מחודדין בפיך פרשת נצבים וילך!

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל

וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו

אחרית שנה ה' תש"פ. כבר שנים רבות לא הרגשנו כל כך את הרצון של תכלה שנה וקללותיה. הקב"ה מצווה אותנו בפרשה לעשות חשבון נפש. והי'ה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבביך. השנה שבה שנאה של תורה ולומדיה, שומרי מצוות ככלל והציבור החרדי בפרט היו למשיסה. ההסתה הפרועה בכל מערכות הבחירות. המכות שרק חרדים לא חובשי מסכות חטפו. הקנסות וההסגרים החד צדדיים. כל האבידות היקרות שאיבדנו בקורונה ובשאר מחלות. משפחות אשר נתייתמו כליל. בחודש או פחות לאבד זוג הורים. או אחים ואחיות. מפחיד. מחדרים אימה. איבדנו רבנים, ראשי ישיבות, אדמורי"ם, דיינים ומורי דרך והמון יהודים של צורה. יהודים שעשו המון למען יידישקייט מסביב העולם וביותר עשו שיישארו בצל. ללא אותות של כבוד בעולם הזה. וזה ממשיך ולא נגמר. כי כנראה קל מאוד ליפול לרשתו של יצר הרע שמצווה לעשות דברים "לשם שמיים". אנחנו ממתינים בקוצר רוח ליום של ומל ה ' א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך, כפי שמסבירים שמדובר ביום שהקב"ה ישחט את היצר הרע. חשבון הנפש די פשוט. נזרקנו מבתי הכנסת. למה, כי זה הפך למועדון של נעייס. מקומות של זרעי פירוד. ציבורים שלמים איבדו את השכל שכחו איזה הרס מחלוקת יכולה להביא. אם הבעל שם טוב היה קם לתחיית המתים הוא היה מזדעזע. זה חסידות. מכות. מוציא שם רע. רכילות. לשון הרע. זה היפך החסידות. מי שמכם להשתמש במושג שפירושה התנהגות של לפנים משורת הדין להתנהגות חוליגנית. לא פלא שהקב"ה לא שבע רצון מאיתנו. גם בהיכלי ישיבות מסויימות ענייני הכבוד והנדל"ן חשובים יותר ממצוות התורה. מכות רצח מידי פעם והכל כמובן "לשם שמיים". בושה כיסתה את פנינו עם המסכות המכסים את הפנים ששכחו לקבל פני כל אדם בסבר פנים יפות, כי מי אתה בכלל, אתה לא "מאונזערע". די!!! באמת די!!! נמאס כבר. נמאס כל שנה לשמוע שיש בנות שמישהו שמשחק אותה "הקב"ה" ומרסק לה את הנשמה בזה שהיא לא מתקבלת לסמינר. כנ"ל לישיבות. מי שמכם. אל תהי דן יחידי. כמה נשמות שרפו כבר ולא למדו לקח. כאשר אנחנו בשבת האחרונה של השנה, הבה נתחיל להתמקד בחיובי. להתחיל להדליק נשמות. לפרגן לאחרים. לחפש מה הקב"ה דורש מאיתנו. הבה נפתח תומר דבורה ללמוד את הפרק הראשון. לברר על פי זה האם אנחנו הולכים בדרכי השי"ת. לא צריכים להרחיב עד כמה אנחנו ממש רחוקים מההנהגות הקדושות שהרמ"ק כותב עליהם שהקב"ה מצפה שננהג בדיוק כך. כעת עלינו לזכור, להקב"ה כואב להכאיב לנו, בהפטרת השבוע נאמר בכל צרותם לו צר. מי רוצה להכאיב להקב"ה, מי. שומה עלינו להתעורר. להתנער מבריוני הקהילות הזורעות את ארס והרס המחלוקת בעם ישראל. עלינו להתחיל להדליק ניצוצות של התלהבות קדושה בעבודת השי"ת. כדי שנזכה לסיפא של ההפטרה שמלאך פניו הושיעם וינטלם וינשאם כימי עולם אנחנו חייבים שפרו מעשיכם ענק. ויפה שעה אחת קודם. אז אכן יהי רצון שתכלה שנה וקללותיה, הבה נעשה שבת זו השבת הכי נעלה שהייתה לנו השנה כדי שהקב"ה יראה שאנחנו מתקרבים אליו ורוצים כבר את יום שכולו שבת ומנוחה. 

אתם נצבים היום כלכם. מתי יתכן, שכולם מתאחדים, כאשר יש את ההכרה שכולנו לפני ה', ראשיכם עד כל איש ישראל. ברגע שישנם כאלו אשר בהרגשתם הם מורמים מעם, או מאידך גיסא רק אחד כמונו ייתכן שהוא לפני ה', אבל הם, הם ממש לא לפני ה', מיד "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", והשכינה מסתלקת ומתרחקת והגלות מעמיקה וד"ל.

והתברך בלבבו לאמר. כשישמע האחרים מתקללים באלות האלה, הוא יתברך במחשבתו ויאמר בלבו שלום יהיה לי מכל אלה כאשר אלך בתאות לבי. והשם לא יסלח לו אבל יעשן עליו אפו אז כשיחטא, לדור או לדורות: הרמב"ן בא להרחיב ולהסביר על מה ככה עשה ה' לארץ. מדוע סובלים ולא לומדים לקח. ממש כדברי הנביא לשוא היכיתי בני מוסר לא לקחו. זה נובע משיטת הסמוך עלי – יהי'ה בסדר. אל תדאג, יהיה עונש קטנטן אבל בגדול יהי'ה בסדר. ואז הקב"ה מראה שממש לא הולך להיות בסדר. לכן, משה רבינו בא להעביר את בני ישראל בברית לדורי דורות שלא יתכן בעולם לומר, לי זה לא יקרה. מי שילך אחרי שרירות לבבו, יעשן בו אף השי"ת. או יהיה טעם "כי" לאמר, יהיה לי שלום בעבור שאינני מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה. ולא יאבה ה' בעבור שאיננו מקבל אלתו לסלוח לו, אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל. הוי אומר שזה משמעותה של הברית, האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. ברית זה הוא ברית שכולם קבלו עליהם בפיהם ובלבבם, לא רק שזה יהיה מסמך יפה שנוכל לתלות על הקיר, אלא ברית המחייב לעשותם. התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות, כלשון חכמים שריר וקיים, וכן בשרירי בטנו: ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה, להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא רוה, כענין ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו, והיתה נפשם כגן רוה, והמתאוה תקרא צמאה, צמאה לך נפשי: והטעם, כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה. נמצאנו למדים, עד כמה יש להתרחק מכל וכל מכל תאווה. הרי אם התורה מדמה תאווה לצמא, זאת אומרת שזה שייך לדחפים אנושיים אשר המוח אינה משתלטת עליה. כי הלב משכנע שזה חשוב, דחוף ולא ניתן לדחי'ה. מכאן לשינויי הלשון של לא תחמוד ולא תתאוה, לא תתורו אחרי לבבכם ועיניכם, כי מש שילך אחרי מראות עיניו וחמדת לבבו, יפול בשחת.  כי המתאוה לזמת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו. זאת אומרת מכאן ואילך השכל יוצא לגמרי מכללי המשחק. לא יינתן זמן למחשבה, כי החמדה קובעת כבר את החיוב העכשווי הבא שלא ניתן כלל לחיות בלעדי עניין זה. ממילא מתוסף השגגות על הזדונות, כי יש כבר חוט שני של כללי התנהגות. מה הוביל לדרך זו, אי המניעה מהשגגות. לכן, מן הנמנע לא להוסיף את הפותח בדרך מחשבון הכללי. ולפי שהזכיר "שרש פורה" אמר בלשון הזה, כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות: ואין "למען" במקום הזה טעם, שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרוה עם הצמאה, אבל הוא כמו "לספות", יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך. כי בכל סבה עם עלול יאמר "למען", בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול, כמו למען (אשר) ייטב לך, בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתו, כמו למען למוג לב, למען יאשמו, כספם וזהבם עשו לי עצבים למען יכרת, ורבים כאלה. וזה הטוב והישר בעיני בפסוק הזה מכל הנכתב עליו בהרבה פנים: גם יתכן לפרש, שהוא שב אל שרש פורה וראש ולענה, יאמר כי יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי למען שיוסיף פארתו הרוה אשר תגדל ותצמיח הלענה וראש על הצמאה אשר לא היתה צומחת. או יהיה "הרוה" כנוי ללענה הנזכרת, שיוסיף הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאד על הצמאה אשר לא היתה גדלה רק מעט, ותהיינה שתיהן צומחות. לסיכום, הרמבן מבהיר באופן הברור הדרך של השכנוע לחטא. הכל נובע משרשים קלוקלים. למנוע זאת מלבד לתחזק את האמונה, תמידים כסדרן, יש לשים תמרורי אזהרה בדרכים. לסור מרע רק כדי לעשות טוב. לברוח מן העבירה כמפני האש, שלא יידבקו שגגותינו לזדונות. אלא שמעט זדונות אם היו, ייהפכו לזכויות.  והכונה בזה לומר, כי כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו, סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים יותר מבראשונה. וגם זה פירוש נכון:

והשבות אל לבבך, התבונן בחלקי הסותר ותשיבם אל לבבך יחדיו להבחין האמת מן השקר ובזה תכיר כמה רחקת מן האל יתעלה בדעות ובמנהגים אשר לא כתורתו: ושבת עד ה' אלהיך, תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך בלבד, וזו היא התשובה שאמרו ז"ל שמנעת עד כסא הכבוד:  ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום, לא מצות אנשים מלומדה כמו שעשית קודם לכן:  אתה ובניך, גם ילידי הדור יכירו זה כאמרו כי כולם ידעו אותו למקטנם ועד גדולם:  בכל לבבך, שלא תסתפק בזה:  ובזה נפשך, שלא תמנע מזה נפש המתאוה בהכירך גודל הענין: הספורנו רוצה להדריכנו בדרכי התשובה. ידוע הוא שחלק מדרכי התשובה, שיעיד עליו יודע תעלומות שסר מחטאו ולא ישוב לכסלה עוד. איך מגיעים למצב שהקב"ה יוכל להעיד שסרנו מן החטא ולא שוה לנו. היינו ע"י העמקת האמת, ללא פשרות. לזרוק את השקר, את "הצבע" ו"חומרי טעם וריח" המיפים את החטא. לרדת לסופה ולראות את כל הגועל שיש בחטא. אזי נרצה רק לדבוק בבוראינו לעשות רצון קונינו. נהפוך הוא, נכבוש את יצרנו, כדי להתאוות לעשות רצון המלך חי וקים. זאת היא תשובה מאהבה שמגעת מעל לכסא הכבוד.

לא בשמים הוא, שאילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללמדה: רש"י מבינינו, תורה היא וללמוד צריך. שהרי אילו תורה היתה בשמים, ואכן היא היתה שם, מי יעלה לנו השמימה, משה רבינו. הוא הי'ה בדרגת שמים, אך הורידה לנו. כדי שנדע שהיא תורת חיים, שניתן לחיות יום יום, שעה שעה. וללמדה באופן כשה של משכני אחריך נרוצה, שאילו באמת עדיין היא היתה בשמים, היינו עושים הכל להורידה לנו, ללמדה, ללמדה ולקיימה.

בפיך ובלבבך לעשותו. הזכיר בכאן שלשה דברים, הפה והלב והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה חלקים אלו, כי יש מצות תלויות בפה ויש תלויות בלב ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה זהו בפיך, ועל העבודה זהו בלבבך זו עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים זהו לעשותו. ומן הידוע כי המצות התלויות בלב עבודה גדולה להקב"ה מן המצות התלויות בדבור, ולכך אמרו רז"ל פוסק מדברי תורה לפסוק קריאת שמע, ואמרו על פסוק ראשון זו היא ק"ש של רבי יהודה הנשיא. והתלויות בדבור עבודה גדולה יותר מן התלויות במעשה, ולכך אמרו גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כלן, שנאמר זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. ומפני זה הזכיר ובלבבך באמצע לחשיבותו מכלן והזכיר לעשותו אחריו. וכתב הרמב"ן ז"ל, בפיך ובלבבך הוא ענין הודוי על התשובה שהזכיר למעלה, ואמר, כי המצוה הזאת, על התשובה נאמר שהוא מצווה בה, כמו שאמר ושבת עד ה' אלהיך, ואמר לא נפלאת היא ולא רחוקה, כי אף בהיותם בארץ אויביהם בגלות והם נדחים ונפוצים יכולין הם לשוב בתשובה בכל מקום שהם, אף אם היו בסוף העולם קרוב אליך הדבר מאד לעשותו בשני דברים אלו, בפיך ובלבבך, שתסכים במחשבתך ותגמור בלבך ותתודה בפיך: רבינו בחיי רוצה להזכירינו שחוט המשולש לא במהרה יינתק. ולכן, קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הוא. מתאחדים בכח הפה. אבל, לא תהי'ה אחדות אם חלילה נהי'ה אחד בפה ואחד בלב. לכן, תמיד יש לתחזק פינו, המפרידינו משאר הברואים שתהא זכה ונקי'ה בכל עת לדברי תורה, זאת על ידי לב טהור, בכל מאודינו ורצונינו. זאת כל התורה, להיות דברי תורה כתובים על לבבינו, לקיימם בפינו בכל מאודינו. רק כאשר הלב זך וטהור ומושכנע אזי העשייה יכולה להיות מעשה המצווה.

וענתה השירה הזאת לפניו לעד, שהתריתי בו בתוכה על כל המוצאות אותו: כי לא תשכח מפי זרעו, הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי. מה רש"י רוצה לחדש לנו. אלא, דמקדמת דנא, נהוג הי'ה שכולם ידעו שירת האזינו בעל פה ובאר היטיב. במוסדות התורה הלומדים ע"פ סדר פרשת השבוע, פרשת האזינו אינה נלמדת כדבעי. או מפני שזה בשבת שבין יום כיפור לסוכות, אזי אין ישיבה או שזה שבת שובה ועסוקים בענייני תשובה לא כל כך בפשרת השבוע. ממילא הפרשה והיהודי נפגשים רק בקריאתה ובשניים מקרא ותו לא. על כך שמעתי מ"יהודי טוב" דבר הנוגע לעניין זה. לכאורה כל יום מבקשים גאולה שלימה, מדוע היא מתמהמהת. הוא השיב בטוב טעם ע"פ דברי המגיד מדובנא זצ"ל יש לפעמים שני אנשים הדרים בסמיכות רחובות, אך, לעולם אינם נפגשים.  כל אחד, רחובו חד סיטרי לכוון שונה. שניהם מתפללים בבתי כנסת שונים. כך ,למרות שהם כל כך קרובים זה לזה, הם מרוחקים ומנוכרים זה לזה ולעולם אינם נפגשים. הגאולה המצויירת בראשינו היא בדיוק ברחוב הנגדי של הגאולה השלימה שהקב"ה רוצה לגאלינו. אילו היינו עושים את המאמץ, פעם לפגוש את הגאולה של הקב"ה, ע"פ רצונו יתב"ש, לא עניינים גשמיים כלים. לא כבוד מדומה. גאולה שלימה ואמיתית, גאולה תורתית כרצונו, אין ספק שהיינו נגאלים מזמן. מובא בשם צדיקים אילו היינו מאמינים שכאשר אנחנו אומרים חנון המרבה לסלוח שהוא יתב"ש, אכן סלח, בודאי כשנאמר גואל ישראל הי'ה גואלינו. לכן, חשוב ללמד שירה זו באר היטיב. לפגוש את השירה "בכביש הנגדי". לעשותה שוב "שימה בפיהם". למען ידעו מי המוחץ ומי המרפא, מי הממית ומי המחי'ה, אזי נדע מתי היום נקם ושילם ונזכה  ל"וכפר אדמתו עמו".