מחודדין בפיך - פרשת וישלח

 בס"ד                           

לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל

יש המון עניינים שיש ללמוד מתוך הפרשה. עניינים חינוכיים ממדרגה ראשונה. עניינים שהאבות הקדושים הנחילו לנו, לחנך את בנינו ובני בנינו.

א.     יש לוותר. ליעקב אבינו יש רכוש רב. רב מאוד. אבל כדי לעשות שלום בינו לבין אחיו הוא מוכן לוותר על ממונו. כאשר ישנם דברים הנוגעים לבין אדם לחבירו, יש לוותר. ממון זה דבר חולף. לחיות בשלום איש עם רעהו זה ברכה לעולמים.

ב.     לא לוותר. כאשר זה נוגע לענייני בין אדם למקום, אסור לוותר. לא צריכים לעשות את זה בנוקשות. ניתן לעשות את זה בעדינו, בדיוק כאשר יעקב עשה זאת עם עשיו. אני אתנהלה לאטי. יום יבוא וניפגש. יעקב ידע היטיב למה הוא אינו רוצה להגיע לאדום. לא לחשוף את ילדיו לתרבות ה"חטוף ואכול". יעקב גם לא וויתר לבניו כאשר היתה בידם אביזרייהו דעבודה זרה. כמה שזה לא יעלה, לא ידבק בך מאומה מן החרם. הסירו את אלוהי הניכר. הוא גם לא וויתר על הפכים קטנים. הוא לא זלזל בשום חפץ שהקב"ה נתן לו.

ג.       איזהו עשיר השמח בחלקו. יעקב אבינו לימד אותנו שיש לו את הכל. הלוא לפני כמה זמן הוא שלח מתנה ענקית לעשו. גם כעת הוא מעמיד ערמה של כסף וזהב לפניו ומתחנן לעשו שיטול. בכל זאת, ליעקב יש את ה-כ-ל. כי הוא שמח בחלקו.

ד.      חז"ל ביבמות למדונו, כשם שמצוה על האדם לומר את הנשמע, כך מצוה על האדם שלא לומר את שאינו נשמע. ובהמשך שם, רבי אבא אומר אל תוכח לץ פן ישנאך. כאשר יעקב אבינו ראה ששמעון ולוי דברו אליו בצורה של עזות, הוא שתק. הוא לא הגיב. הוא הבין שבשלב הזה אין לו יותר מה לומר. הוא המתין להם לפני מותו כאשר אמר להם אז, ארור אפם ועברתם. הוא הבין טוב שהדברים שלו בשעת מעשה יפלו על אזנים ערלות.

אלו הם יסודי יסודות אשר חייבים ללמוד וללמד. כמה מאיתנו, כאשר נמצאים במצב שחייבים לשתוק, כאשר חייבים להתנהג כמתחייב מזה שקיבלנו על עצמינו בסוף התפילה, ונפשי כעפר לכל תהיה ולמקללי נפשי תידום. לא רק שהנפש לא דוממת. גם הפה נפתח שלא במקום. בצורה שאינה מכבדת את בעליה. לא עפר אלא גוש מתנשא. גם כאשר מגיעים לנושא הוויתור, כמה פעמים שומעים, אז בעצם, למה שהוא לא יוותר לי. פשוט איבדנו את הצפון. לכן, כאשר נקרא ונשמע שוב את פרשת וישלח, נשלח מאיתנו את המידות וההנהגות בלתי הראויות. נקבל על עצמינו זהירות במידות. שמירת הפה והלשון. אזי יקויים בנו סיפא של ההפטרה, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה.

באנו אל אחיך אל עשו. ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך. זהו עיקר פשוטו. וכן גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. מדהים. הרי כולנו התחנכנו על הפשט של רש"י המובא מחז"ל, שעשו נשאר עשו והשנאה במקומה עומדת. בא הרשב"ם, חולק על סבו הגדול והופך את הקערה על פיה. בדורינו, הפשט מובן ביותר. הנה, באו אנשים אשר מלובשים כיעקב ומביאים את תרבות עשו לתוך המחנה. תרבות "פנאי" כשרה "למהדרין". הלא כל בר דעת יודע כמה יש להתרחק מכיעור זה. על זה קם הרשב"ם לזעוק. כאשר עשו שם לב שלא יוכל לכלות את יעקב באיבה ושנאה, אזי יש להרעיף עליו אהבה. זה יכלה אותו. זה יביא הרבה יותר מהר את ה"והי'ה כאשר תריד ופרקת עולו". לכן, שומה עלינו לתפוש במאמר החכם "אשרי אדם מפחד תמיד". יעקב אבינו, כמו שרואים בהמשך מפחד הרבה יותר מידידותו של עשו, מאשר שנאתו. לכן, יעקב אבינו מכין עצמו למלחמה שמא יש כאן אהבה של רמאות והוא בעצם מתכונן להרגני – הריגה רוחנית. עוד ניתן לפרש, שאם עשו באמת אוהב, אזי יש להכין לו דורון. ולהתפלל, שיצילני נא מיד אחי עשו – שלא ילמדו בני מהם, מתוך האהבה הזאת. שלא יהיו כלי חמס מכירותיהם.

לא יכול לו, לרוב דבקותו תמיד באל ית' במחשבה ובדבור. הספורנו מעורר אותנו, איך מחזיקים מעמד נגד שרו של עשו. הדבקות התמידי בהשי"ת, לא רק בדבור ולא רק במחשבה, אלא בשניהם. היום, עשו הוא הרבה יותר גדול מאי פעם. בפרט בכל מה שנוגע בדבור ומעשה. כאשר עניינים אשר היו רחוקים מבאי בית המדרש הפכו לנחלתם. כאשר ישנם פלפולי סרק בכל ענייני הפוליטיקה ומחלוקות פנימיות אשר לדאבון הלב אינם נפתרים. זה מונע את הדבקות האמיתי בבורא יתב"ש. אומר לנו הספורנו, מי שרוצה להחשב כבן יעקב, כיושב אוהלים, חייב להיות דבוק במחשבתו ודבורו בבורא יתב"ש. ושמו של הקב"ה הוא שלום. וד"ל.

למה זה אמצא חן בעיני אדני. למה זה, תעשה לי טובה שאיני צריך לה. אמצא חן בעיניך, ולא תשלם עתה שום גמול, לשון רש"י. והכונה ביעקב כי לא היה חפץ בהם ובחבורתם כלל, וכל שכן שהיה בדעתו ללכת דרך אחרת: ורבותינו ראו עוד בזה עצה, אמרו (ב"ר עח טו) רבי ינאי כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב עמיה רומאין, חד זמן לא איסתכל בה ונסיב עמיה רומאין, ולא הגיעו לעכו עד שמכר פינס שלו. מפני שהיתה קבלה בידם שזו פרשת גלות. כשהיה בא ברומה בחצר מלכי אדום על עסקי הצבור היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו, ולא היה מקבל חברת אנשי רומי ללותו שאין מקרבין אלא להנאת עצמן ומפקירין ממונו של אדם. הרמב"ן מאיר עינינו. צריכים לדעת שכל מה שחז"ל אמרו וצפו, הכל אמת שריר וקים. ההכנה להתעסק עם עשו וענייניו הוא לדעת שכל טובתם להנאתם. עיינו ערך רשב"י ויהודה בן גרים. רשב"י שם דגש שכל ענייני האדומים לטובתם והנאתם. נכון, הכבישים הסלולים, הגשרים ובתי המרחץ עוזרים לאנושות. אבל המטרה העיקרית זה להרויח ממון. ממילא הם מקדשים את האמצעי להשיג מטרה נלוזה. רשב"י גינה זאת בכל פה. יהודה בן גרים אשר חנף לאדומים ולימד עליהם זכות, לבסוף הפך לגל של עצמות. כי ביהדות אין מטרה של להרויח כסף על חשבון של הטבה לאנושות. ביהדות הטבה לאנושות נקראת גמילות חסדים. אומר הקב"ה מה אני בחינם. לעזור לזולת בלי לצפות לתשלום. לכן, התגובה הטבעית של בני ישראל לאהבתו של עשו הוא, למה זה אמצא חן בעיניך. שלא ימצא בעינינו עשו והנהגותיו. נדע לדחות את כל דרכי חינוכו אל מחוץ למחנינו. כי דרכיה קצרה שהיא ארוכה. בסופה חומה בצורה מברזל המבדילה בינינו לאבינו שבשמים. כל עוד נדע לשמור מחיוכו הפלסטי, המעושה (המאוסה) של עשו, נתקרב יותר ליום שיעקב ישלם נדרו, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה.

בשמת בת ישמעאל, ולהלן קורא לה מחלת מצינו באגדת מדרש ספר שמואל ג' מוחלין להן עונותיהם גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה ולמד הטעם מכאן לכך נקראת מחלת שנמחלו עונותיו. ותמנע היתה פילגש, להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו תמנע זו בת אלופים היתה שנאמר ואחות לוטן תמנע ולוטן מאלופי יושבי שעיר היה מן החורים שישבו בה לפנים אמרה איני זוכה להנשא לך הלואי ואהיה פילגש ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצאה תמנע מביניהם וכשגדלה נעשית פילגשו וזהו ואחות לוטן תמנע ולא מנאה עם בני שעיר שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב. הנה רש"י מביא שתי נשים אשר רצו להצטרף לקהילת בני אברהם ויצחק. היגיעו לכלל מחילת עוונות אבל, טעו בכתובת. מכאן יש לקחת מוסר, ללמוד וללמד, לפני שנדבקים בדרך כל שהוא יש לבדוק היטיב אם הוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. לא משנה הכבוד הרגעי או מחילת העון הזמני. מה שחשוב, השורה התחתונה. לאן דרך זו מובילה בסופה. דביקות בבורא לא יגיע מתוך התיאטרון. אפילו שההצגה היא "חינוכית". דרך ה' מונח בתורה הקדושה, בדרך ישראל סבא.

אלה בני אצר וגו', ירמוז הכתוב על דרך אומרם ז"ל (ילקוט משלי תתקל"ד פסקא אורך ימים בימינה) אמרה תורה מפני מה בני עניים אמר לה הקב"ה להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא (משלי ח כא), פירוש כי באמצעות יסוריהן בעולם הזה ירבה אוצרם בעולם הבא, והוא אומרו אלה בני אצר פירוש אותם שחפצים לאצור אוצר בטוב הנצחי צריכין בעולם הזה לסבול יסורין בלהן וגו':  ומודיע הכתוב כי היסורין הם עושים אוצרות מלאים כל טוב למעלה באמצעותם, וכיסורי רבי אלעזר ברשב"י שהיה קורא אותם בואו אחי וכו' (ב"מ פד:), ומעתה מי האיש החפץ חיים העליונים ולאצור אוצרות הטוב ימאוס בעולם הזה ובתענוגיו ויקבל עליו בלהן וזעון ועקן, תרגום צרה עקא, לטוב לו כל הימים ולמלאות אוצרותיו. האור החיים הקדוש הזה חייב להיות נר לרגלינו. לדאבונינו אנחנו אנשי דור החיים הטובים והקלים. לכן, כאשר נוגעים בחלקים של התורה שנשגבה מבינתינו מדוע בכלל מובאים כל צאצאי עשו, מה המכוון בזה. ללמדינו שהתורה נקנית בייסורין. לא לצפות לצ'ופרים, לדעת כי לשבת באוהלה של תורה מחייב יגיעה, אשרי אדם תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו. ביותר יש לדעת, להתבונן בסופם של הנאות העולם הזה. הנביא אומר  מה הם בעצם הנאות העולם הזה "כי כל שלחנות מלאו קיא צאה" זה הסוף. מה שאין כן דרכה של תורה – אור. שמחה. כל דבר טוב שאינו נגמר ברגע אלא נמשך לנצח נצחים. ממילא טוב לעבור קב קטן ייסורים בעולם הזה כדי לזכות וליהנות מכל חיי העולם הבא.