בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק
דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף
זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב
זצ"ל
הא' זעירא בראשית מלמדינו על עניינה של
הקרבנות. כל העניין, היסוד של היסודות, זה ענווה. הפתיחה של כל "עבודת
הקרבנות – תורת כהנים", היא הענווה של משה. הפסוק "אדם", כי יקריב
מכם. מי שמעוניין להתקרב לעבודת הבורא, חייב להיות מוכן לוותר על כל מיני שגעונות
עוברים. הוא חייב להקדיש את מוחו וליבו לעבודת הבורא יתברך שמו, שנפתח עם עבודת
המידות. אם עולה קרבנו, אם התקרב רוצה לעלות מעלה מעלה בסולם עבודת השי"ת,
זכר, הוא צריך לזכור בכל רגע ועת שהוא נמצא תחת השגחת הבורא יתב"ש, הרואה
ויודע ורושם. רק אז, כאשר הוא זוכר את זה בכל רגע נתון, תמים יקריבנו. הוא יוכל
להתקרב בשלמות. לפני כמה זמן שאל אותי תלמיד, וכי על זה אנחנו מתפללים, לחזור
לאיזה בית מטבחיים גדול. עניתי לו, יקירי ואהובי, זה לא בית מטבחיים, זה בית
המקדש. ביתו של השי"ת. כי ביתי בית תפילה. זה מקום של עבודת השי"ת. זה
שזה נעשה על ידי עבודת הקרבנות, אינו הופך את המקום לבית מטבחיים. הכהנים לא
אוכלים בשר, הם אוכלים קרבן. יש להם ברכה של "אשר קדשנו במצוותיו
וציונו". לכן, השנה, כאשר נקרא בשבת קודש החודש הזה לכם, נדע שהכל מתחדש. גם
הרצון שלנו לראות שוב את מלכינו ולחוות שוב את כימי צאתנו מארץ מצרים, על ידי
שהקב"ה שוב יראנו נפלאות. שומה עלינו לומר "חודש אשר ישועות בו
מקיפות", וכמאמר הרה"ק רבי שמחה בונים מפרשיסחא זצוק"ל, מלשון הקפה
(קרדיט בלע"ז). לומר לריבונו של עולם, אולי עדיין איננו דור שכולו זכאי, אז
תעשה לנו ישועה בהקפה, ומיד אחר כך נשוב איליך באהבה וברצון. חודש טוב ומבורך.
ונרצה לו לכפר עליו - על מה הוא מרצה
לו, אם תאמר על כריתות ומיתות ב"ד או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי ענשן
אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה. לשון רש"י. וברייתא היא
בתורת כהנים (פרק ד ח). ואני תמה, וכי היכן עונשן אמור, כי הקרבנות בשוגגין הן
מרצין, ונוכל לומר שיכפרו על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין, ועל חייבי מלקות
שוגגין, ועל חייבי מיתות ב"ד שוגגין באותן שאין חייבין עליהם חטאת, כגון מכה
אביו ואמו ומקלל, כשם שהחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין: ואולי בעבור שפירש הכתוב
בחייבי מיתות ב"ד ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג, ופירש בחייבי מיתה בידי
שמים עונשן במזיד למיתה, ובחייבי לאוין למלקות, ולא פירש בהם שום עונש בשוגג, נראה
להם לחכמים שכל העונש שבהם פרשו הכתוב, כי למה יפרש עונשן של אלו במזיד ובשוגג,
ויפרש עונש האחרים במזיד, ולא יפרש אותו בשוגג ויאמר שיהא מחוייב להביא בהן עולה.
ולכך ראו שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונשן המפורש בהן במזיד,
אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא, ואין צריכין רצוי כלל. וזהו שאמרו "כבר
ענשן אמור", שכל העונש שרצה להטיל עליהם כבר אמרו הכתוב, אבל על עשה ועל לא
תעשה הניתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש ואי אפשר שלא יענש בהם, בזה ירצה
בעולה הזו אם יביאנה בנדבת נפשו: הרמב"ן בא
לעורר אותנו, למעשה, כאשר האדם חוטא הוא בעצם מנתק את עצמו מהקב"ה במידה
מסויימת. הוי אומר, חלקים אשר היו קשורים בנימי נשמתו, מתרופפים ומתנתקים. ממילא
יש מקום לתהות ולתמוה מה פתאום יש בכלל את האפשרות להביא קרבן מבהמה, וזה יכפר.
איך, החוטים המנותקים באדם החוטא יתחברו שוב. אמנם ממשמעות הלשון של קרבן, ניתן
להבין התקרבות, שהאדם עושה כמה צעדים לקראת קירבה לשי"ת. אבל ההתקרבות תבוא
רק לאחר הקרבה, ולאחר וויתור משמעותי מכל הדרכים הנלוזות שהחוטא דבק בהם מקדמת דנא. וזה רק אחרי שיסמוך ידיו ויתוודה. ויתכן לומר, כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות
הנדבה "לכפר עליו על שגגתו אשר שגג" כאשר בקרבנות החטא, ואמר
"ונרצה", היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים שאינם רצויים
לפניו, כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא. אם כן אי אפשר לו לכפר על המזידים
זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש, אלא שאינם רצויים למלך
בעבור שעברו על מצותו, ובמה יתרצו אל אדוניהם, בדורון הזה: הוי אומר, שלדעת הרמב"ן אין די בהקרבת הקרבן, יש להתקרב כדי להיות קרוב.
קרוב ה' לנשברי לב. ללא שברון הלב, ללא ההרגשה הפשוטה, שלמעשה אני הייתי אמור
להיות קרב לה' ולא הבהמה, אין זה דורון. לא די באיזה וידוי מן השפה ולחוץ. צריכים
לב נשבר ונדכא. ים של דמעות. חרטה כנה ואמיתית. אזי זה ממש כדברי הנביא ישעי'ה
בראשית דבריו "למה לי רב זבחיכם יאמר
ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי". וראיתי באגדה בויקרא רבא (ז ג) תני רבי
שמעון בן יוחאי, אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר רבי לוי מקרא מלא הוא
והעולה על רוחכם היה לא תהיה (יחזקאל כ לב), העולה מכפרת על העולה על רוחכם. וכן
באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים
בלבבם (איוב א ה), הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב. והטעם, שלפי שהוא
חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה': ולשון "ונרצה לו" יחזור
אל השם הנכבד הנזכר, שיתרצה לו בקרבן הזה לכפר עליו, מלשון ובמה יתרצה זה אל אדניו
(ש"א כט ד), ואור פניך כי רציתם (תהלים מד ד), וכן רבים. ויתכן כי ונרצה כנוי
לחטא, שנרצה לו חטאו לכפר עליו, מלשון כי נרצה עונה (ישעיה מ ב), עד רצתה הארץ את
שבתותיה (דהי"ב לו כא), והם ירצו את עונם (ויקרא כו מג), לשון השלמה. ויתכן
שהוא כענין הראשון, כאלו העון רצוי לפני השם, לא יחר אפו בו עוד: הוי אומר, כדי שהעולה תעלה לרצון לפני האדון כל, חייבים להיות שלמים עם
הקב"ה. שלמות זו תבוא רק ע"י לימוד התורה כדי לקיים את המצוות. לעשות
גדרות לבלתי שוב לחטוא. לנזיר אומרים לך סחור סחור סביב הכרם, ואל הכרם אל תתקרב.
כאשר הלב יזדכך, והוא יזדכך רק על ידי לימוד התורה, ולא סתם לימוד תורה, אלא,
לימוד של אדם הממית עצמו באוהל, ממית את כל מהות תאוותיו, ומזכך ליבו ומחשבותיו
מכל סחי ומאוס, בעצם הוא הקריב מנפשו ודמו. ברגע שהעולה על רוחכם הם מילי
דמעליותא, ממילא הרי שלמיו, שלמים, אזי יעלה לרצון לפני אדון כל.
ונפש כי תקריב, לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה
עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. רש"י פשוט מדהים. הבה נחזור לראשון "שהקריב
נפשו". הוי אומר, שמדובר ביצחק אבינו שפשט צאורו. יצחק אבינו הוא זה שתיקן
תפילת מנחה. תפילת העני העטוף. העני מקריב נפשו, שמקמץ ומקבץ יד על יד עד שעולה
לסכום עשירית האיפה של סולת. כאשר בביתו יש פת קיבר. שהרי לכאורה תמוה, יונה או
תור הרבה יותר זולים מסולת שמן ולבונה, אם כן, מדוע דווקא במנחה נאמר שהעני מקריב
נפשו. אלא, חייבים לומר, במנחה, העני מפריש מתוך ה"מתנות עניים" שקיבל.
חושך פיתו מבני משפחתו. הוא ממש מקריב מחלבו ודמו של כל המשפחה. והנה, עיקר
העיקרים של קרבן הוא, מה שיותר קרוב לנפש, ללב, להרגשה שהנה, עמדתי להקריב נפשי.
וזהו עניינה של תפילת מנחה, זמן הדימדומים, בין לבין, אי בהירות, פסיחה על שתי
סעיפים. אזי, מתפללים מעומק הלב, בהתעמקות מיוחדת. זה הזמן שאלי'הו הנביא נענה.
כאשר יש עניות בשומרי תורה ומצוות. יש לקום לעשות מעשה בגבורת הנפש. זה הרצון
האמיתי של הקרבן. ההקרבה העצמית. העני, הדל, כאשר יעטוף לשפוך שיח, להביא עשרון
סולת, מביא נפשו. זאת עניינה של מנחה.
ויצק עליה שמן, על כולה: ונתן
עליה לבונה, על מקצתה מניח קומץ לבונה
עליה לצד אחד ומה ראית לומר כן שאין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט ד"א שמן על
כולה מפני שהוא נבלל עמה ונקמץ עמה כמ"ש מסלתה ומשמנה ולבונה על מקצתה שאינה נבללת
עמה ולא נקמצת עמה שנאמר על כל לבונתה שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כולה מעליה ומקטירה: רש"י בא ללמדינו, מהו סדר הלימוד. איך אפשר להצליח
בלימוד התורה והבנתה. ראשית לכל, יש לראות את כל הסוגיא ולנתחה. מה שנבלל בסוגיא,
חוט השדרה של הסוגיא מתפרסת על כולה, התיבול, שייך לצד, אינה נבללת עמה. עניין זה
נלמד דווקא ממנחת עני, מאחר שחז"ל למדונו, הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה.
כי, אין להם מרבה נכסים מרבה דאגה. לכן ליבם פנוי יותר לללמוד ולהבין דברי תורה.
שמן שהוא מקור האור של התורה נבלל במנחה, לבונה שהיא ריח בגדיו, נקטר עמה.
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, כלומר שלא תקרה לו
שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם, כאמרם (ברכות פ' אין עומדין) המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם
שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו, וקרבנו נשרף ואין לכהן שום חלק בו, ולכן לא כתב בו
ואשם כמו שכתב בכל שאר החוטאים, כי אמנם באמרו ואשם יורה אזהרה על התשובה, וזה לא יפול
על הכהן המשיח כי לא מלבו היה החטא כלל, אבל קרה לו לאשמת העם, ובשגגת סנהדרין שהוא
גם כן רחוק אמר: הנה הספורנו מבאר לנו, שלא יתכן, וזה
לא הגיוני שמי שכל כך קרוב להקב"ה, ילך כל כך רחוק וידבק בו חטא ועוון. מסקנא,
ככל הנראה שאין זה אלא אשמת העם והדור. שליח הציבור הוא פני הציבור. במקום ובמצב
שהצבור עמוק בחלאת העבירות, פני העם משקפים דרך הכהן הגדול. כאשר הדור מתנהג כמו
כלבים, גם פני הדור יהיו כפני הכלב. אבל, הכהן עצמו ישאר זך וטהור (טפלון) כמקדמת
דנא. נפשו תשאר זכה ללא חטא. אם שאלנו איפה כהן צדק עלינו לדבוק במדתו של אהרן
כהנא רבה כדי שהקב"ה יעורר רחמיו עלינו וישיב לנו ביתו ושם נעלה ונראה, ונחזה
בעינינו כהן גדול עומד ומקטיר לשמו יתברך. כאשר יבינו שיסוד היסודות היא להתנהג
בענווה. זה יקל מאד על השי"ת להשמיענו ברחמיו במהרה בימינו
"ענוים", היגיע זמן גאולתכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה