בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
אמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הרבנית מרת חי'ה נחמה בת הרה"ק רבי
ירחמיאל יהודה מאיר ע"ה
פרשת כי תשא, ברוב השנים מחוברת לפרשת
פרה. תבוא פרה האם, ותכפר על בנה העגל. יסוד זה, יסוד מוסד בפרט אחרי פורים. לדעת
הרשב"י, עיקר החטא שנתחייבו בני ישראל כלייה עליה, שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר.
שוב עם ישראל נפלו לאותה בור, כאשר השתחוו להמן. אמנם, בשני המקרים, עם ישראל לא
התכוונו חלילה לעבוד עבודה זרה, אך, חז"ל כבר למדונו, "מעשיך"
יקרבוך. העיקר זה המעשה. הרבה מאד יטענו, מאידך גיסא, חז"ל גם אומרים
ש"רחמנא ליבא בעי". נכון מאד. מעשה ללא לב, מעשה חסר הוא, סוג של גוף
בלי נשמה. אך, עדיין זה מעשה. לכן, בריש פרשת כי תשא, מבאר לנו הקב"ה, שהמעשה
ייחשב, על ידי נתינת מטבע של אש. בהתלהבות. משהו שיש במעשה לחבר בין שני חצאי
השקלים. משהו שירומם את העם. אחר כך הקב"ה מצווה על שמירת שבת. כי זה העיקר.
לעשות את השבת. עם ישראל עושים את השבת. על ידי שמירת השבת, אנחנו מייסדים את
קדושת השבת. משם, עוברים לבחירה של בצלאל משבט יהודה, השבט הנכבד. ואהליאב משבט
דן, שבט שלא נחשב מכובד כל כך. ללמדינו ששניהם שווים. כדי שהקב"ה ישרה
שכינתו, יש לנהוג באחדות. כמאמר רש"י, ולא ניכר שוע לפני דל. שניהם פעו יחדו
למטרה הנכספת. כל זה יכול להתהוות רק על ידי ענווה. ענווה באה על ידי טהרה. טהרת
פרה האדומה היתה רק אחרי שהפכה לאפר. ביטול היש. התורה מתקיימת רק על ידי אדם
הממית עצמו. שם את ישותו וגאוותו בצד. כמי שממתינים בקוצר רוח לדברי ההפטרה,
שהקב"ה יזרוק עלינו מים טהורים ויטהרינו, עלינו קודם לכל, לאהוב כל יהודי
ולהתאחד. לדעת שכל יהודי הוא רק מחצית, כדי שיהיו שקלים שלמים, ילכו שניים יחד.
כאשר נדע להתאחד באופן הזה, כולם יוכלו לכבד את זולתו, ממילא כולם יתחברו לטהרת
התורה שיטהרינו מכל טומאותינו, או אז יבוא אליהו כהן צדק ויבשרינו שהיגיע את
גאולתינו והקב"ה ישוב להשרות שכינתו בישראל בגלוי.
למה ה' יחרה אפך. הנה בחטא הגדול הזה היה ראוי משה שיתפלל דרך וידוי ותחנה, כענין אנא חטא העם הזה
חטאה גדולה, וכהתפלל עזרא וכהתודותו על מעל הגולה. ואין טעם שיאמר למה ה'. ורבותינו
מתעוררים בזה על דרך ההגדות להזכיר כמה טעמים למעט החטא לפניו: ועל דרך האמת יאמר למה
תתן רשות למדת הדין להיות שולטת בעמך, כי אתה הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במדת רחמים
בהם, ובמדת הדין על שונאיהם: והתפלה הזאת, למה ה', למה יאמרו מצרים, נראה באמת כי זאת
התפלה היא אשר הזכיר במשנה תורה ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך, כי ענין
התפלה שוה בשניהם. והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן
ההר: ודעת ר"א כי משה לא התפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה ע"ז ביניהם, אבל כאשר
אמר לו הרף ממני ואשמידם התבונן כי הדבר תלוי בו וירד ובער העגל ושב להתפלל בארבעים
יום, ואין מוקדם ומאוחר בתורה: ואין דעתי כן, בעבור שהתפלה שעשה בשובו היא אשר יספר
אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ואם הכל תפלה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר, למה
יחלק אותה, ויזכיר כאן מקצתה ואחרי הירידה יזכיר המקצת האחר. אבל הן שתי תפלות. ולכן
נראה, כי כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, מיד חלה פני השם ולא אחר כלל, כי
היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר למה ה' יחרה אפך בעמך.
וכך מצאתי באלה שמות רבה אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם,
אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריה וכו'. והנה
התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם, רק שאמר
נחמתי לא אעשה כלה. וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו ואחר כן אמר
לעם אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם, שימחול לכם: אבל במשנה תורה ספר הענין בסדר
אחר, כי אחרי דבר ה' שאמר הרף ממני ואשמידם, אמר ואפן וארד. והטעם, לפי שהיה משה מסדר
להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם, והנה ספר מה שעשו בחורב בעגל, ושהוצרך הוא לשבר
הלוחות, ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה, וגם על אהרן, ושטרח לשרוף את העגל,
וספר מה שעשו בתבערה ובמסה ובקברות התאוה, ובשלח ה' אותם מקדש ברנע. ואחרי שהשלים ממרים
הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם, חזר אל ענין תפלותיו אשר הזכיר, וסדר את שתי התפלות ואמר
ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם,
ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו', כאומר הוצרכתי להתנפל לפני ה' בעבורכם
ארבעים יום כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם, עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך. ולא הוצרך
להזכיר התפלה השנית, כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליהם, כי גם בכאן לא הזכירה, כי
מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום: ואם תבין מה שפירשתי
תכיר באמת שהיו שתי תפלות, כי מתחלה חלה את פני ה' אלהיו, ובסוף התנפל לפני ה' ארבעים
יום, כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל ה': והזכיר במשנה התורה ובאהרן התאנף ה' ואתפלל
גם בעד אהרן בעת ההיא, ולא הזכיר בכאן זה כלל, וזה לכבוד אהרן, כי לא רצה משה להזכיר
בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש, ושם אחרי מותו הודיענו האמת. וזה הסדר הנכון בפרשיות
האלה: הרמב"ן מנסה ללמדינו סדר תפילה. כאשר העם נמצא בשפל
המדרגה, מה הם מלות התפילה שצריכים לבחור כדי לפעול רחמים, כדי לפעול סליחה ומחילה.
ראשית לכל, יש להתפלל לצנן את מדת הדין, לעורר את הבט נא לתלאות ואל לחטאות,
שהקב"ה יעיין מה גרם למעשה, איך שכחו את עצמם ומה גרם לשכחה. בין לבין יש
לקרב את העם הרוצים בתשובה, לעשיית תשובה מאהבה. ומצד שני, את העריצים יש לזמר,
אלו שמעוניינים בלהמשיך בחיי החטא בזדון, אין להם זכות לחיות. רק לאחר שיש לימוד
זכות על העם, אשר הבינו שהפסידו עדיים, שהפסידו להיות עם סגולה וממלכת כהנים, רק
אז יש לחזור להקב"ה ולערוך את החשבון הכואב. חשבון אמיתי, חשבון נוקב. אבל,
כאשר כבר הופך מדת הרחמים, הטהרה מהחטא קל יותר. ניתן להשיג פריסת תשלומים. ואם
ממשיכים לעבוד את השי"ת מתוך שמחה וטוב לבב, יש גם מחיקת העון עד להפיכתו
לזכות, מכח תפילה זכה וישרה.
ויקרא, האל יתברך: בשם ה', קריאה
מודיעה פעולות אלהיות: ויקרא, האל יתברך: ה' ה', הוא הממציא
שעשה אינו ישנו, והוא המקיים מציאות כל נמצא, שאין לשום נמצא קיום מציאות זולתי השופע
ממציאותו: אל, יכול על זה כמו פועל רצוניי, על
הפך הפעולה הנמשכת מן הפועל הטבעיי, שהיא נמשכת ממנו בהכרח לא מצד יכולת בחיריי: רחום, על החייבים להקל ענשם בקראם אליו, כאמרו פני
ה' בעושי רע וכו' צעקו וה' שמע, ורואה בעני נדכאים כענין וגם ראיתי את הלחץ: וחנון, עושה חן וגומל טוב לשואלים אף על פי שאינם ראוים
לו: ארך אפים, לצדיקים, ולרשעים כדי
שישובו: ורב חסד, מטה כלפי חסד בדינו, כאמרם
ז"ל מעביר ראשון ראשון, וכך היא המדה: ואמת,
ורב אמת, מאריך אפיה וגבי דיליה, כאמרם ז"ל ועון עצמו אינו
נמחל וכאמרם אשר לא ישא פנים אין אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עשו, ולא יקח
שוחד שאין מצוה מכבה עבירה: נוצר חסד לאלפים, שומר זכות אבות לבנים, להיטיב לבנים בשביל אבותם: נושא
עון, מזיד: ופשע, מרד במלכות: וחטאה, הכעסה
נוספת על המרד, כענין כי רעתכי אז תעלוזי אבל אין נשיאות האחד כנשיאות האחר בלי ספק,
ולכן ימנו למדות נפרדות: ונקה, אף על פי שהוא מנקה לשבים מאהבה, והיא תשובה המגעת עד כסא הכבוד כמו שאמרו ז"ל
שעונות נחשבים להם כזכיות שנאמר עליהם חיו יחיה מכל מקום לא ינקה אפילו לשבים כאשר
תהיה תשובתם מיראת עונש בלבד, כאמרם ז"ל שזדונות נחשבים להם כשגגות שנאמר כי כשלת
בעונך: פוקד עון אבות על בנים, ממתין
לאבד רשעי ארץ עד שתמלא סאתם, וזה המלוי הוא שיגיע עונו למדרגה מן הרע שלא תהיה עמה
תקות תשובה, וזה יהיה על הרוב כשיתמיד רשעם בכמה דורות זה אחר זה: על שלשים, כשיוסיף הדור האחרון להרע מאבותיו, כענין ויקשו
את ערפם, הרעו מאבותם: ועל רבעים, כשלא יוסיפו אבל יתמידו: הנה רבינו הספורנו מבהיר את
עניין שלוש עשרה מדות של רחמים, באר היטיב. כאשר אנו באים לומר מדותיו, אשר אינם
חוזרות ריקם, יש לנו להתבונן. שהקב"ה הוא קדמון לכל נברא וברא ויצר הכל יש
מאין. הוא אשר קבע מה ייחשב נס תמידי שמכונה טבע ומתי ישנה את הטבע לנס. (דרך אגב,
מובא בירושלמי מעשה נורא מרבי פינחס בן יאיר, רבי פינחס בן יאיר הוה אזיל
לבית וועד והוה גיניי גביר אמר ליה גיניי גיניי מה את מנע לי מן בית וועדה ופלג
קומוי ועבר אמרו ליה תלמידיו יכלין אנן עברין אמר לון מאן דידע בנפשיה דלא אקיל
לבר נש מן ישראל מן יומוי יעבור ולא מנכה, כאשר רבי
פינחס בן יאיר מבאר לתלמידים כדי לעבור נהר חצוי, חייבים להיות מנוקים משמץ זלזול
ביהודי, לא רק בגדולי הדור... לאדם אשר אצלו נס וטבע היינו הך, נבקע נהר כמו
ששולחן אינו מתפרק) יש לו גם לדעת שלמעשה אין הבדל בין טבע לנס שהרי הכל מאתו
יתב"ש. כמו כן יש לדעת, למרות שהוא רחום, חנון וארך אפים, אין מצוה מכבה
עבירה. חייבים לשוב בתשובה, גם מי שבעיניו הוא צדיק. ולאלו השבים מאהבת
השי"ת, עובדים אותו בשמחה וטוב לבב, הם אלו שהקב"ה לא רק מנקה להם העון
אלא הופך עוונות לזכויות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה