יום רביעי, 16 במאי 2018

מחודדין בפיך - פרשת במדבר חג השבועות


בס"ד                          
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב זצ"ל



פרשת במדבר וזמן מתן תורתינו הם שניים שהולכים יחדיו, כי הם נועדו. כאשר אנחנו מעיינים בקנייני תורה, הקניין השביעי (ספרנו זה עתה שבע שבועות...) היא הענווה. אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר. מה יש במדבר, כלום. המדבר זה מקור של החסר, האין. החכמה, מאין תימצא. דווקא ממקום הענווה, משם צומח גדולה. דווקא הר סיני, הקטן מכל ההרים, דווקא משה רבינו העניו מכל האדם, דווקא הם הביאו עוז מבטחה. דווקא מתוך הענווה צומחת גאולה. לכן, פרשת במדבר באופן כמעט קבוע נקראת לפני זמן מתן תורתינו, כדי שנוכל להתכונן לקבלת התורה כראוי. דהיינו, להבין עד כמה עומק של ענווה אנחנו חייבים להכניס לחיינו כדי שאכן נהי'ה ראויים איך שהוא לקבל תורה. רק מי שיודע שללמוד תורה לא בודקים קודם את טיב המזרן ומה יש בתפריט. המשנה הקודמת מלמדת שדרכה של תורה היא, פת במלח (לא פיתה עיראקית טרי'ה) מים במשורה (לא קולה עם קרח) ועל הארץ תישן (ולא מזרן אורטופדי). כאשר הגישה לתורה היא, בצורה בה אני מוכן ללמוד בכל תנאי, ממש כמו רבי אליעזר בן הורקנוס והרבה שעשו כמוהו, הלכו ללמוד בתת תנאים, כי הם הבינו שעיקר תכלית החיים זה לא מה שהגשמיות מציעה. אלא, מה שיש לתורה להציע, אזי תדבק בנו תורת המדבר ונשמע שנית מאת השי"ת לעיני כל חי, אי ה' אלוקיכם.

למשפחותם לבית אבותם. במנין הלויים נאמר לבית אבותם למשפחותם. השינוי הוא מחוייב, שהרי הלויים, אי לאו בית אבותם אשר לא כרעו ורקדו לעגל, לא היו שומרי משמרת הקודש. כל עניינם הי'ה על ידי אבותם. לא כן ישראל, העיקר זה עניין המשפחה, כמו שנאמר בפרשת בהר ואיש אל משפחתו תשובו. אך, כדי להקרא משפחה, חייב הוא להמנות על בית האב. דבר זה מיוסד גם ברמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל וז"ל "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים.  הרי דויד אומר "ה', מנת חלקי וכוסי אתה, תומיך גורלי" עכ"ל. הוי אומר, ברגע אשר יתדבק יהודי בבית אביו שבשמים ויסלק ממנו חשבונות בני האדם, כאשר בני לוי עשו בחטא העגל, הרי מיד ייחשב כבן לוי לכל דבריו וענייניו.

ואלה תולדת אהרן ומשה, ואינו מזכיר אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו: ביום דבר ה' את משה, נעשו אלו התולדות שלו שלמדן מה שלמד מפי הגבורה. משום מה לא מובא כלל תולדות משה רבינו. בפרקי אבות שנינו, משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. רש"י בא אכן לומר לנו שתולדות אהרן הם בעצם תולדותיו של משה. אבל, עצם זה שלימד את בני אהרן ואת יהושע ולא את בניו עצמו, ממילא לא נמשך ההנהגה בבניו. שחז"ל למדונו משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. לא לגרשום ולאליעזר. גם חז"ל כאשר מורים לנו איך משה לימד, נאמר שלאחר שירד מהר סיני לימד לאהרן ובניו אח"כ לזקנים ורק אח"כ לכל כלל ישראל, כאשר אין זכרון של משה רבינו מלמד את בניו. ללמדינו, שגם מוסרי התורה חייבים ללמד את בניהם. האור החיים הקדוש מוסיף סיבה נוספת שהם בני משה "ולא מנה אלא תולדות אהרן, לומר כי בני אהרן יחשבו על משה לצד שהוא התפלל בעדם וחיו, דכתיב ובאהרן התאנף ה' להשמידו וגו', ואמרו ז"ל שהועילה תפלתו להציל אלעזר ואיתמר, ואומרו ביום דבר וגו', לומר זמן שהתפלל עליהם, וכלל עוד בזה סיבת קבלת תפלתו שהוא לצד שדיבר ה' אליו בהר סיני, ונעשה ציר נאמן לה' בקבלת התורה". התפילה היחידה שראינו שמשה רבינו יתפלל על בניו היתה כאשר אמר יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. מכאן רואים חשיבות עצומה בברכת התורה בה אנו אומרים ונהי'ה אנחנו וצאצאינו, יחד עם בנינו – תלמידינו, גם עבור הבנים הפיזיים וגם עבור הבנים - התלמידים. הברכה התקיימה באמת באהרן שזאת התורה לא משה מפיו, מפי זרעו ומפי זרע זרעו מעתה ועד עולם שהרי פינחס, נתכהן. הוא הי'ה התלמיד שראה מעשה נזכר בהלכה וקיבל שכרה.

כבד את אביך. הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון, ולכך אמר במשנה תורה כאשר צויתיך בכבודי כן אנכי מצוך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך. ולא פירש הכתוב הכבוד, שהוא נלמד מן הכבוד הנאמר למעלה באב הראשון יתברך, שיודה בו שהוא אביו, ולא יכפור בו לאמר על אדם אחר שהוא אביו, ולא יעבדנו כבן לירושתו, או לענין אחר שיצפה ממנו, ולא ישא שם אביו וישבע בחיי אביו לשוא ולשקר. ויכנסו בכלל הכבוד דברים אחרים, כי בכל כבודו נצטווינו, ומפורשים הם בדברי רבותינו, וכבר אמרו שהוקש כבודו לכבוד המקום: וכאשר המצוה הזאת היא בתחתונים, כן נתן שכרה באריכות ימים בארץ אשר יתן לנו. ועל דעת רבותינו ענין הכתוב למען יאריכון ימיך ועל האדמה, יבטיח כי במצוה הזאת יהיו כל ימותינו ארוכים, כי ימלא השם ימינו בעולם הזה, ויהיו ארוכים בעולם הבא שכלו ארוך, ותהיה ישיבתינו לעד על האדמה הטובה שיתן לנו, ובמשנה תורה  פירש למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה, והנה הם שתי הבטחות: הרמב"ן בא ללמדינו דעת את ה'. שחמשת הדברות הראשונות הם יסוד האדם. מי שרוצה להחשב כתולדת אנוש, יש לו להאמין ולכבד, לשמור אמונים. לשמור למי שאמר והי'ה העולם ולמי שנפח בתוכו רוח נשמת חיים. בייחוד הדיבורת, להבין את המיוחלד בהם ולקיימם,זכרון תמידי של עניינים ועשיית הדברים כפי שמצופה ממי שנמנה על לגיונו של מלך מלכי המלכים. הוי אומר שעיקר תוכן החיים הוא כבוד השי"ת וכבוד ההורים אשר מחנכים ללימוד התורה הקדושה.

למען יאריכון ימיך, אלו החמשה דברות בשמירתן יאריכון ימיך, שיסבבו לך אורך ימים בלתי בעל תכלית שלא יפול בו רוחב, כאמרם ז"ל לעולם שכלו ארוך, כי אמנם ענין אלו החמשה דברות הוא כלו אומר כבוד לאל יתברך, אשר בו ינחל המכבד חיי עולם, וזה שנדעהו למהוה מאין, ולהיות אלהיך הוא לבדו, ולא נעבוד זולתו, ולא נמרה בו במחשבה בדבור ובמעשה, ונכבדהו, הלא הוא אבינו קננו:  על האדמה, בשמירתם תזכה לזה שאותו אורך ימים שאמרתי תקנהו בשבתך על האדמה שלא תגלה ממנה, אמנם החמשה דברות אחרות, והן שלא נזיק לאדם בגופו בכבודו ובממונו, במעשה בדבור ובמחשבה, הן אזהרות שומרות מהעונש בעולם הבא והעולם הזה: דברי הספורנו מחודשים מאד. אריכות ימים תלוי ראשית לכל, בקבלת עול מלכותו וייחודו. שנית במה שנמנע מכל עבודה זרה. שלישית שנשמור פינו ולשונינו משבועות, נדרים וכדומה. הרביעית בשמירת השבת וזכירתו לקדשו. החמישית בכיבוד ההורים, אשר הם שותפים נאמנים להקב"ה ביצירת הבנים והבנות. ממילא השוה כבודם לכבודו. כל זה נוגע לחיי הנפש. הדברות שמצד השני של הלוחות, נוגעים במה שנקרא "להיות מענטש", אנושי. שלא נרצה וק"ו לעשות שום נזק לשום אדם בשום צורה. לא נזק שייגרם ממעשינו, לא נזר שייגרם מדיבורינו והמדהים, אפילו לא במחשבתינו. אלו ערכים מכובדים ומקודשים. אלה יסוד היסודות של חיי יהודי. כשם שנכבד ונקדש את הערכים האלו, כך נכובד ונקודש, בחיינו בעולם הזה ולחיי עולם שכולו טוב וכולו ארוך.

ויהי בימי שפוט השופטים. לפני מלוך מלך שאול שהיו הדורות מתפרנסים על ידי שופטים ובימי אבצן היה שאמרו רבותינו אבצן זה בועז: וילך איש. עשיר גדול היה ופרנס הדור ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מפני צרות העין שהיתה עינו צרה בעניי' הבאים לדוחקו לכך נענש: בסוף ספר שופטים נאמר בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה. בפירושים שונים אמרו דור ששפט את שופטיו. שני הפירושים אמת ומורים על צורת התנהגות שהכל נעשה ע"י דחפים אישיים. אין מנהיג. דבר זה מאד קשה להבין כאשר השופט הוא מגדולי השופטים ברום המעלות. לכאורה כדי להבין את המהלך יש לעיין בדברי הגר"א על הפסוק "ויהי בימי שפוט השופטים, רוצה לומר ששפטו אותו היצר הרע והיצר הטוב כו', אז אמר ה', בני הפכפכין אתם, רוצה לומר כמו ההפכפך שנוטה לצד זה ולצד זה, כמו כן הם פונים לטוב ולרע, כיון שהם בינונים כנ"ל. ואז אמר ה', לכלותם אי אפשר כיון שהם אינם רשעים גמורים, אלא אביא עליהם יסורין, ועל ידי זה יפנו אלי ויהיה מדריגתם שלימה ואז אוכל להשפיע עליהם מידת החסד כנ"ל. ולזה איסרם ביסורים של רעב, כי עיקר מדת החסד הנמשך מאתו יתברך הוא מהחסד שעושה אדם למטה כנ"ל, והצד הרע [ש] היה להם, הוא מה שלא חמלו על עניים, כי כל מה שנותן ה' לזה יותר מזה הוא כדי שירחם על חבירו ויהנהו מנכסיו, וכיון שלא עשו זאת גברה בזה עליהם מדת הדין ולא השפיע גם כן מטובו עליהם, מיד: ויהי רעב בארץ." עד כאן דבריו הקדושים. המובן הוא, כח היצר כל כך עצום עד שאפילו שהיו בדור עם שופט, מן המעולים והצדיקים בהם, מן הראוי, לשאול בעצתו. בכל זאת היצר שכנע מי שהוא בעצמו אדם חשוב לערוק. להשאיר את אחיו במצוקה ולחיות "שלום עלי נפשי". הנה כי כן, קם לו האיש מבית לחם, איש חשוב, מורם מעם, אך עינו צרה בעניים, ההיפך מברכת כהנים דלעיל, מכאן עד לסופו המר והנמהר הדרך היתה קצרה ביותר. זה היסוד של קבלת התורה, לדעת לא לעשות דברים לפני ששאלו וקבלו תשובה. לדעת שהתשובה מחייבת ואי אפשר לא לעשות על פיה. הנה בועז, גדול הדור, עלה השערה – לסנהדרין ללבן את ההלכה, לדעת האם האיסור של לא יבוא מואבי כולל מואבי'ה. זה מה שיוצא מדברי הגר"א, כדי לא להיות הפכפך צריך שיהי'ה מנהיג, שינהיג ע"פ עצת ה' שהיא היא לעולם תעמוד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה