בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק
דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף
זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב
זצ"ל
אחת מן הסיבות אשר השבת הקרובה נקראת
שבת הגדול, היא בגלל שבשבת זו עם ישראל נהיו "גדולים, הוי אומר, ברי מצווה.
עשו את המצווה הראשונה כמצווים ועושים. כעת, אנחנו יודעים, כאשר אנחנו מצווים
ועושים, מופיע יצר הרע ומנסה להסביר בק"ן טעמים מדוע לא צריכים וזה לא חשוב
לעשות את המצווה. פרשת צו, מתחילה בציווי. רש"י מסביר, שזה לשון של זירוז.
וחייבים לזרז במקום שיש חסרון כיס. שמא יאמר איזה כהן, הרי יש אש שיורד מן השמיים,
מה כל הבזבוז הזב של הוצאת מאות ואלפי שקלי קודש על שריפת עצים. מזרזת התורה
בנידון לבל יפלו ברשתו של יצר הרע. לכן, ברוב שנים פרשת צו יוצא להיות שבת הגדול.
ללמדינו לכבוש את יצרינו בכל המצוות ובכל הזמנים. שומה עלינו לקדש את עצמינו
"במלחמת קודש", נגד הרפיון שהיצר מנסה לזרוק בכל מעשה המצוות. שמעתי
מ"יהודי טוב", אם אתה רואה "מצווה חדשה" שכולם עושים בהתלהבות
יתירה, סימן שאין זה מצווה. היצר הרע הי'ה מונע מהם קיומו אילו הי'ה מצווה. ודי
לחכימא. הבה נתכונן להיות מעובדי השי"ת, אשר מוסיפים משהו מעל להרגל כדי
שנזכה תיכף ומיד לשמוע מפי אלי'הו הנביא שהנה בא יום ה' הגדול.
זאת תורת העולה. להיות בן עלי'ה, זה לא מעשה של אינסטנט.
אין קיצורי דרך. זה תורה שלימה. צעד אחר צעד. עקב בצד אגודל. ויש לצרף לדרך
חיזוקים. כי תמיד ניתן להתגלגל מעלי'ה. לכן, מי שרוצה להתעלות, יש לו להצטייד
במורה דרך צמוד ובספר חובת הלבבות כמצפן, כדי שאכן יהי'ה כעולה וכקרבן.
כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה. לא יתכן שיהיה פירושו מן הבהמה שהיא עצמה קרבן, ולהוציא את החולין,
כי הכתוב כבר אסר בסדר ויקרא סתם כל חלב ואין שם תנאי ושיור, וגם כאן אסר תחלה כל חלב
שור וכשב ועז, ואסר חלב הנבלה והטרפה באסור החלב, ואינן קרבנות לשם: ועוד שאמר שם,
חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, ולא ימצא בכל עניני הקרבנות "בכל מושבותיכם".
ובמתנות כהונה אמר "לחק עולם" פעמים רבות, ולא הזכיר "בכל מושבותיכם",
מפני שאין הקרבנות חקת עולם בכל מושבותינו, רק במשכן ובמקום אשר יבחר ה': ואל יעור
עיניך המשתבש בפסוק ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם
חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, כי החדש אסור מן התורה בכל מקום, כי אמר הכתוב שלא
נאכל לחם וקלי וכרמל לעולם בכל מושבותינו עד עצם היום שנביא הקרבן בבית הבחירה, ואם
אין קרבן לא יאסר מכאן ואילך, כי לא אמר "לא תאכלו עד הביאכם את קרבן אלהיכם",
אבל האיסור הוא עד עצם היום הזה בלבד. אבל פירושו עד עצם היום הזה שתביאו הקרבן כשתוכלו
להביא אותו, והוא טעם, כדי שיהיה הקרבן מנחה חדשה. ויתכן שיהיה "היום" נמשך,
עד עצם היום הזה עד יום הביאכם את קרבן אלהיכם: והראיה הגמורה שפירוש "מן הבהמה
אשר יקריב ממנה", מן המין הקרב, כי כן נאמר בערכין ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן
לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש, ופירושו, בהמה שמקריבין ממינה קרבן לה'. וכך, ואם
כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', יאמר בפירוש, מן הבהמה הטמאה שאין מקריבין
ממינה. ואין הפרש ושום חילוק בין שמזכיר בלשון רבים "אשר יקריבו" ו"אשר
לא יקריבו", ובין שיאמר בלשון יחיד "אשר יקריב", כי פירושו אשר יקריב
אדם ממנה. וכן אמר וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, המין הנאכל, לא שהיא עצמה
תאכל: ולפי שאסר כל חלב מן הבהמה אשר יביא הקרבן ממינה, לא מן המין שלא יתקרב, ושמא
יעלה על הדעת לומר כי הנבלה והטרפה יחשבו כמין שלא יתקרב ממנו, הוצרך להזכיר שיהא אסור,
וזהו שנאמר ואכול לא תאכלוהו, שיהיו בכרת כשאר כל חלב, כי כל המין הקרב יאסור ואפילו
הנבלות והטרפות ממנו: ואמר יעשה לכל מלאכה, לומר שאין בו טומאת נבלות, כי יאמר בנבלות
ובנבלתם לא תגעו, ובחלב שלהן יאמר שיגעו בו ויעשו ממנו כל מלאכה. ואם היה אסור החלב
בקרבנות בלבד, למה הוצרך לומר בו "כל חלב לא תאכלו" שם בפרשת ויקרא, וכבר
צוה שיעלה על המזבח לריח ניחוח, ואיך נאכל אשה ה', ולמה לא הזהיר גם ביותרת הכבד ובשתי
הכליות מן הקרבנות. ועוד, למה הוצרך להזכיר שור וכשב ועז, כי בידוע שלא יביא קרבן אלא
מהן. וממה שאמר הכתוב בפסולי המוקדשין רק את דמו לא תאכל, ולא הזכיר החלב, יגיעני המקום
למקומו ואפרשנו: הרמב"ן בא
להבינינו. מה המכוון האמיתי מזה שייאמר בכל מושבותיכם וחק עולם. שלא יימצא מאן דהו
שיחשוב שניתן בצורה כלשהיא לנות ממצות התורה כצווים. היסוד הוא מאיסור אכילת חלב
בהמה. אבל איסור האכילה אינה דווקא בקרבן, אלא בכל בהמה הגם שלא נשחטה כדת וכדין.
הוא הדבר לגבי שאר מצוות התורה, הרמב"ן מדריך אותנו להבין את עניין הציווי.
איסור חדש, האם האיסור דווקא כאשר יש אפשרות של הקרבת מנחה חדשה, או האיסור הוא
שלא לאכול עד ט"ז ניסן. הוי אומר יש להתבונן בעניין כדי ללמוד מכוון המצוה
לקיימה כמצוותה.
צו את אהרן, זאת תורת העולה, אחר שהגיד מעשה הקרבנות אמר התורה הראויה לכל אחד ואחד, אשר
בה רמז חלק עיוני בהם, ואין ספק כי יש הבדל רב בין בני אל חי בפעולותיהם וכוונותיהם,
דומה להבדל אשר בין מיני הקרבנות, והזכיר בעולה שכולה על המזבח לריח ניחוח, אמנם קצתה
עולה בלהב המזבח, ואמר שהיא העולה באמת, וחלק ממנה אצל המזבח והוא הדשן, שיש בה קצת
לחלוחית, באופן שהאש בוערת בו עם אותו החלק העולה באמת, כאמר והדשן אשר תאכל האש את
העולה, וקצת ממנה והוא הדשן הגמור, יוציאוהו אל מחוץ למחנה בבגדים פחותים, מכל מקום
יהיה מוצאו אל מקום טהור: והזכיר תורה במנחה, ואמר שיגישו כולה לפני המזבח, כי לאל
יתברך בלבד הביא המקריב את כל קרבנו, וכהנים משולחן גבוה קא זכו, ושחלק מועט מכולה
הוא הנבחר לריח ניחוח ושחלק הכהנים גם הוא מכפר, ונשמר מחמוץ כמו חלק גבוה, ושמנחת
הכהן כלה לגבוה לא חלק מועט ממנה בלבד כמו שהוא במנחת ההמון, והזכיר תורה בחטאת, ואמר
שאותו החטאת, אשר לכובד ענינו לא יכופר זולתי בהכנס דמו אל הקדש פנימה לא תהיה בו כפרה
באכילת כהנים כשאר חטאות אבל תהיה בשרפתו, ושהאשם, אף על פי שאינו על חטא מחייבי כריתות
כמו החטאת, הנה להיות חטאו מעילה בקדש תורה אחת להם, ואמר וזאת תורת זבח השלמים והודיע
שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק ביניהם שאם הם על אודות הודאה,
יהיה עמהם לתת בתוכו מין חמץ, כי אמנם סבת הסכנה אשר עליה ההודאה הוא שאור שבעיסה,
מכל מקום מיני המצה רבות עליו, וברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים, וכלם נאכלים בזמן
קדשי קדשים שהם ליום ולילה, אבל כשהם שלמים פשוטים שלא לתודה, זמנן לשני ימים ולילה
אחד ועם היות כלם קדשים קלים, נאסרה הטומאה באוכלים ובנאכלים, וחיוב הכרת הוא בטמא
שאכל את הטהור, הקרב לאכול מהקדש הטהור וטמאתו עליו, שהוא מחלל את הקדש: דברי הספורנו באים ללמדינו, כאשר אנחנו עושים ונשלמה פרים
שפתינו, עלינו להתבונן, מה היא מטרת הקרבן ומה המכוון שבה. ראשית, כל מי אשר ישראל
יכונה, כל עוד שיש בו לחלוחית ולו כדשן, עדיין יש לשמור אותו מכל משמר בטהרה.
שולחנינו אשר מכפרת עלינו, יש לשים לב ביותר על הניסים והנפלאות איך בורא עולם זן
ומפרנס ולהודות בהתאם. כאשר מתוודים על החטא יש להתוודות בפנימיות. ויש לאכול
בקדושה ובטהרה, היינו מטרת האכילה היא להזדכך בעבודת הבורא ולא להנאת המעיים
והחיך. להתרחק מסעודות אשר שם נמצאים ה"שאור שבעיסה". כי כל העניין שהביא
את האדם לידי הנסיון שעליו להודות היא השאור שבעיסתו הפנימי. ממילא כאשר יתרחק
מההמון, יתקש להיות קודש קדשים. הוי אומר מתוך הזן, נגיע לאמונה שלימה ולהתעלות
רוחנית כקדש קדשים ממש.
אז נדברו יראי ה'. כי המאמר ההוא הוא מאמר אנשים שלא יבינו דרכי ה' ומשפטיו וכשישמעו
יראי ה' הדברים מהאנשים האלה הכופרים בהשגחת האל בתחתונים נדברו הם איש אל רעהו ומרבים
בדברים האלה ונושאים ונותנים בהם עד שימצאו בשכלם כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול: ויקשב ה'. האל ית' הקשיב דבריהם ויתן להם שכרם בזה: ויכתב ספר זכרון לפניו.
דרך משל כלשון בני אדם שכותבים
המלכים ספר הזכרונות כי אין שכחה לפניו ית' וכן מספרך אשר כתבת כל הנמצא כתוב בספר,
והנה יראי ה' וחושבי שמו שאמר שמור להם עד עולם, ופי' חושבי שמו, שחושבים תמיד בדרכי
ה' ובידיעת אלהותו כי שמו הוא והוא שמו, וכתב הר"א אבן עזרא ז"ל כי יראי
ה' הם הצדיקים, וחושבי שמו הם חכמי לב יודע סוד ה' הנכבד והנורא: דברי המלבים זוהרים כחמה בצהרים. למעשה כל בר בי רב יודע
שהגלות של מצרים דומה מאד לגלות שלנו, מעין גלות של רצון. שמונים אחוז מכלל ישראל
חששו מ"הלא נודע" ובחרו להשאר במצרים. השי"ת מלא משאלתם. אולי לא
בדרך שהם חשבו. גם העשרים האחוז אשר נשארו בחיים התעקשו שלא למול, לולי השי"ת
מכניס ריח גן עדן בקרבן הפסח של משה רבינו קשה לשאר את הקטסטרופה שהי'ה עובר על עם
ישראל ללא דם על המשקוף. לא סתם הנביא מכנה את עם ישראל ערום וערי'ה, שהרי היו
מרוקנים מכל וכל. גם ללא מוטיבצי'ה. אך, כאשר מחליפים את ה"סוויטש"
וברור שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, היינו מי שמשוחרר משעבוד ליצרו האפל.
אז, יוכל להתעלות ולצעוד קדימה. היראי השי"ת, משה ואהרן, כאשר נדברו ביניהם,
הביאו לביטול הדעות של כל הספקנים למיניהם. כך יכלו להוביל שש מאות אלפי גברים
לבוא בבריתו של אברהם אבינו. לגרום שהם יקשיבו שאכן השי"ת יקשיב וירשום. אכן,
הקב"ה רשם את הדברים, זכרתי לך חסד נעורייך, ממתי שהתנערו מערלתם וממצריותם.
התבוססו בדם המילה ודם הפסח כדי להגיע לעת דודים. הדבר מונח ליראים ולחכמי הלב
לדרבן אותנו להחליף את הסוויטש בראש שלנו. לדעת שהקב"ה ממתין לרשום לנו חסד
נעורים של התנערות מהגלות, אזי יקשיב וישמע וירשום זכרון לפניו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה