בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
רבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
ליצני הדור. לפעמים היו תמהים, בגלל שיש כאלו ליצנים הקב"ה
כותב בתורה שוב עובדה ידועה. הנה, הגענו לדור אשר ליצני הדור הם ששולטים. אנשי
תשקורת. אם אי פעם היינו צריכים לראות שהלכה בידוע עשו שונא ליעקב, אנחנו לומדים
זאת בשידור חי. שוב ושוב נזעקים העיתונאים שיהודים הורגים ערבים. נכון, תוך כדי
הכתבה יצויין שהערבי דקר, ניסה להרוג או הרג יהודי. אבל הכותרת, ששוב היהודים צמאי
הדמים הורגים. מה שהי'ה הוא מה שיהי'ה. סוג חדש של עלילת דם. לכן, שומה עלינו
לחזור ולהשמיע את האמת. ללא כחל וללא סרק. האמת לאמיתה. שהרי דוד המלך הוא זה
שהכתיב "אמת מארץ תצמח". היא יכולה לצמוח אם היא נאמרת. הוא הדין לכל
האמיתות. כאשר אנחנו רואים, כל מיני עשו הקמים ולועגים לכל מה שקדוש ויקר לנו.
פורצים גדרי עולם. על הלכות מפורשות בשולחן ערוך, עוברים בשאט נפש ועדיין מתעקשים
להקרא שומרי תורה ומצוות. עלינו לומר את האמת. הללו יהודים של חולין. אינם שייכים
למחנה יראי ה'. ויקם וילך ויבז שייך לעשו. לא ליעקב. יעקב הוא מי שהורג את עצמו
להבין דברי חז"ל ולקיימם עד תום גם כאשר איננו מבין. כי זאת ההלכה. ואין לזוז
ממנה. כאשר רוצים לזכות בברכות של טל שמים ומשמני הארץ, יש לחזור ולדבוק באיש תם
יושב אהלים. מי שיושב ולומד. מטמין עצמו בבית המדרש. מתרחק מכל מה שאסור – גם
בענייני בין אדם לחבירו. אנחנו מיחלים ליום שנהי'ה גביר לאחינו בני עשו. זה יקרה
כאשר נחזור להיות, תמימים יושבי אהלים.
ותכהינה עיניו, כמו שקרה
לעלי שלא מיחה בבניו כאמרו ולא כהה בם ונאמר בו ועיניו קמו ולא יוכל לראות ולא קרה
זה לאברהם ויעקב שהיו יותר זקנים ממה שהיה יצחק אז וממה שהיה עלי, באברהם כתיב ויוסף
אברהם ויקח אשה וביעקב עם כל צרותיו ודמעות עיניו כתיב וירא ישראל את בני יוסף אף על
פי שהיה רואה בכובד כאמרו ועיני ישראל כבדו מזוקן באופן שלא הכיר התמונה הפרטית: דברי הספורנו מפחידים. אלא שיש לנו להקדים בדברי
הרמב"ם בהלכות דעות וז"ל "הרואה
חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו
במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו,
בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון
רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב
ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא
ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון
שאפשר לו למחות בהם".
אם בחבירו כל שכן בבנו. והי'ה לו ללמוד מאברהם אשר שילח את ישמעאל מעל פניו ולמעשה
שב מדרכו הרעה. הנה, למעשה סובב רצון נתינת הברכות לעשו, שרבקה תביא את הברכות
ליעקב ועשו הרים קולו ובכה, הזיל שתי דמעות שהחריבו שני בתי מקדש. אילו הכל הי'ה
הולך במישרים, הי'ה יעקב מקבל את הברכות בצדק וביושר. לא היינו סובלים את הכאשר
תריד עד היום הזה. לכל הפחות נלמד, ראשית לעשות סביבה אוהדת וחמה סביב קיום תורה
ומצוות. סביבה שתכיר ותוקיר את לומדי התורה וההולכים בדרכיה. מלבד זאת להוכיח, על
פי אמות המידה שחז"ל למדונו, תוכחה המקרבת לבו של אדם לאביו שבשמים.
החמודות, הנקיות כתרגומו
דכייתא ד"א שחמד אותן מן נמרוד: אשר אתה בבית, והלא כמה נשים היו לו והוא מפקיד אצל אמו אלא שהיה בקי במעשיהן
וחושדן. אין לך דבר שפחות נקי מן הגזל. אמנם
הגונב מן הגנב פטור, ברור הוא שהבגדים שהוא שייכים לאדם הראשון ועברו לרשותו של נח
לפני המבול לא היגיעו לידי נמרוד ב"נקיון כפים". מכל מקום עשו שידע
והכיר את מעלת הבגדים הללו, רצה לשמרם בטהרה. עשו הבין שיש בבגדים הללו מעלה חשובה
וגדולה.ברגע שהם יהיו ברשות אמו, כאשר ילבשם, הלא הם נשמרו בטהרה ונקיות ודאי ישיג
את מעלת מי שהי'ה אמור ללבוש בגדים אלו. עשו לא ידע שאין הבגדים עושים את האדם אלא
ההיפך. מצאנו כהנים גדולים שציץ נזר הקודש בין עיניהם והיו מינים ואפיקורסים,
בוגדים בעמם. זה הסיפור של משחק כפול. לחמוד לגזול, לדור בכפיפה אחת עם מרשעות
עולם, אבל מצד שני לשמור את הבגדים נקיים. כאילו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על
ראשך לא יחסרת והוא ישאר נקי. אך, כאשר יעקב לבש את הבגדים, אזי היגיע לחיבור
האופטימלי. רבקה ידעה כל הזמן שאהבת יצחק לעשו כי ויצא יצחק לשוח בשדה ועשו הי'ה
איש שדה. אך אין דין שדהו של יצחק אבינו כדין שדהו של עשו. לכן, כאשר התם וזך,
הטהור , הנקי כפיים ובר לבב, לבש איצטלא דקדושה, אמר יצחק ראה ריח בני כריח שדה
אשר ברכו ה', ריח החקל תפוחין קדישין. יעקב נגע בשדהו של יצחק כדי להפכו
לבית. לא כאברהם שקראו הר מי יעלה בהר ה', ולא כיצחק שקראו שדה, כי ציון שדה תחרש.
אלא כיעקב שקראו בית, אין זה כי אם בית א'. היינו יעקב אבינו ידע לשוות דרך ההר
לשדה את הרכס לבקעה כדי שתהי'ה בית. בית להשי"ת זה בדיוק הבגדים לאדם. בית
המקדש, מרכז הדגן ותירוש לעולם, הוא בדיוק המלבין עוונותיהם. כך שעשו חשב שבגדים
אלו ילבינו - ינקו עוונותיו. למרבה הגיחוך, תשובה מועילה רק כאשר שבים בתשובה,
שהנשמה זכה ונקי'ה. לא משנה היכן הבגדים מופקדים, העיקר שהלובש אותם נקי. הבית
שלנו גם בפקדון, עד שנהי'ה נקיים ושוב נוכל לראות את ההר הטוב, השדה אשר ברכו ה'
הלבנון .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה