מחודדין בפיך פרשת בא

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל

וחמותי מרת חיה לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו

וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א

לזרוק אבן אחר הנופל. כאשר הקב"ה מצווה את משה רבינו ללכת לפרעה בריש הפרשה, מצרים נחשב לאיזור מוכה אסון. רוב גידולי הקרקע הושמדו. בתים רבים קרסו. הברד זרע הרס וחורבן בכל מקום. כעת כל מה שנשאר מגידולי הקרקע הולך להיעלם על ידי הארבה ואם לא די בכך, ארבה אחד לא יישאר למצרים לאכול. אבל, זה בסדר גמור. הקב"ה אומר למשה רבינו, את זה יש ללמד את עם ישראל. הקב"ה מנהיג עולמו מידה כנגד מידה. המצריים התעללו מספיק בבני ישראל לזכות ליחס "המכובד" הזה. המצווה הראשונה של הפרשה זה למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים. כמה שנחדד את הסיפור הזה יותר, כך נחדיר אמונה טהורה בבורא העולם. כאשר כל יהודי יודע בבירור עד כמה הקב"ה הוכיח את כל שלושת ענייניו. הוא בורא את העולם. בורא בלשון הווה כמו שאנחנו אומרים יום יום בברכת קריאת שמע המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ומנהיג את העולם. אין שום דבר שקורה בעולם שהקב"ה לא מסדר ומהווה. מלבד זאת הכל נעשה בהשגחה. רק עיוור לא רואה איך שהקב"ה שולח את המגיפה הזאת איפה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, איך שהוא רוצה. מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל מתגשם לנגד עינינו. כל החוכמולוגים למינהם כבר מלאו פיהם מים מרוב ההסברים הבלתי הגיוניים שהם מנסים להסביר ולשנות השכם והערב. יש רק פירוש אחד. זה יד השי"ת. מי שיכיר שהכל מאתו, ילמד את הרמב"ן בסוף הפרשה ויזכור שתכלית הבריאה שנודה להשי"ת, יש לו סיכוי. מי שישאר עיוור, כמו שהתוכחה אמרה, יככה ה' בעיוורון, יקרה לו מה שקרה לרבים אחרים אשר נכחדו בימי החושך. כדי לזכות שיהיה לנו אור במושבותינו, אורה ושמחה וששון ויקר, עלינו להודות ולהלל ולשבח את בוראינו. יום יום, שעה שעה. להודות ברוב עם כלשון הרמב"ן. כאשר ההשגחה סידרה שבדיוק השבוע התחלנו ב"דף היומי" את פרק תמיד נשחט, לומדים באר היטיב את דיני הקרבת קרבן הפסח, זה הזמן לזכור "להתחדש ולהתרענן". ככתוב, החדש הזה לכם (חסר ו') ללמדינו שעלינו תמיד להיות רעננים בעבודת השי"ת, ראשון הוא לכם, הגישה לכל מצווה חייבת להיות כאילו זאת הפעם הראשונה שנפגשנו בה. באותה התרגשות ובאותה כוונה. כמובן, ראשון הוא לכם מלמדינו שזה חייב להיות הדבר הראשון החשוב במעלות העניינים שלנו. מקבל את כל תשומת הלב הראויה. כאשר אנחנו נלמד לעבוד כך את השי"ת, נזכה לשאר הראשונים אשר למדנו בפרק ראשון של מסכת פסחים, שמו של משיח צדקינו ולבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן ואמן.  

כי אני הכבדתי, אף על פי שאמר משה ידעתי כי טרם תיראון חשב שאף על פי שלא יכנע לאל יתברך מיראת גדלו, מכל מקום ישמע בהיותו בלתי יכול עוד לסבול את רעת המכות, וזה חשב כאשר ראה שמכח המכה אמר ה' הצדיק אמנם כאשר ראה שעם כל זה לא שמע חשב משה שהיתה ההתראה בו לריק, כי גם שלא יוכל לסבול לא ישמע, ולכן אמר לו ה' יתברך אף על פי שעתה גם הוא הכביד לבו הנה אנכי כבר הכבדתי את לבו בשחין, וזה להרבות האותות בקרב מצרים, כדי שישוב איזה מהם בתשובה, ולמען יספרו ישראל לדורות ויכירו גדלי וטובי, לפיכך ההתראה ראויה אף על פי שלא ישמע פרעה. הספורנו מלמדינו שהי'ה כאן עניין של ללמד אמונה. כל מכה היתה מחושבת להראות שהקב"ה שליט בכל. הנגוף ורפוא הי'ה תהליך להראות שהקב"ה שולט מהתהום ועד שמי השמים. הנגוף עצמו הי'ה שיעור אמונה לכל יהודי שהי'ה נמצא במצרים. לכן, גם היתה חשיבות נפרדת להתראה בעצמה. אמנם הרשעים לא דשו בהתראות של המכות ואכן הפושעים האלו כשלו במכות. גם חלק הזה של השיעור אנחנו חייבים להסביר בפרוטרוט. זה הופך להיות שיחת היום, ממילא ע"י העיסוק בפרשנות מגיעים לאמונה שלימה בדביקות הבורא יתב"ש. רק ע"י העמקה בעניין אופן המכות השיגו אמונה שלימה במציאות והשגחת השי"ת בעולמו אשר ברא. זה העניין יש לספר באזני הבנים מקטנותם לעורר בם האמונה שהבורא יתברך שמו יודע כל מחשבות בני אדם וכל מעשיהם שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם.

מי ומי ההולכים. היה פרעה רוצה שילכו ראשיהם זקניהם ושוטריהם, אנשים אשר נקבו בשמות, ומשה ענהו כי גם הבנים והבנות ילכו כי חג ה' לנו, ומצוה על כלנו לחוג לפניו, אז חרה לפרעה על הבנים והבנות, ואמר שלא ישלח הטף בשום פנים, כי הם לא יזבחו, אבל ישלח כל הזכרים הגדולים בעבור החג שאמר, וישארו הטף והנשים. הרמב"ן מלמדינו על מה פרעה נלחם ועל מה המלחמה שלנו. המלחמה היא על נשמת העם. על לב ונפש הילד שהם העתיד של עם ישראל. דווקא פרעה ידע עבור מה להלחם. הוא הי'ה מוכן לסבול רעב, שבר אחר שבר, אבל לא לשחרר את ילדי ישראל, עתיד האומה. בדיוק על זה נאבק משה רבינו, על עתידה של עם ישראל. על מי שעתידים להיות ערבים לתורה. דור הכניסה לארץ. זה יסוד המחלוקת התמידית של עם ישראל על נפש הילד. כאשר נבין עד כמה חשובה החינוך לילדי החמד, היינו מסורים יותר לדאוג שכל ילד יתחנך כהלכה לתורה ולתעודה.

והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, להיות שאמר והגדת לבנך, תינח אם יש לו בן, אם אין לו בן יהיה פטור, תלמוד לומר לאמר, שעל כל פנים צריך להגיד אפילו בינו לבין עצמו, ואם תאמר כיון שעכ"פ הוא צריך להגיד אפילו בינו לבין עצמו, אם כן למה אמר לבנך, ואולי שבאמצעות היתור אני מבין כן, ולא בלא יתור, ואפשר עוד שירמוז באומרו והגדת לבנך, שאם יגיד הגדה האמורה בענין יזכהו ה' שיגיד לבנו, וכדי שלא תטעה לומר דוקא, לזה אמר לאמר: דברי האור החיים הקדוש מלמדינו מה המצווה של והגדת. גם לעצמך. אם אתה רוצה להגיד לבנך, הדברים חייבים להיות ברורים אצלך. רק אחרי שברור לנו באר היטיב כל הניסים והנפלאות של יציאת מצרים על כל פרטיה ודקדוקיה, רק כך נוכל להמשיך את המורשת של עם ישראל. כמובן, יש כאן ברכה לכל חשוכי הבנים הרוצים לזכות בפרי בטן. ספרו באר היטיב את סיפור יצית מצרים. מי שמקיים את והגדת, סופו לקיים גם בהידור את והגדת לבנך.