יום רביעי, 29 באפריל 2020

מחודדין בפיך פרשת אחרי מות קדושים!


בס"ד                          
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו



ויהי בימי הקורונה. היא המחלה אשר סגרה את בתי מדרשינו. והנה אנחנו מתבשרים שקול התורה ישוב ויישמע בחוצות ארץ ישראל. רש"י בריש הפרשה מלמדינו, אחרי מות זה אזהרה חמורה לאהרן, בניך כבר מתו מאחר שלא קלטו שיש כללים מאוד מדוייקים ואסור לשנות. עבודת השי"ת זה לא נתון לשגעונות של יחידים וכתות. הקב"ה הורה למשה רבינו בדיוק כיצד עובדים אותו ועל פי מסורה זו יש לנהוג. לדאבון הלב, מחלה זו הראתה איך שכל מיני יחידים נטלו את ההלכה בידיהם. לעצמם הם חשבו שהם מחמירים סדרתיים כאשר לאמיתו של דבר הם היו יותר בגדר של רוצחים סדרתיים. מספר הקרבנות ששילמנו, לו היינו זהירים יותר, ייתכן והיו נמנעים. אבל החכמולוגים אשר נבערים מדעת מצד אחד ובערה בהם אש זרה מצד שני חיבלו בכרם ישראל. היום יותר מאי פעם מובנים דברי הנביא ישעיהו "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי". כאשר השכינה עברה לבתים, כל בית הפך להיות בית כנסת ובית מדרש, מי ביקש ממך להיות חכם יותר. מדוע גאוותך הביא אותך לידי שפיכות דמים. זה בדיוק מה שהנביא מסיים "ידיכם דמים מלאו". אנחנו רוצים להיות קדושים. בפרט אחרי כל כך הרבה מות. היגיע הזמן לחיות חיי קדושה. לשמוע בקול חכמי הדור. לעבוד את השי"ת כמבואר בשולחן ערוך. לא בהפגנות אלימות מחללי שם שמיים. לא בחירופין וגידופין. לא במלחמת חצירות. אלא מי יכוון טוב בקריאת שמע ובברכת המזון שהם מדאורייתא. מי יהדר ב"ואהבת לרעך כמוך", גם לזה שהוא שונה ממני בתכלית השינו. נפתח את הלב לכל האלמנות והיתומים, בעלי עסק שהעסק שלהם קורס. נפסיק את "הסלקציה" שעושים במוסדות החינוך, כאילו יש למנהלים אלו רוח הקודש כד לדעת מי יגדל צדיק ומי ההיפך. נחזור לשפיות. נתרחק ממה שמנקר עיניים. נתחשב יותר ברגשות הזולת. נהיה זהירים יותר בלשונינו ופינו. כאשר זה יקרה, בודאי הקב"ה יזמן לנו את הסיפא של ההפטרה, ושבתי את שבות עמי ישראל ונטעתים על אדמתם. במהרה בימינו, אמן ואמן.  

ובחקתיהם לא תלכו, מה הניח הכתוב שלא אמר אלא אלו נמוסות שלהן דברים החקוקין להם כגון טרטיאות ואצטדיאות, רמ"א אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. זה עקב האכילס שלנו. חקוי הגויים, להשתמש במנהגיהם הפסולים מכל וכל. פעם ידענו לכבד את המנהגים שלנו, היום תחת המטרי'ה של חכמה בגוים תאמין, החיקוי – חיכוי (גם מלשון לחם "חוקם" גם מעניין קוף אחרי...) מושלם. לפעמים המוח היהודי חד יותר והוא עדיף על המקור. שמתם ודאי לב, שיסוד ושורש המילה חיקוי הוא מלשון חוק. לנו יש חוק, חוק של אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. לחם חוקי הטריפני, זהו לחמה של תורה. גם כאשר נעמיר בלשון חיכוי, הרי זה מלשון חוכה לשון של צחוק. במקום חיכוי של אשרי חוכי לו, שנמתין מוכנים ומזומנים לביאת גואל צדק. אבל, משום מה בבתי המדרש ובישיבות שלנו, נכנס עניין ה"סטייל", חליפה של מעצב פלמוני ועניבה של פלוני. אייפון, אם כל גאדזעט שלא נפספס להיות מעודכנים בנייעס, מיד. יודעים כל קוועטש של כל זמר, מעוויתות פניו עד להרס הדקדוק שלו או אפילו טעויות פאטליות במילות השיר. שותים בצמא את כל שטות של כל אמרגן סוג ב' (מצד הקדושה) וקוראים ב"חינמים" ואלו שבחצי חינם, כאילו זה בריסקער רב מוקשה. פלפולי הסרק על מה שיהי'ה מטפסים עד לשמי שמים, לעומת צרידות מוזרה כאשר מבקשים קצת כבד את ה' מגרונך אם זה להתפלל כש"ץ או לומר ווארט בשולחן שבת. אולי היגיע הזמן לשוב ולהתפכח, להתעורר משכרון ה"הכל בסיידר" ולזכור, מה צוונו השי"ת, לבדוק הלוך ושוב מה מותר וממה נתרחק. ללא איזה שהם פשרות בלתי מובנות. בפרט בעת הזאת שגלינו מבתי הכנסיות ומבתי המדרשות.

כי ביום הזה יכפר, והטעם שתצטרכו עם זה גם לשביתה וענוי הוא כי אמנם הכהן בעבודתו יכפר בלבד וענין הכפור הוא הקטנת החטא והכנתו לקבל סליחה:  לפני ה' תטהרו, אבל השגת הטהרה והסליחה הגמורה תהיה לפני ה' בלבד וזה בוידוי ותשובה, שהוא לבדו ידע אמתתם ובשביל כך: דברי רבינו הספורנו הם יסוד היסודות לכל ענייני התשובה. ראשית כל יש לדעת באר היטיב שאין לסמוך על עבודת הכהן גדול לכפר. כי במקסימום הכהן גדול מכין את הקב"ה לאלו שבעם ישראל בדרך לעשות תשובה. עיקר התשובה הוא מה שמוטל על כל יחיד ויחיד, להתחרט על העבר. מי שאכן מכין עצמו במחיקת החטא, קבלה גמורה שלא ישוב עוד לכסלו, ודאי שעיצומו של היום יכפר, כי הנה חיבר עצמו, בעצם, לקדושת יום הכפרה.

וחי בהם, לעולם הבא, ואם תאמר בעולם הזה והלא סופו מת, וכן תרגם אונקלוס וייחי בהון חיי עלמא. והנה מיני החיים לגוף ולנפש במעשה המצות נחלקים לארבעה חלקים, ומלת וחי כוללת ארבעתן, האחד מי שמכוין בעשית המצות ויעשה אותן על מנת לקבל פרס והולך בהם בדרך השמאל כדי שיהיה לו בהן שכרו עושר ונכסים וכבוד כדי שיחיה ימים רבים, וזהו שכתוב בשמאלה עושר וכבוד, ופירשו רז"ל למשמאילים בה עושר ונכסים וכבוד, רבינו בחיי בא להבהיר מהו "וחי בהם". עצם החיים תלויים בקיום המצוות. קיום והעמדת מצוות ישנם באחת משתי דרכים, או בללמד אחרים או בתומכי מקיימי מצוות. מכאן פתוחים ארבעת הדרכים. מי שמקיימם על מנת לקבל פרס. הרי נוטל מצד שמאל בדרגא הנמוכה של החיים, אך עדיין נקרא חי, חי בעוה"ז. השני מי שמכוין בהם כדי שיטול שכרו לעוה"ב ואע"פ שהוא משתדל בקיומן ועושה אותן שלא לשמה על מנת לקבל פרס לעוה"ב מכל מקום נפשו זוכה להיות שם, ועל שני מינין הללו אמר הנביא להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, הדרגא השני'ה מעולה מן הראשונה, מפני שחושב כבר על נצחיות. עדיין קשה לו להתנתק מקבלת הפרס, אך בהשכילו, רוצה את הפרס היכן שהיא שוה באמת. הוא כבר נחשב חי גם בעוה"ה. השלישי מי שמכוין בהם לעשותן מאהבה כדין וכראוי שלא על מנת לקבל פרס עם עסקי העוה"ז, זה זוכה לחיי העוה"ז ולחיי העוה"ב, כאברהם יצחק ויעקב שעבדו מאהבה עם עסקן בעניני העוה"ז בענין זריעת האדמה גם עבודת המקנה וזולתם מן העסקים הגופניים, הנה הדרגא השלישית, העושה מאהבה, מעולה מן השניים, כי אין בדעתו לקבל פרס. אבל עדיין שייכות לו בענייני העוה"ז. אבל יש דרגא נעלה ממנו הוא, הרביעי מי שמשתדל במעשה המצות ואינו משתדל בשום עסק גופני כאלו לא היה בעל גוף כלום אלא לבו ומחשבתו בהקב"ה, הנה הוא זוכה אל החיים הקיימים לעולם ולא ישלוט עליו מיתה כלל, אבל ישוב אלהי בגוף ובנפש כחנוך ואליהו שנסתלקו מן העולם בגוף ובנפש. עוד מצינו ארבעה מיני חיים שהאדם זוכה בהם בקיום התורה והמצות, האחד חיים כדרך בני אדם שהם חיים בהמשכת הזמן ונפשם מתקיימת בגופם בהתמדת בריאותם, השני חיים אחרי החולי ואחרי הגיע למקרה המות, ומין זה מחודש של חיים מחודשים כדמיון הכלי הישן והבלוי שנתחדש וחזר לתחלתו, וכענין שכתוב רוטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו, השלישי חיים של סליחה אחרי היותו רשע שהוא חשוב כמת וכיון שחזר בתשובה הרי הוא חי, וכענין שכתוב אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה, הרביעי חיים אחר המות והוא לשון תחית המתים. וארבעה מיני חיים אלו נכללים במלת וחי בהם: סיכום דברי רבינו בחיי הם שיש לשאוף להגיע שכל מאוויינו ותאוותינו יהי'ה רק לעבוד את השי"ת ללא כל שייכות לחלק הגופני. יש לשאוף לחיות חיים של תורה, שרק על ידי התורה נקראים חיים. מי שחלילה עדיין אינו דבק בתורה יעשה מיד חושבים וישוב אל ה' וירחמהו ויתן לו חיים כי ממנו תוצאות חיים.

קדושים תהיו. הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים ראיתי סתם, פרושים תהיו. וכן שנו שם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים: ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים: והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה {הרמב"ן בא להבהיר, להיות קדוש הוא בשום אופן לא יוכל להשתמש בתורה כקרדום לחפור בה. למשל, לא יתכן לומר שהיות שברור שהקב"ה רוצה שנהי'ה בריאים, וכדי להיות בריאים, חייבים מספר שעות ביום לעסוק בהתעמלות וכדומה, כדי לשמור על מספיק "ויטמינים וחלבונים" המסלול יהי'ה מחדר כושר לסטייקי'ה - נו, אני מהדר ב"ונשמרתם מאד לנפשותיכם" והרי גוף בריא זה יסוד טוב לנפש בריאה, ממילא הרמב"ן בא להזהיר, שבסוף היום עליו להיות נקרא קדוש. קדושה זו לא תימצא בחדר הכושר ולא בסטייקיות למיניהם.}: לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט {הנה, כל דבר שבקדושה אנחנו אומרים על היין. כדי להראות שיש אפשרות לקדש את היין, לא שהיין יהפוך למטרה של חטא באיצטלא של הרי אמרו ויין ישמח לבב אנוש, ומצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, חז"ל הוסיפו אין שמחה אלא בבשר ויין. איזה בשר, בשר שעל אכילתו נברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו, בשר שבאכילתו ישנה כפרה, בשר כזה יש מצוה לאוכלו, יין של כוס של ברכה, אשר לא יהפוך ביום מן הימים לחמת תנינים יינם. יין אשר אמרנו עליו אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצוותיו.יין כזה אין חשש של נח ולוט.}: וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כמו שהזכירו בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס {בדרך כלל אלו הולכים יחד, באים יחד בגדולה לגימה, לנגב חומוס וללעוס אנשים. לכן הקדים לומר לשמור מרחק מעמי הארץ שידוע מהי שיחתם, ממילא לא יבואו לאכול אנשים, כמבואר ברמב"ם סוף הלכות טומאת צרעת. כאשר ידע שיש עניין דווקא לאכול בסעודת מצווה ששם אין חשש לא ממאכלות אסורות ולא של דיבור אסור, כי ממילא יתבלו את השיחה בדברי תורה, ואפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד.}, כענין שהזכיר הכתוב וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו: באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים {יסוד היסודות של הרמב"ן, מצוות קדושים, זה להיות לפנים משורת הדין. הוי אומרה שיש חיוב מקדים של ידיעת כל המצוות שמחוייבים בהם, אופן קיומם בשורת הדין והמכוון בהם. לאחר כל זאת, מתחייב חשבון נפש לדעת האם אכן אנחנו מקיימים את המצוות כמצווה וכמצופה. רק לאחר התבוננות זו נתחיל את הצעדה במשעול הקדושה. כמו שהרמב"ן ממשיך מיד. כמה פעמים, שמעתם את המשפט, ביזנעס איז ביזנעס, שזה אומר כמו "נישט אין שבת גערעדט", אינני מתכוון לעמוד כאן על הדינים של אונאה וריבית, כי הרי מדובר בביזנס, ולא בגמ"ח... האם נפטרנו מאיסור לשון הרע כאשר הקדמנו לומר, אני לא רוצה לספר לשון הרע, אבל... כל אלו רחוקים ת"ק על ת"ק פרסה מן הקדושה. כעת, עיקר ההדגש הוא, שמא תאמר זה מצווה רק לצדיקים גמורים, אנשים מורמים מעם, לא ולא, זה אופן קיום מצוות קדושים תהיו, הקב"ה מצפה ונתן כוחות בכל יהודי להיות קדוש. מפני כי קדוש אני ה' ואנחנו, כל היניקה שלנו נובע מקודשא בריך הוא ושכינתי'ה. ממילא איננו מוגבלים כאשר זה נוגע להוספת קדושה. לכן כל יהודי מחוייב לעשות את ההשתדלות המירבית לקניית תרי"ג מצוות עם מצוות קדושים תהיו.}: וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב, שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה. וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות, ועוד אפרש זה בע"ה: וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם. לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים. {הנה בחתימת דבריו, נראה שהמכוון הוא חלק יסודי מן האמונה שאכן הקב"ה הוציאנו ממצרים הוא שנרצה להיות דבקים בקדושת המצוות. למשל לא לברוח מהשבת. לא לבוא לבית הכנסת בליל שבת עם אפטר שייב טרי לקראת בואי בשלום כאשר במוצ"ש מעריבים לאחר פלג המנחה... הוי אומר עשה לך קניין באהבת המצוות שנרצה לשהות במעשה המצווה כמה שיותר.} והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות:

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה