יום רביעי, 29 במרץ 2017

מחודדין בפיך - פרשת ויקרא

בס"ד                          
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל
אמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה

הרבנית מרת חי'ה נחמה בת הרה"ק רבי ירחמיאל יהודה מאיר ע"ה

תורת כהנים. מהי תורת כהנים, כי שפתי כהן ישמרו דעת. דעת, זה לשון של חיבור. רש"י בפרשת כי תשא מפרש אצל בצלאל, דעת, זה רוח הקודש. שזה סוג של חיבור עמוק ויציב עם הקב"ה. יסודה של תורת כהנים, תורת עבודת השי"ת, תורת התשובה והכפרה, היא הענווה. הא' זעירא אשר הפרשת פותחת בה. אשר נשיא יחטא, אומר ה"בן איש חי" זצוק"ל, ראשי תיבות "אני". מלך, מנהיג, אשר הוא בתוך ה"יש" של עצמו, עמוק בתוך הגאווה, הוא זה שלא יעמוד לו זכות הרבים, באשר לא מעניין אותו ולא איכפת לו מהרבים. כל עניינו זה "אני". ואפסי, בלעדי וזולתי, אינם נחשבים. א', תמיד רומז על אלופו של עולם, אשר כדברי רבי יוחנן, במקום אשר אתה מוצא גדולתו, שם, אבל ממש שם אתה מוצא ענוותנותו. מי שדוד המלך אמר עליו "ותחסרהו מעט מאלוקים", משה רבינו, הי'ה העניו מכל אדם. הוא זה שמינה את אהרן, ה"אוהב שלום", כי ידע שיש בכוחו לקרב את הבריות לתורה. יש בו חיבור ודעת קונו. לדאבון הלב, יש נוער אשר מנוערים מכל זה. הם נראים חרדים לכל דבר, אבל אין בלבם כלום. מוחם ריק. הם מנותקים לגמרי. כל ענייני עבודת השי"ת מהם והלאה. כמה הם זקוקים למי שיפתח להם את העיניים. מי שיקרבם ל"ויקרא". לקרוא אל השי"ת, להיות קרבן להשי"ת. שומה עלינו להסיר את ה"אני" שגרם לעניות הדעת. ולשוב לא' זעירא, להנהגה של ענווה, של אנשים העולים. המתקרבים. כדי שיקויים בנו מילתא דאפטרתא, עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו, בבית המקדש השלישי במהרה בימינו, אמן.   

מן הבהמה, אם יקריב בהמה לא יהיה רק ממין בקר או צאן ולא שום מין חיה, אף על פי שהיא בכלל בהמה, כאמרו זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' איל וצבי וגו', והמכוון באלה הפרשיות הוא לפרש מיני מביאי הקרבן ומיני הנקרבים ומיני הקרבנות וסבות ההקרבה, ופירש שקרבנות נדבה מקבלים אותם מכל אדם אפילו מן הגוים, כמו שביאר אחר כך באמרו ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם, והנה התועים גרועים מן הגוים, בפרט התועים לע"ז ולחלל שבתות בפרהסיא, ופירש שמיני הנקרבים הם בקר וצאן בבהמה, ותורים ובני יונה בעופות, וסולת ושמן ולבונה, ופירש שמיני הקרבן מהם עולה שלמים ומנחה, הבאים לפעמים נדבה, ומהם חטאת ואשם שאינם באים אלא חובה, ומזה התבאר ענין קין באמרו ואל קין ואל מנחתו לא שעה כי היה הוא מכת המינים שאין מקבלים מהם קרבן, כמו שהוכיח סופו על תחלתו, ושהיתה מנחתו ממין בלתי ראוי להקרבה, וכן בנח באמרו וירח ה' את ריח הניחוח אמר שקבל אותו החלק מקרבנותיו שהיה ראוי לריח ניחוח, בהיותו מן המין הראוי להקרבה, אבל לא קבל כל קרבנו שהיה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, ויובן גם כן מה שרצה באמרו זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי ובאמרו למה לי רב זבחיכם וכאלה רבים בספרי הקדש, כי אמנם ראוי שיהיה המביא הקרבן אדם כשר להביא, בוחר במין הראוי לקרבן, הנאות להשיג התכלית אשר בסבתו בא להקריב, ויסמוך את ידו על קרבנו כמתנפל ומתפלל שיהיה עונו על ראש הקרבן, כענין בשעיר המשתלח, ובזה יוציא לאיזה פעל של הכנעה את מחשבת התשובה אשר בלבו ונרצה לו לכפר עליו, ובהיות מיני החטא קצתם במחשבת הלב בלבד וקצתם גם במעשה הנה לכפרת הרהור הלב יאות אותו החלק אשר יעלה בלהב המזבח, והם העולה ואימורי הקרבנות ואזכרת המנחות, ולכפרת המעשה יאותו חלקי הקרבן הנתן לכהנים, וזה שתמורת איברי החוטא שהתעסקו בפעולת הרע ינתן חלק איברי הקרבן לעובדי האל המתעסקים בעבודתו, כאמרו ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם וכן אמרו ז"ל שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ובהיות הפועל הרע הראוי להתכפר בקרבן קצתו עם כובד עון כמו חייבי כריתות וקצתו קל מזה אבל עם איזה חלול בקדש, הנה לחלק הראשון יאות החטאת, לחטא את הנפש שנטמאה בחיוב כרת כאמרו ונכרתה הנפש ההיא, ולחלק הב' יאות האשם להעביר חלול אשר אשם לו, וזה בהכנעת הקרבן עם התשובה, ותורה אחת להם, אמנם קרבן השלמים הוא כמשתף הבעלים עם משרתי האל לעבדו שכם אחד, ובהיות החוטאים על מדרגות מתחלפות, מהם מוכנים להכשל בחטא ומהם רחוקים מזה ויקרה בהם על המעט, היה הדיבור בהם על אופנים מתחלפים וקרבנותיהם מתחלפין, ולכן על הכהן המשיח, מפני שהוא רחוק שיכשל בחטא, אמר: אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, כלומר שלא תקרה לו שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם, כאמרם המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו, וקרבנו נשרף ואין לכהן שום חלק בו, ולכן לא כתב בו ואשם כמו שכתב בכל שאר החוטאים, כי אמנם באמרו ואשם יורה אזהרה על התשובה, וזה לא יפול על הכהן המשיח כי לא מלבו היה החטא כלל, אבל קרה לו לאשמת העם, ובשגגת סנהדרין שהוא גם כן רחוק אמר: ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל, שעם היותם עיני הקהל, הראוים לראות בעד אחרים, לא היטיבו לראות לעצמם, וגם כן עליהם אמר: חטאת הקהל הוא, כי לא יקרה זה בלתי עון הדור גם כן, אמנם כתב בהם ואשמו להזהירם על התשובה קודם שיקריבו, וחטאתם גם כן נשרפת, ולכובד עון שניהם הובא דמם אל הקודש פנימה, ועל עון הנשיא אמר: שר נשיא יחטא, כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאמרו וישמן ישורון ויבעט ואמר בו ואשם שמעצמו יכיר עונו,: או הודע אליו, על ידי אחרים, והחול"ם במילת הודע הוא בו תמורת השור"ק, ואמר על עם הארץ: ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ, כי זה אפשרי קרוב שאחד מעם הארץ יחטא, ובזה ובענין חטא הנשיא אמר ואשם, שהיא אזהרה על תשובה קודמת לקרבן, ובשניהם ובכל האשמות נתן חלק לכהנים, כי אכילת הכהנים תועיל בהם לכפרת החוטאים: הנה מורינו הספורנו מאיר עינינו בענייני הקרבנות. ענין הקרבן הוא ההתקרבות להקב"ה. התקרבות שבאה מאתערותא דלתתא. הרצון האמיתי להיות בן עלי'ה. הרצון הטהור והכנה לעבוד את הבורא יתברך שמו. אבל, יש שאור שבעיסה. יש יצר הרע המפריע לעבודת השי"ת, להתקרבות, לדרך העולה בית ה'. ממילא הקב"ה סידר מלבד קרבן עולה ושלמים, שהם קרבנות המראים על מצב של עובד השי"ת במסירות, גם קרבנות החטאת והאשם. אדרבה, אשרי מי שלא חטא אבל מי שחטא ישוב ויסלח לו. זדונות נעשים זכויות בה בעת שההקרבה מתוך הכרת עוצמת החטא, מכירים כמה התרחקו. יודעים כמה נתק ונזק החטא גרם. מה כמות הלכלוך הרוחני. כאשר האדם יודע ערך חטאו ושואב כוחות להתקרב, אזי מתקיים בו, מרחוק ה' נראה לי, ממילא משיגים את ואהבת עולם אהבתיך. אבל, יש לכל יהודי באשר הוא שם לדעת, שכל מעשיו משפיעים על הדור כולו. אשר נשיא יחטא, מנין זה נובע, מאשמת העם. הוי אומר, כאשר העם (כינוי כאשר עם ישראל אינם במיטבם) מתפלשים בעפרות עבודות הזרות החדשות (בלוגים של רכילות הבל, רעות רוח ושטות, מנייעסים, טוקבקים ושאר מראין בישין), ממילא, זה מביא וגורם השפעות רעות על נשיא הדור, והוא גם מתעוור רחמנא ליצלן. הנה כי כן, יש לנו לברור, לטהר ולזכך את דרכינו כדי שנאיר שוב במאור של מנורה טהורה, סימן שהשכינה שורה בישראל. מצב של שרפת חטאת כליל. כדי להגיע לקרבן שלמים שבהם המזבח (קודשא בריך הוא) הכהן (מוסרי התורה) והישראל שוים – חד הם, ממש.

ונרצה לו לכפר עליו. על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות ב"ד או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי ענשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה. לשון רש"י. וברייתא היא בתורת כהנים. ואני תמה, וכי היכן עונשן אמור, כי הקרבנות בשוגגין הן מרצין, ונוכל לומר שיכפרו על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין, ועל חייבי מלקות שוגגין, ועל חייבי מיתות ב"ד שוגגין באותן שאין חייבין עליהם חטאת, כגון מכה אביו ואמו ומקלל, כשם שהחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין: ואולי בעבור שפירש הכתוב בחייבי מיתות ב"ד ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג, ופירש בחייבי מיתה בידי שמים עונשן במזיד למיתה, ובחייבי לאוין למלקות, ולא פירש בהם שום עונש בשוגג, נראה להם לחכמים שכל העונש שבהם פרשו הכתוב, כי למה יפרש עונשן של אלו במזיד ובשוגג, ויפרש עונש האחרים במזיד, ולא יפרש אותו בשוגג, ויאמר שיהא מחוייב להביא בהן עולה. ולכך ראו שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונשן המפורש בהן במזיד, אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא, ואין צריכין רצוי כלל. וזהו שאמרו "כבר ענשן אמור", שכל העונש שרצה להטיל עליהם כבר אמרו הכתוב, אבל על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש, ואי אפשר שלא יענש בהם, בזה ירצה בעולה הזו אם יביאנה בנדבת נפשו: ויתכן לומר, כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה "לכפר עליו על שגגתו אשר שגג" כאשר בקרבנות החטא, ואמר "ונרצה", היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים שאינם רצויים לפניו, כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא. אם כן אי אפשר לו לכפר על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש, אלא שאינם רצויים למלך בעבור שעברו על מצותו, ובמה יתרצו אל אדוניהם, בדורון הזה: וראיתי באגדה בויקרא רבא תני רבי שמעון בן יוחאי, אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר רבי לוי מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם היה לא תהיה, העולה מכפרת על העולה על רוחכם. וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם, הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב. והטעם, שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה': ולשון "ונרצה לו" יחזור אל השם הנכבד הנזכר, שיתרצה לו בקרבן הזה לכפר עליו, מלשון ובמה יתרצה זה אל אדניו, ואור פניך כי רציתם, וכן רבים. ויתכן כי ונרצה כנוי לחטא, שנרצה לו חטאו לכפר עליו, מלשון כי נרצה עונה, עד רצתה הארץ את שבתותיה, והם ירצו את עונם, לשון השלמה. ויתכן שהוא כענין הראשון, כאלו העון רצוי לפני השם, לא יחר אפו בו עוד: הרמב"ן בא לבאר לנו טיבה של קרבן עולה. טיבה של עולה לרצות בין ישראל לאביהם שבשמים. העולה נבחר להיות קרבן התמיד. "קרבני-לחמי", מיוחד לשמו. לחם חוקו, קבוע בכל יום. בליל הסדר אנחנו אומרים נרצה לאחר ההלל, כדי להיות רצויים למקום. אבל, כדי להשיג את ריצוי העולה, ראשית לכל יש להיות בעל עלי'ה. וכמו שהרב שמשון רפאל הירש זצוק"ל מסביר, תמים יקריבנו, מדובר לא רק על הקרבן אלא, בעיקר על המקריב, לבו חייב להיות שלם לאביו שבשמיים. שנית יש להביא את הקרבן בנדבת הנפש, מרצון להיות עולה בהר בית ה'. כדי לכפר על הנפש, חייבים נפש זכה ונקי'ה. לכן, רשב"י מבאר שיש להיות נקיים מהרהורי הלב. זה יסוד העולה, שיודע תעלומות יוכל להעיד עליו שמה שהוא עושה, גורם לנחת רוח עילאית. דווקא בדברים המסורים ללב. דווקא עולה, כולה כליל מכפר על דבר שכולה רוחני, כדי לעשות נחת רוח הרצוי'ה לבורא יתב"ש. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה