בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק
דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף
זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב
זצ"ל
פרשת נשא מלאה אופנים של "לרומם
ולנשאות" את עם ישראל. מלבד החיזוק של ראשית הפרשה, שצריכים לרומם כל מי
שעוסק בעבודת הקודש, גם אם הם לא בדיוק "נושאי הארון". איך מנשאים עם,
מרגילים אותם לסדר. מראים להם שמנהיגיהם, "בני לוי", גם הם לא פועלים איש
הישר בעיניו, אלא כאשר צוה ה' את משה. יש עליהם מפקדים, אלעזר ואיתמר, ועליהם
אהרן, ועליו משה רבינו. איש אינו מרים יד לעשות כלום בלי הוראה מפורשת. משם,
מסדרים שכל אלו שיש להם בעיות, מתרחקים עד שהעניין יסוד. מעל לכולם, הצרוע, רע
העין, אשר מחרחר ריב וזורע הרס, אותו מרחקים לגמרי. עד שלא ילמד, יישאר בבדידותו.
משם לומדים את יסוד הווידוי, דווקא אצל גזל, ללמדינו, שכל מי שחוטא בעצם גוזל את
הקב"ה. משם לומדים שהכל הקב"ה נתן לנו ואנחנו חייבים לחלוק בשמחה ובטוב
לבב מנחלתינו עם הכהנים. כמה שניתן יותר בשמחה, ככה ייטיב לנו. מי שמונע את עצמו
לתת בסוף ייגרר לכהן על עניינים שאינם נחמדים ויבייש את עצמו ברבים. גם הקב"ה
מלמד את מי שאינו שולט ביצרו, להתנזר. זה לא דרך של חיים. זה סוג של אין ברירה.
לבסוף, הקב"ה מבקש מהכהנים, שיברכו את עם ישראל באהבה. שיהיו טובי עין
ומפרגנים. גם הנשיאים אשר התנשאו בנדבת המשכן, עושים חשבון נפשם ולקראת חנוכת המזבח
מתנדבים ומנדבים. להראות שיש כוח לעשות תשובה. הלוואי שנלמד מהם. לעמוד בראש
המתנדבים בעם לצרכי העם ולשם שמיים.
נשא גם הם. לפי שכתב למעלה נשא את ראש בני קהת. ולאחר שנוסדו ונקבעו סדר המחנות וחנייתן
הוצרך לומר שילוח טמאים מן המחנות. הנה
הרשב"ם מבאר שהנשיאות, זה ההתרחקות מן הטומאה. זה מביא קדושה. לא התנשאות,
אלא ענווה. כל עניין של פרשתינו הוא, כדי להשרות שכינה במחנה. לכן, על כולם לרומם
עצמם, להרחיק עצמם מהטומאה, ממילא תשרה שכינה במחנה.
לא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהודר, שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך. ולא יתן
עליו לבונה, שהאמהות קרויות לבונה שנאמר אל גבעת הלבונה, וזו פירשה מדרכיהן. כי מנחת
קנאות הוא, הקמח הזה, מעוררת בה שתי קנאות קנאת המקום וקנאת הבעל, לשון רש"י מדברי
רבותינו: ועל דעת כל המפרשים " כי מנחת קנאות הוא " לומר בעבור שזאת המנחה
מנחת עונש היא גרועה להיות שעורים בלא שמן ולבונה, כי המנחה אשר אזכרתה לרצון לה' באה
סלת חטים בשמן ולבונה: ולפי דעתי, טעם " כי מנחת קנאות הוא " יחזור אל ראש
הפסוק, יאמר שיביא האיש את הקרבן על אשתו כלומר במקומה, כי מנחת קנאות היא להזכיר עונה
ואיננו ראוי שתביאנו היא משלה, אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום את נקמתו
ממנה: וטעם השעורים, שתהיה סערת חמת ה' חמה יוצאה סער מתחולל על ראש הרשעה יחול, וכענין
צליל שעורים האמור בגדעון שפתרו אותו לסער ומהומה רבה. וכן בכלי חרס, סימן שתשבר ככלי
יוצר, וכן העפר, כי עפר היא ואל עפר תשוב. וטעם "הוא" על הקמח, ויש לו סוד,
כי למטה בהיותו ביד האשה אמר "היא",
ועתה הזכיר הזכרון תחלה, ואמר כי היא מזכרת עון. סוד האדם להתעלות ממעה הבהמה. כח הדיבור ניתן למלל גבורות
ה' ולהשמיע תהילתו. ממילא כאשר יש סטי'ה מדרכי השי"ת ולא עוד אלא שזה נעשה
בכלי המיוחד שהקב"ה ייחד לאדם, הרי יש להביא אדם זו לאמת של נמשל כבהמות
נדמו, מותר האדם מן הבהמה, אין. מבאר לנו הרמב"ן, ענין זה הוא מסוד ה'
ליראיו. שעורים מלשון סערה. ללמדינו, שבעון עריות אנדרלמוסי'ה באה לעולם. ואין
תימה מדוע זה ליד פרשת גזל הגר, כי שניהם אחד. כמבואר בדור המבול. לזה בא
הרמב"ן להדגיש את הנקמה שהשי"ת נקם במדינים אשר באו בימי גדעון על ידי
השעורים. כי אנשי דודו של גדעון עובדי עבודה זרה היו, נמשל כבהמות נדמו, ממילא
ישועתם באה דרך מאכל בהמה וכדי חרס, להזכיר אדם יסודו וסופו לעפר. אבל מכאן ואילך,
יש להנזר מדרכים אלו מכל וכל, ללכת בדרכי השי"ת, שנמשלו לאור. אשר יאיר לכולם
את הדרך אשר ילכו בה.
קדוש הוא לה', יזכה לאור באור החיים ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי
הדור ולזה נראה שכיון אלקנה באמרו אך יקם ה' את דברו כלומר אני מסכים להדירו בנזיר
ואיני מבקש מהאל יתברך דבר אחר בעד הילד זולתי שיקם את דברו שיהיה קדוש לה'. הספורנו בא להאיר מה תפקיד הנזיר. להיות קדוש
להשי"ת. מי שנמצא במשתה היין, אין אונס, לא יוכל לפטור עצמו שלא ידע לאן זה
יכול להוביל. כמו שאומרים בשם "א גוטער ייד", מי שהולך כל הזמן רק ביינה
של תורה, בדרכי הדרש והמדרש, אינו חוזר ומסיק כפשוטו של מקרא ואליבא דהלכתא, סופו
שנשמט מן העולם. זה הי'ה קדושתו של שמואל הנביא, לאור באור החיים לכל בני דורו. לא
רק במקומו, אלא סבב בכל הארץ כדי להפיץ את האור. לא עוד חטיפת ארון מתוך קודש
הקדשים להכריח את השי"ת לנצח את המלחמה נגד הפלישתים. לא עוד שחיטה רק
ע"י כהנים בהמתנה ממרטת עצבים. אלא, אור ויושר, קדושה ומנוחה. ההנהגה של
פרישות מביאה עמה מנוחה, כי אין צורך לרדוף אחר התאוות.
כה תברכו את בני ישראל. כלו' לא תברכו מברכת פיכם כאדם שאומר תבואתה לראש פלוני כך וכך
אלא אלי תתפללו שאברכם אני כמו שמפרש יברכך ה' ואני אשמע קולכם כאשר תאמרו ואברכם לישראל
כמו שמפרש ושמו את שמי על בני ישראל כשיברכו הכהנים לישראל בשמי ולא בשמם אני אברכם
לישראל כמו שהתפללו הכהנים ואומרים יברכך ה':(רשב"ם). יברכך, שיתברכו נכסיך: וישמרך, שלא יבאו עליך שודדים ליטול ממונך שהנותן
מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו מה הנאה
יש לו במתנה זו אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר, והרבה מדרשים דרשו בו בספרי: יאר ה' פניו אליך, יראה לך פנים שוחקות פנים צהובות:
ויחנך, יתן לך חן: ישא ה' פניו אליך, יכבוש כעסו(רש"י). וטעם יברכך ה' וישמרך. על דרך האמת, כי הברכה מלמעלה, והשמירה שתשמור אותה, כטעם זכור
ושמור. ועוד יאר השם הגדול את פניו המביטים בך, וכך אמרו בספרי ר' נתן אומר זה מאור
שכינה. ויחנך, שתשא חן בעיניו, כענין שאמרו עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל שעה. ועוד
ישא השם פניו אל השמים ממעל וישם לך שלום הכל בביתך, וכך אמרו בספרי ר' נתן אומר זה
שלום מלכות בית דוד. ושמו את שמי הגדול על בני ישראל, ואני אברכם, כי אני המדבר הנני,
ושלום:(רמב"ן). יברכך, בעושר ונכסים שאם אין קמח אין תורה: וישמרך, מן הגזלנים: יאר, יגלה עיניך באור פניו להביט נפלאות מתורתו
וממעשיו אחר שתשיג צרכיך בברכתו: ישא ה' פניו אליך, לחיי עולם כענין כי עמך מקור חיים
וכו' וכאמרם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ומתענגים מזיו שכינה: וישם לך שלום, מנוחת שלום שהוא הנצחיות בלי תערובת
עונש הראוי לכל שלם לחיי עולם(ספורנו). יברכך,
תוספות חיים ועושר: וטעם וישמרך,
שישמור התוספת שלא יגזול אחר מה שהוסיף: יאר ה' פניו אליך, כטעם באור פני מלך חיים
והטעם וכל אשר תבקש ממנו ובשעת שתדרשו יאר פניו והטעם יקבל אותך וירצה למלא' שאלתך
מיד ואם בקשת אותו בעת צרה הוא יחנך גם יתכן היות ויחנך ויתן לך בקשתך כטעם חנוני אתם
אשר חנן אלהים מגזרת חנן: ישא ה' פניו אליך,
הפך אעלים עיני מכם והטעם כאשר פירשתי כי בכל מקום שתפנה יהיה פניו נשואות אליך: וישם
לך שלום, כטעם לא יגע בך רע לא מאבן ולא מחיה רעה ולא מאויב:(אבן עזרא). מדהים לראות את כל כינוס הראשונים בעניין ברכת
כהנים. ראשית הרשב"ם המזכיר לכהנים מי המברך. נכון מאד שהקב"ה אמר
לאברהם אבינו והי'ה ברכה, הברכות נתונות לו לברך מי שירצה, לא כן אוצר הברכה של
ברכת כהנים. אוצר הברכה של הכהנים, שהם יזכירו לפניו יתב"ש לברך את עמו
ישראל. מהו יברכך, הריבוי הגשמי שיסיר מאיש הישראלי דאגות פרנסתו ויוכל לשבת על
התורה ועל העבודה. יש קמח כדי שיהי'ה תורה. ודאי הוא שחשוב שהתורה תקדים לקמח, אזי
יש לברכה על מה לחול. כאשר אנו עומדים על סף מתן תורה לא ניתן שלא להזכיא את המעשה
של אונקלוס הגר, כאשר שחק בפתח ביתו. הוא שחק
כשראה את המזוזה, עדות שהשי"ת שומר עלינו, זה הישמרך מכל המזיקים
האורבים פתח בתי מי שיש בידם מטבע כדי לרוששם. (קשה לי לדחות מחשבה זו המנקרת בי
זה עידן ועידנים, איך זה שהצליחו אנשים מסויימים לרמות ולשדוד מבני תורה כספים
רבים ע"י כל מיני השקעות... הלא דבר אחד מדברי ה' אחור לא ישוב ריקם...) על
כל פנים דעת הראשונים כולם שמי שהוא בגדר מבורך מה' הקב"ה שומר על עושרו.
ברור הוא מכל שמצוות ה' ברה היא מאירת עיניים, ממילא הפנים מאירות ושוחקות הם אלו
הממיתים עצמם באהלה של תורה ללמוד תורה לאמיתה. אלו שעיניהם מאירים בתורה. ממילא
יש בהם חן. גם ח"ן. כי מי שהקב"ה מאיר עיניו, מגלה עיניו ומביט בנפלאות
התורה, שהם הם החן האמיתי, לחזות בנועם ה'. מכאן, הרי יכבוש כעסו וישא פניו למי
שנושא פנים לתורה ויתן לו משופרא דשופרא של חיי עולם הנצח. זהו ה"שלום",
דהיינו שלימות, לחיות כימי השמים, על הארץ, על הפלנטה שלנו, תוך כל העירבוביא של
הגשמי והרוחני. אדם השלם יפריד המוץ והפסולת עד שיוותר בידו אך ורק שמן זית זך.
שלמות אמיתית.
ויהי ביום כלות משה, כלות כתיב (ר"ל בפת"ח ולא כלות בשו"א) יום הקמת
המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה.
אמנם כבר העירו הרבה מן המפרשים שאין ספר תורה שנכתב בו חסר, מכל מקום חז"ל
כתבו דרוש זה, דווקה יוצא לקרוא זאת בשבת כלה שלפני מתן תורה ללמדינו מה המעלה של
השראת השכינה. למעשה בניית המשכן לכנסת ישראל כלה להתיחד עם בוראה. המשכן בה'
הידיעה היא היא תורתינו הקדושה והטהורה. לימוד תורה בטהרה נפסק בשו"ע קודם
ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. הנה ראו מה שהי'ה עם רבי עקיבא שנשא אשה והלך ללמוד
תורה. מה הועילה תורה בשיא טהרתה. ביום כלה כאשר שוב נקבל עלינו בנעשה ונשמע את
עשרת הדברים, כדאי שנשמח כמשוש חתן על כלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה