בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו
זמן חירותינו. מה היה התקדים של זמן
חירותינו הראשון, כולם ישבו בהסגר. השנה אנחנו חוזרים ממש לחג הפסח הראשון. מחוץ
תשכל חרב. הטובים שבטובים נפרדו מאיתנו, אין כמעט משפחה, במשפחה המורחבת, אשר אין
שם מת. לראשונה מי יודע כמה דורות שיהיו כל כך הרבה סדרי פסח פרטיים. אין כמעט
סדרים של שה לבית אבות. יש שה לבית. אנשים שלא עשו פסח בבית מימיהם, עושים פסח
בבית. המזוזה תשמור עליהם. רבנים הוצפו בשאלות מאנשים שלא ידעו שצריכים להכשיר
מטבח. ונצטווינו ושמחת בחגיך. השנה הקב"ה רוצה לראות אותנו שמחים לספר ביציאת
מצרים בהשקעה אמיתית של והגדת לבנך. הוא רוצה לראות אותנו מהללים ומשבחים. השנה יש
להדר כמו רבי עקיבא וחביריו, מספרים ביציאת מצריים כל אותו הלילה. הרי בתי הכנסת
ובתי המדרש ננעלו עלינו. כל בית הפך להיות מקדש מעט פרטי. מקום שהשכינה שורה בו
ביותר. זה מה שמוטל עלינו השנה. משכו ידיכם מהעבודה זרה של לא להאמין מה שנצטווינו
לעשות על ידי גדולי ומאורי הדור. בוודאי היכן ששייך, לעשות מנייני מרפסת, אדרבה. אבל
היכן שאי אפשר, אז השכינה בבית. תתפלל בבית תתרכז בתפילה. תכין את הסדר שיעבור
במוחין דגדלות. שים את כל הקטנוניות בצד. ברגע שנבין את זה וננהג כך נזכה לכימי
צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות בביאת גואל צדק השתא!
והגדת לבנך וגו', צריך לדעת למה לא אמר ואמרת, כי תיבת הגדה מצינו לרז"ל
שאמרו שיתכוין בה דברים קשים כגידים, עוד קשה אומרו ביום ההוא, ובסמוך גמר אומר בעבור
זה ודרשו ז"ל בשעה שמצה ומרור וגו', והוא בלילה ולא ביום, ואם כן לא היה לו לומר
אלא והגדת לבנך לאמר בעבור זה ואני יודע זמן ההגדה שהוא בלילה, עוד צריך לדעת אומרו
לאמר, והלא כבר אמר והגדת: ונראה כי יכוין
על דרך אומרם ז"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח, יאמר גנות אבותיהם של האבות, כי לא
היה דבר משובח, והוא אומרו והגדת דברים קשים שלב האדם נעקש מהם, ואחרי כן מסיים בשבח
והוא אומרו לאמר, אמירות משובחות משמחים את הלב ומסעדים אותו, ואמר ביום ההוא, הודיע
במתק לשון צדיק כי הלילה ההוא יום יקרא לא לילה, והוא אומרו ולילה כיום יאיר, ולא חש
שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר בעבור זה שהוא בשעת מצה וכו' כאומרם ז"ל, ואולי
כי סמך ביום ההוא עם והגדת, כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה: עוד ירצה באומרו לאמר, להיות שאמר והגדת לבנך, תינח
אם יש לו בן, אם אין לו בן יהיה פטור, תלמוד לומר לאמר, שעל כל פנים צריך להגיד אפילו
בינו לבין עצמו, ואם תאמר כיון שעכ"פ הוא צריך להגיד אפילו בינו לבין עצמו, אם
כן למה אמר לבנך, ואולי שבאמצעות היתור אני מבין כן, ולא בלא יתור, ואפשר עוד שירמוז
באומרו והגדת לבנך, שאם יגיד הגדה האמורה בענין יזכהו ה' שיגיד לבנו, וכדי שלא תטעה
לומר דוקא, לזה אמר לאמר: בעבור זה, אולי שרמז
בתיבת "זה" י"ב מצות הרשומים בחג הפסח, ג' דברים פסח מצה ומרור, והגדה,
וז' ימי החג, וקידוש יום א' וב', הרי י"ב, כמספר ז"ה, והוא אומרו בעבור
"זה" עשה וגו', והגם שז' ימי החג לענין תרי"ג מצות אינם נמנים לז' מצות: ידוע בשער בת רבים שלימוד הקטע הזה מתוך האור החיים הקדוש
בליל הסדר נחשב כסגולה ללידת בנים. כי כל העניין של סיפור יציאת מצרים למען נספר
לבנינו ובנינו לבניהם עד דור האחרון. לכן, יש ביותר להתעמק באמירת ההגדה גם למי
שיש לו בנים שיכוון שיהיו חכמים ונבונים אוהבי השי"ת. הראי'ה הנה תראו איך
מתוך סיפור יציאת מצרים, קם ירובעל – גדעון, מתוך משפחה אדוקה בעבודה זרה שלה,
והושיע את ישראל. לכן, עלינו לדעת שההשקעה בסיפור יציאת מצרים שווה לגמרי ומחזירה
ישועות בריבית דריבית.
ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח
קדים וגו'. היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח
קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, כענין שכתוב יבא קדים רוח ה' ויבוש מקורו
וייחרב מעיינו, השגיא למצרים ויאבדם, כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא
יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אע"פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם גם לזאת, ובאו אחריהם
מרוב תאותם להרע להם, וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם, שחזק לבם לאמר ארדוף
אויבי ואשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים. הרמב"ן ממשיך לצעוד במשעול יסודות האמונה. מי שירצה
להיות מאמין אמיתי חייב לראות בכל צעד ושעל אמונה. הנה המצריים אשר זה אתה סיימו
לימוד של עשרה חדשי לימוד מי הבורא, יודע ומשגיח, חשבו שוב, מקרה של התיבשות גאות
ושפל הים. ממילא נכנסו לים. גם בני ישראל לא היו באמת בטוחים במה שעיניהם רואות,
הלא צעקו ובקשו לחזור למצרים. אבל ברגע שלאחר קריעת ים סוף והעלי'ה ליבשה, ראו
מצרים מת על שפת הים, התבוננו מה זה, מאין זאת. התשובה באה להם מיד וירא ישראל את
היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. לא יד המקרה, לא גאות ושפל, אלא נס גלוי,
אזי שרו להודות ולהלל.
זה אלי, בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. רש"י מבאר לנו במפורש מה השיגו היהודים בקריעת ים
סוף. ללמדינו עד כמה יש להזהר לא ליפול כאשר מגיעים למדרגה מסויימת. יש לתחזק את
האמונה כל הזמן. הרי אם היו מפנימים את מה שראו היו יודעים שהקב"ה לא זנח
אותם ממילא היו חונים במתקה ולא במרה. לא הי'ה רפידים.
נאדר בקדש, הנה הקדוש במוחלט הוא הבלתי נפסד כלל, כאמרם ז"ל מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא
להחיות אינם חוזרין לעפרם, שנאמר הנשאר בירושלם קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים וכו',
אמר, שאין כמו האל יתברך נודע לאדיר ומלך על כל אלהים קדושים ונצחיים, ולפיכך לו לבדו
יאות לשנות טבע כל נמצא בלתי נפסד, כי נצחיות כל נצחי לא יהיה זולתי מאתו יתברך. הנה הספורנו מיסד לנו עוד נדבך באמונה נשגבה. לדעת
שהקב"ה ייסד בעולם כוחות נצחיים. דבר שהוא נצחי יכול להעלם מהעין, אבל הוא
עדיין קים לנצח. זה הבנה עמוקה שהשיגו עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו. מי שהפנים דעה
זו הרי הוא נתקדש קודש קדשים. יתכן שזו דעתו של מי שסובר שדור המדבר עתידים לחזור,
זאת מפני שהשיגו כאן את הנצח. הקב"ה יודע מה חסרונותיו של בשר ודם ומה הם סדר
מחשבותיו ועד כמה שהיצר הרע שולט בו, ממילא ידע שעד כמב שירומם אותם, עדים ליפול.
לכן, דווקא להם ייסד את נאדרותו בקודש, להראותם עד כמה יש להדבק בנצח כדי לחיות
לנצח נצחים. לכן דווקא בים שהותנה עמו מששת ימי בראשית להקרע, שם, בדבר שלנו נראה
מים נצחיים מים שאין להם סוף, הראה שזה דווקא יבשה. אזי הבינו שלמעשה אין כל שינוי
בללכת בתוך הים ביבשה, כי גם ביבשה בעצם אנחנו באמצע הים. מה שיש לעשות הוא להפנים
ידיעה זו.
ה' ימלך לעולם ועד. ע"ד הפשט יאמר כשם שהראה מלכותו עתה בקריעת ים סוף שהוא
מציל את יראיו ומאבד את המורדים בו כן יהי רצון מלפניו שיעשה כן בכל הדורות לעולם,
וכענין שכתוב ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה, ונכתב ימלך חסר ללמדך שאין
הקב"ה בא בטרוניא עם הבריות שיהיה מבקש מהם עבודה קשה אלא בנחת ודברים רכים כענין
שכתוב עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי:
וע"ד הקבלה ה' ימלוך לעולם ועד, אחר שראו ישראל המלכות בוקע ים וקלסו לשם
המיוחד ומלכותו סיים הקלוס בשם המיוחד כמו שהתחיל בו אשירה לה', ואונקלוס עשאו בתרגומו
הווה כלשון הכתוב ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו, ואולי דעת אונקלוס שתרגם כן כי
משה וכל ישראל כוונו בכתוב הזה אל המלכות ועל כן חתמו השירה בו כי מתחלה בדברי השירה
פתחו בשם המיוחד הוא שאמר אשירה לה' ועתה רצו לחתום אותה במלכות: ולפי הענין הזה מה שנכתב ימלך חסר כי המלך עקר המלכות
והוא לפעמים משפיע בו השפע ולפעמים מחסרו כפי הרצון והבן זה, או אפשר עוד כי כונת אונקלוס
בזה לפי שכל הזמנים כלן, העבר והעתיד בהש"י הם בהווה, כי הוא עד שלא היה זמן והזמן
לא יעברנו ולכך תרגם הכתוב בלשון הווה: ויש
לדעת כי פסוקי השירה הזאת הם י"ח פסוקים ואפשר לומר כי הם כנגד י"ח חוליות
שבשדרה שעתידים להתחדש בתחית המתים ולומר שירה, וזהו שדרשו רז"ל אז ישיר משה ובני
ישראל שר לא נאמר אלא ישיר מכאן רמז לתחית המתים מן התורה, וכן תמצא בשיר שלעתיד והוא
שהתנבא ישעיה ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה, עד יחיו מתיך י"ח פסוקים, וכשם
שהזכיר כאן בשירה זו עזי וזמרת יה כן הזכיר באותו שיר בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור
עולמים, והוסיף על שם יה השם הגדול השלם לרמוז תוספת השגה שבאותו זמן על שאר הזמנים
כלם כי אז יהיה ה' שלם והכסא שלם. רבינו בחיי
בא לחזק עוד יסוד באמונתינו. אין כל ספק שהקב"ה קדמון לכל דבר אשר נברא ואחרי
ככלות הכל לבדו ימלוך נורא. אבל מיסודות הפרשה הוא,לדעת מהי מלכות ומה זה מחייב.
מלכות זה מי שדואג לנתיניו, בני בכורי ישראל. מלכות זו מחייבת אותנו בקבלת עול
מלכותו פעמיים ביום. זה בצד המועט. בצד המלא יותר, זה מחייב הכרה מה רצונו של מלך,
כדי לתחזק המלוכה חייבים הנתינים להתבונן במלכם, לדבוק בדרכיו ככל האפשר. דווקא
מעניין מה שידוע מהגמרא במסכת בבא קמא לגבי מי שאינו כורע במודים, היינו להשתחוות
ולהודות למלך תלוי דווקא בחוליות שבשדרה. השדרה של עם ישראל היא היא האמונה.
ח"י פסוקים של חי חי יודוך וישבחוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה