יום רביעי, 27 בינואר 2021

מחודדין בפיך פרשת בשלח

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל

וחמותי מרת חיה לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו

וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א

אמונה. זה היסוד של הפרשה העוברת בכל הפרשה כחוט השני. האמונה ללכת אחרי משה רבינו גם כאשר זה נשמע הזוי. חוזרים לקראת מצרים. כן, אי אפשר להכחיש שיש כמה מכשולים בדרך. כמה תלונות. זה בא ללמדינו לקבל דברים באהבה ושמחה. לא להתלונן. לא כאשר נדמה שכל העולם קורס מכל הצדדים. ולא כאשר נדמה לנו שאין שום תקווה לצאת מן המיצר. יד ה', ענן ה' הולך לפנינו יומם ולילה. הקב"ה רוצה רק להיטיב לנו. אילו היינו תמיד מקבלים את הדברים כפי שהקב"ה מצפה מאיתנו לקבל אותם, כבר מזמן היינו נגאלים. אבל, אנחנו אוהבים להתלונן. מחפשים סיבות מתחת לאדמה להתלונן ולהסביר כמה לא טוב / רע לנו. דווקא ברגע שהיה נראה רגע הסוף, אז נבקע המים. קשה להשיג פרנסה כקריעת ים סוף. כמה פעמים אנחנו חושבים שאין מצב להשיג את הנדרש. כועסים ומתלוננים. פתאום, משום מקום צץ ישועה פלאית. ממש כמו בקריעת ים סוף. משם, למרות שהתעשרו ביציאת מצרים, כדברי חז"ל שכל יהודי יצא עם תשעים חמורים נושאים מביזת מצרים, ביזת הים הייתה רבה יותר. אז הנה, יש להם כסף ממש ללא שיעור. האם יכלו לשתות מים במרה. לא. המים היו מרים. כי מרים הם. הם לא היו מרוצים. הם הרגישו ריקנות. ממילא, שם להם הקב"ה חוק ומשפט. בעצם, מרגע זו ואילך היה אמור להירשם אצלם שהקב"ה לא מזניח או עוזב אותם. הרי הוא סיפק להם מים. על ידי עץ החיים נמתקו המים. אמונה זו החזיקה בקושי שלושה שבועות. אז, נגמר שיירי המצה. ומיד, במקום לבקש יפה, מתלוננים. הקב"ה בכל זאת נותן להם מן. לחם אבירים. מאכל האמונה. מאכל שלא נשאר ממנה פירור. הולכים לישון בבית ריק. רק כדי לקום ולמצוא שוב מנה של מן. לבדוק עד כמה הם מאמינים. דתן ואבירם אשר שמו להם למטרה לעקור את האמונה, ניסו את כל הטריקים רק לגלות שאין חכמה ואין עצה נגד השי"ת. מה שהשאירו התרקב. מה שהוציאו בשבת נאכל. אבל עצם זה שהם הרגישו שיש להם קרקע פורה כדי לעקור את האמונה. לכן הקב"ה אומר בהכללה שכולם מאנו לשמור תורה ומצוות. כי היו מידי הרבה שהיו קונים את מה שדתן ואבירם מנסים למכור. השיא היגיע ברפידים. רפו ידיהם מן התורה אשר נמשלה למים. שוב אין מים. ומיד תלונות. הפעם התלונות אלו דרגה. הם מנסים את השי"ת לדעת אם הוא בקרבם. זה שירד להם מן בבוקר והיו אמורים ובוקר וראיתם את כבוד השי"ת, לא מנע מהם את הנסיון. הם כמעט מתחו את החבל. עמלק מגיע. כעת יש רק דרך אחד לנצח. בכוח האמונה. בכוח התורה והתפילה. ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. וזה ממש המסר לדור שלנו. עד ביאת ינון, לפני שמש ינון שמו, חייבים אמונה. אמונה שכל דבר שנעשה בעולם נעשה על ידי הקדוש ברוך הוא בהשגחה פרטית. שום דבר לא קורה בלי שהקב"ה מהווה את זה. והכל לטובה. גם אם מאד קשה לנו למצוא שם את הטובה. כאשר נדע זאת, נאמין זאת, נזכה ל"אז ישיר משה" שיר חדש שישבחו הגאלים לשמו הגדול ביום שהשי"ת יהי'ה אחד ושמו אחד, במהרה בימינו, אמן ואמן.    

ויאמינו בה'. שאף במדבר לא ימותו ברעב: שם שם לו חוק ומשפט: שם במרה על ידי עלילות הנסיון אשר שם להצמיאם למים ואחר כך ריפא להם את המים התחיל להוכיחם שיקבלו עליהם את החוקים ואת המשפטים אשר ילמדם והוא יעשה צורכיהם. והיאך שם לו חוק ומשפט, שאמר להם אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וגו' ושמרת כל חוקיו שציוה אתכם: כל המחלה אשר שמתי במצרים: שעשיתי מימיהם דם ולא היה להם מים לשתות: לא אשים עליך כי אני ה' רפאך: אשר רפאתי למים. כדכת' לשון זה באלישע כשריפא המים. כל המחלה, במים מדבר כדכת' וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך: דברי הרשב"ם עמוקים מאד. ראשית הדברים שצריכים את האמונה בהשי"ת כדי שיוכלו לסבול את עול המדבר. כיון שהגיעו למרה ולא הי'ה להם מים ראויים לשתיה וכידוע מיתת צמא גרוע ממוות ברעב, צעקו על חוסר המים. כאן מצא הקב"ה מקום לפרוע שטר האמונה. אמונה ללא קיום תורה ומצוות איננה אמונה. אי לכך, כאן שראו שהקב"ה הסיר מהם מות בטוח, בקש את פריעת השטר של עבודת השי"ת. אמת ויציב שבעיני פרעה וכך חשבו גם חלק מעם ישראל, שעבודת השי"ת מסתכמת בכמה קרבנות וזהו. כאן בא הקב"ה וייסד את מה שאמר לדוד כי טוב לי יום מחצריך מאלף קרבנות. רחמנא ליבא בעי. עבודת הלב זו תפילה. עבודת עמלות בתורה. אלו הן העבודות אשר הקב"ה דורש מן האדם. לכן, הקב"ה ריפא דווקא למים, אין מים אלא תורה. המתיקם להם כדי שיקבלוה באהבה. וידעו כי בורות ריקים אכן יביאו מות של ניתוק הנשמה של האיש הישראלי ממקור מחצבתו. לכן, הקב"ה פתח לעם ישראל ממקור פרנסתם הראשון. מים, כאשר נהפכו המים לדם במצרים נשתכרו בני ישראל ממכירת מים. כעת עליהם ללמוד שיש מים אמיתיים, תורה. מי שדבק בתורה, והיה אם שמוע תשמעו, ממילא ונתתי מטר ארצכם בעתו, אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה ואכלתם לחמכם לשובע. ממילא יתקיים האמונה שלא משנה באיזה מדבר רוחני יהיו, לא ימותו מרעב.  

אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך, לקבל עליו אותו חק ששם לך, ומכאן ואילך הישר בעיניו תעשה והאזנת כו' אז תמלט מכל מדוי מצרים, אבל אם תקבל עליך עתה ואחר תבגוד ישים עליך כהנה וכהנה בלי ספק, וזה היה כענין אמרם ז"ל גר הבא להתגייר אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אינך ענוש כרת חללת שבת אינך חייב סקילה, אבל משבאת למדה זו אכלת חלב אתה ענוש כרת וכו': כי אני ה' רופאך, והטעם שאם תקבל ואחר כך תבגוד תהיה נענש, הוא כי אמנם כל מצוותי הם לרפאת את נפשך מחליי התאוות והדעות הנפסדות, למען תהיה קדוש לאלהיך, כאמרו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ואם תבגוד, תחלה ותתחלל הנפש, וראוי שיענש מי שיחלל את קדש ה' אשר אהב: הנה הספורנו במתק לשונו מבאר היטיב את דברי הרמב"ם בשמונה פרקים. עיקר העניין של ציווי וקיום המצוות הם לצרף ולזכך בני אדם. לנקות את הלב והשכל מהבלי העולם הזה. וזה מדרכי רפואת הנפש, הרחק מן הכיעור. כעת, כדי להתרחק מן הכיעור לקח הקב"ה את בני ישראל כדי לנסותם בשני המוצרים הבסיסיים לחיי האדם מזון ומים. כדי שיכירו וידעו כי רק על מוצא פי ה' יחי'ה האדם. וזה יסוד היסודות לרפואת הנפש. לדעת שענייני הנאות הגוף הם מסימני החלאה. כמה שיותר דבקים בהם, כך יותר רחוקים מהשי"ת. מתוך דברי הירושלמי משמע שעד שאתה מבקש שיכנסו דברי תורה במעיך בקש שאל יכנסו דברים אסורים במעיך. היינו שיש להזהר לאכול בקדושה. לכן, גם כאשר הקב"ה העניק לעם ישראל את המן, היו בהם מצוות להראות שזאת היא תורת החיים. אם שייך במאכל שמימי לקיים את המצוות אזי יקויימו כל המצוות. ולא, הרי מחלות של מצרים ממתינות בפתח.

למען אנסנו הילך בתורתי: אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. לשון רש"י. ואיננו נכון, אבל הוא כמו שאמר המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך, כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא מקום לחם: וככה אמר להם עוד וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב, ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם. וכבר פירשתי ענין הנסיון בפסוק והאלהים נסה את אברהם. והרב אמר במורה נבוכים לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל ואם יש בה ספוק צורך אם לא. ואם כן היה ראוי שיאמר "למען ינסה לדעת": והנה לא הזכיר כאן דבר רק המן שהוא הלחם שהמטיר להם, אבל כאשר אמר להם משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, ידענו כי הכל נאמר לו, אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים בענין הצווי או בספור, כאשר הזכרתי לך פעמים רבים . ופעמים לא יזכיר האחד כלל, דכתיב בפרשה הזאת זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו, ולא נכתבה הצואה כלל, וכן במקומות רבים. ועל דעת האומרים כי "לחם" כל מאכל, יתכן שיאמר הנני ממטיר לכם לחם על המן ועל השלו, כי יתכן להם שאלתם ששאלו לחם ובשר, ומשה פירש שיהיה הבשר בערב לאכול והלחם בבקר לשבוע כדרך כל הארץ: דברי הרמב"ן זוהרים. הנסיון הקשה הוא כאשר שוכבים לישון ואין בבית מאומה לאכול מחר בבוקר. אחד מהנסיונות הקשים ביותר לאדם הוא להיות תלוי באחרים. עיקר עבודת האדם לדעת שהוא תלוי כל כולו בהקב"ה לבדו. כל העניין של המן הי'ה כדי שבני ישראל ידעו שאכן הולכים לישון בלילה ללא דבר מה להכניס לפה וישכימו קום ומאכלם מונח להם בקופסא. יש מי שאוהב אותם ודואג להם. בני ישראל לא אהבו תלות זה כאשר נתגלה בעניין המרגלים. לא רצו להשאר חייבים. אבל, זה כל העניין של עם ישראל לדעת שאנחנו תלויים ברחמיו וחסדיו. גם לנו הדור המתועש שהכל מוכן ומזומן להם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ישנם מדינות שלא יכלו לאצבע השי"ת. שלח הקב"ה את הקור ומאות אלפים נותקו מחשמל וטלפון למשך שבוע. ושרדו. למדו להסתדר. כי כל החיים זה על מוצא פי ה'. וזה מדוע יש המקפידים יום יום לומר פרשת המן כדי לחיות עם אמונה זו. נכון, זה קשה מאד בעידן שלנו לשבת ולראות את יד השי"ת. אבל, מי שמטריח עצמו לראות יראה ויראה. זה הנסיון של הדור אשר עניין ההסתפקות ממנו והלאה בלתי בזמנים או מקומות שדודינו שולח ידו מן החור כדי להמות את המעיים. שומה עלינו בכל פינותינו ומקומותינו להתריע. לעורר הלבבות והמחשבות. כאשר אנחנו סועדים ומברכים על המזון יש לנו להתבונן בכך. כי בזכות האמונה שהקב"ה זן ומפרנס נזכה שוב לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה