן יש להשקיע את כל הכוחות
והמוחות, בצורת ההגשה של זאת התורה. ברגע שנגיש ונציג את התורה בצורה מושכת את הלב
והעין, לא יישאר נפש חי'ה מחוץ לבתי המדרש.
עד הגל הזה, נעצו חרב
בגל גם לעדות ולכך בלעם לקה בשניהם דאמרי' הוא לבן הוא בעור הוא כושן רשעתים שכן דרך
המכזבים והמשקרים באמונתם להיות לוקים ע"י העדים ובלעם נלקה בגל כדכתיב ותלחץ
רגל בלעם אל הקיר ואותו קיר הגל היה ובחרב דכתי' ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, וכן מצינו
בבחור שקדש בחורה ונשבע לה שלא ישא אחרת עליה ומסר לה בעדות חולדה ובור לימים נשא אחרת
וילדה לו שני בנים האחד גררה חולדה והאחד נפל בבור נמצא שלקה בעדיו ויש סמך לזה מדכתיב
יד העדים תהיה בו בראשונה: דברי הדעת זקנים מופלאים הם עד למאד.
ללמדינו עד כמה יש לשמור את הפה. וד"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה