מחודדין בפיך - פרשת ויחי

בס"ד                           

לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל

יעקב אבינו מלמד אותנו כמה דברים חשובים. כדאי שנתעמק בכל אחד ליישר אורחות חיינו.

·       ראשית לכל, כאשר זקוקים לעשות מעשה ואין באפשרותך לעשותו, חפש מי הוא האיש שיוכל לבצעו והטל עליו את המשימה. לכן יעקב קרא ליוסף בעניין הקבורה. רק יוסף יכל להוציאו ממצרים.

·       תמיד כדאי ליישר הדורים. יעקב מספר ליוסף על עניין קבורת רחל אמו על אם הדרך. יעקב בקש בזאת ליישר קו. למרות שיעקב אבינו אינו חייב למסור ולתת דין וחשבון לבנו הוא עושה זאת.

·       כאשר הנך רואה שלא תצליח ליישר אורחותיו של מאן דהו, שמור את הביקורת עליו עד שאתה נפרד ממנו. רק בעת פטירתו ייסר יעקב את ראובן על פזיזותו. על עשיית דברים ועל אמירת דברים ללא מחשבה תחילה. המעניין הוא, למרות שראובן הוא זה שפתח בתשובה, הנביא הושע שהוא משבטו גם שגה בפיו בראשית נבואתו כאשר הוא ממליץ להקב"ה להמיר את עם ישראל בעם אחר. ללמדינו עד כמה קשה לעקור מידה רעה.

·       כאשר נמצאים אנשים מסויימים שהקשר שלהם מפריע להם לגדול, יש להפרידם. כשם שיעקב אבינו הפריד בין שמעון ללוי.

·       לדעת לתת מחמאה למי שמראה מנהיגות נכונה בזמן הנכון. כשם שיעקב שיבח את יהודה.

·       כל מה שרוצים להשיג, יש להתפלל. להתפלל ועוד פעם להתפלל, אשר לקחתי מיד האמורי, קיבלתי מיד אמרי פי, בצלותי ובבעותי, בתפילתי ובבקשתי. שום תפילה אינה חוזרת ריקם. זה לא עובד בצורת הכספומט. אבל זה עובד נהדר בצורת תכנית חיסכון. הקב"ה שומר את התפילות לזמנים שהאדם אכן זקוק להם.

ויחי יעקב בארץ מצרים. חז"ל אומרים שרבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא קרא על עצמו וחיה יהודה בציפורי שבע עשרה שנה. מה המכוון בזה.  אלא, כל השנים שביקש יעקב לישב בשלווה באו לו דווקא שלא במקומו הטבעי. זה בא במצרים. על סיפה של גלות מרה וקשה. כן רבינו הקדוש, ישב בשלווה עם הסנהדרין, בתחנתה האחרונה, ישב בשלווה, לפני הפוכות מרות, לפני צרות צרורות. הצד השווה שבהם שהניחו יסודות לקיומו של עם ישראל בגלות, יהי'ה מה שיהי'ה. יעקב בהעברת האמונה, וא' פקוד יפקוד אתכם. רבינו הקדוש בסידור המשנה. שלא תשתכח תורה מישראל.

ואני נתתי לך, ואני הנה אמנם לא עברתי נחלה כלל כשנתתי לך שכם אחד על אחיך בארץ אף על פי שהיא ארץ אבותיכם בלעדי כי נתתי לך מה שלקחתי מיד מי שהוא אמורי במעשיו הרעים ובעל אמירה שאומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה להיטיב וזה הוא עשו כשקניתי הבכורה ממנו כי לולא זה לא היה לאחיך בירושת האבות כ"כ חלק בארץ:  בחרבי ובקשתי, בחכמתי ובינתי שהם חרבם וקשתם של צדיקים כאמרו חגור חרבך על ירך גבור וכבר בארו רז"ל ההוא בד"ת הוא דכתיב וכענין על הפך זה שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה וכענין וידרכו את לשונם קשתם שקר. הספורנו בא ללמדינו כח זכות הישיבה בארצינו הקדושה. מי שעושה מעשה האמורי אין לו חלק ונחלה בארץ הקודש. שזה אומר, המבטיחים ואינם מקיימים (הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים...), או שמעשיו מנוכרים לאביו שבשמים. מסובבים אנו באנשי "אמור הרבה" ואפילו מעט שבמעט אינו עושה מחד גיסא. מאידך גיסא מתרבים מעשה האמורי (גילוי עריות ושפיכות דמים) אשר מפני מעשיהם גורשו מן הארץ. עלינו לדעת,לא כל מי שאומר בעזרת השי"ת, פיו וליבו שוים. זה הפך לחלק מהלשון המדוברת. אי לכך, אנו, היראים והשלמים, הרוצים לתקוע יתד בארץ, חייבים ללכת במתכון שנתן לנו הספורנו. חכמה ובינה. להיות חכם, להבין מתוך החכמה איך להוציא אל הפועל כל מצוות התורה, לכתחילה ללא שום התירי בדיעבד. ממילא כמה שנתחדד יותר בין כותלי בית המדרש כן יוטב לנו.

ויקרא יעקב אל בניו. אמרו במדרש התחיל יעקב ברכתו ממקום שפסק יצחק אביו לברך אותו, שנאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. והתחיל משה וזאת הברכה, ממקום שפסק יעקב ברכותיו, והתחיל דוד ספר תהלים באשרי האיש ממקום שפסק משה ברכותיו אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'. ועל זה אמר דוד מזקנים אתבונן:  באחרית הימים. הם ימות המשיח, וראוי היה שיגיד להם דברים עתידים בענין הגאולה הקרובה היא גאולת מצרים, ואיך יתכן שיניח הענין הקרוב ולא ירמוז הגאולה הנפלאה ההיא, וירמוז הגאולה הרחוקה העתידה להיות באחרית הימים:  ויתכן לפרש שכבר רמז לגאולת מצרים למעלה בתוך דבריו, כי מה שאמר והיה אלהים עמכם רמז להם גלות מצרים, ומה שאמר והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם זו גאולת מצרים, שהרי ישראל ראוים היו ליכנס לארץ תכף צאתם ממצרים לולא עון מרגלים שעכבם במדבר ארבעים שנה, ואחר שרמז לגאולת מצרים הוסיף לרמוז הגאולה האחרונה הזו באחרית הימים לפי ששתיהן דומות זו לזו, וקבלה ביד הנביאים שעתידה גאולתנו זאת שתהיה בדמיון גאולת מצרים בהרבה ענינים, מלבד שתהיה בה תוספת מעלה והשגה בלבבות בידיעת הש"י. והזכיר בה שתי לשונות, והם האספו והקבצו לרמוז על שני קבוצים הם נדחי ישראל ונפוצות יהודה, על שם הכתוב ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, ואמר הכתוב ג"כ עוד אקבץ עליו לנקבציו. כלומר עוד אוסיף קבוץ אחר, זהו שבט יהודה ובנימין, על הנקבצים ההם, והם עשרת השבטים ולא מצינו קבוץ כל גלות ישראל כי אם בגאולת ארץ מצרים ובגאולה זו העתידה, ומזה אמר הכתוב יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, אמר שנית כנגד גאולת ישראל ממצרים ששם היו כל ישראל מקובצים כי בגאולת בבל לא נתקבצו כלם שלא עלו מבבל רק אלפים וארבע רבוא, ורוב ישראל גלו לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי ושוב לא חזרו. ומזה אמר הכתוב שנית: רבינו בחיי מחזק את האמור לעיל, הירידה וכל מה שארע בגלות מצרים זה המגדלור של גלותינו. מה שהי'ה הוא מה שיש. האינטיגרצי'ה בכל מקומות הממשל, מחשבות של ידידות עם ממשל נכרי, שיש כביכול בידם לעזור. יתר על כן ההתערבבות של תרבויות זרות. ואולי גם, להסתמך על פוסק כאשר מתיר דבר מה, אבל לגמרי לא לשמוע בקולו כאשר הוא אוסר להתנהג כתרבויות הגויים. לכן, נקראים נדחים, שירדו לגמרי מדרך השי"ת. תפסו בתרבות של אכול ושתה (מקדונלד,ס בהכשר "מהדרין"), שמח בחור בילדותיך. אך, שכחו להטות לסיפא דקרא כי על כל אלה יביאך א' במשפט. אפילו אם עדיין הסממנים החיצוניים עדיין ישנם, הם לחיצוניות בלבד. הפנים רקוב ואכול. לכן, הקב"ה שוב יצטרך "לקנות" את עמו ולקבץ נדחים אלו אשר נטמעו / נטמאו בדרכי הגוים ומקדשים אותם. הכניסו אותם להיכלי בית המדרש. רק הקב"ה יוכל שוב לסלק פסולת זה מבתי מדרשינו, לברר סולת הנקי'ה מתוך המוץ. אזי, כאשר נכין את עצמינו להפרד מדרכים פסולות, ודאי יראה לקבצינו.