בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
אמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הרבנית מרת חי'ה נחמה בת הרה"ק רבי
ירחמיאל יהודה מאיר ע"ה
פרשתינו מלווה בסגולת הסגולות. ועבדתם
את ה' אלוקיכם, ממילא נזכה לכל הברכות. וברך את לחמך ומימיך. יסיר מחלות מקרבינו.
לא ישכלו ילדים. אריכות ימים. הכל כלול. רק בן אדם שהוא אטום לגמרי לא יצטרף
לברכה. אם כן, מדוע איננו רואים אצל כולם את הברכה. כי בסיפא של הפרשה נאמר ויען
כל העם קול אחד. דברו בקול אחד. באחדות. משום מה, עדיין בוערת מחלוקת בקרבינו. זה
המפריע הגדול ביותר בעבודת השי"ת. אין מי שיעמוד ויזעק כמרדכי הצדיק בשעתו,
זעקה גדולה ומרה, יעורר את הלבבות לחיות בשלום איש את רעהו. לרעות מעלותיו ולא
חסרונו חלילה. הנה, אנחנו מברכים את חודש אדר, חודש השמחה, חז"ל למדונו אין
שמחה כהתרת הספקות. אם היינו מסופקים למה עדיין אין משמיעים באחד באדר על השקלים,
זה משום שאיננו נותנים כניסה, לאחד יחיד ומיוחד, הבורא יתברך שמו לתוך המחנה. הרי
הקב"ה אינו משרה שכינתו במקום שיש מחלוקת. אבל, אנחנו, לא קולטים. סוגרים את
התריס וממשיכים הלאה. האם לא היגיע הזמן לזעוק די! מספיק. הרי מצד שני יש כל כך
הרבה חסד, כל כך הרבה לימוד תורה. מקיימים מצוות למהדרין מן המהדרין, חוץ ממתי שזה
נוגע למידות טובות ואהבת ישראל. היגיע הזמן, שאנחנו, פשוטי העם, נחליט לעזוב את כל
המחלוקות והפוליטיקות. נשקיע את כל המרץ בעבודת המידות ואהבת ישראל. כאשר נשקיע שם
את כל המאמצים, הא' ידור בתוכינו כמדייר בי דיירי. ונזכה בחודש אדר לקבל התורה
מאהבה.
אם כסף תלוה את עמי, כאשר נכסוף ללות
כל יהודי, להחזיק בידו, לחמם את לבו, את העני עמך, זה שייך רק כאשר זה נובע מענווה. אי אפשר לקרב יהודי לאבינו שבשמים ע"י
גאווה. ממילא, יש לנהוג בענווה יתירה, להחשיב כל יהודי ולכסוף לקרבו תחת כנפי
השכינה.
כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה, כאשר אנחנו פוגשים יהודי, נעבאך, שקוע בענייני עולם הזה "החרדיים",
חבוק ודבוק בזמר או להקה, שקוע בלדייק בכל תנועה ותנואה, המסירים אותו מדרכי
השי"ת, קשור עד לנימי נפשו בנייעס ובקבוצת הוואטאפ. השב תשיבנו לו, יש לנו חיוב
להאיר עיניו ולעורר ליבו לעבודת הבורא יתב"ש. להבינו את מאור התורה שיחזור
לטוב ולמוטב. כל זה ששיך שעדיין רק תועה בדרך. אבל, כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, כאשר תשים לב, שזה כבר יותר מטעו והפכו את הישימון לדרך, הוא כבר רובץ תחת משא
סחי ומאוס, על כל הכלול בכך. וחדלת מעזוב לו, כדי לקרבו, לא שייך לומר לו, סטית מדרכי השי"ת. קודם יש להשתתף בצער משאו.
רק כאשר ירגיש שהנך נושא בעולו. רק אז, יתכן לפרוק חלק ממשא עולם התאוות אשר שקע.
ה "עזוב תעזוב", חייבים להחזיק בידו ולהראות שגם אני נגוע במחלותיו, וביחד נתרפא. ביחד נעזוב שטות אחר שטות, הבל אחר הבל, עד אשר
נהי'ה עמו – ממש, עם השכינה הקדושה חוסים בצלו, הוגים
בתורתו ועובדים אותו באהבה ויראה ובלבב שלם.
הנה אנכי שולח מלאך לפניך: כאן נתבשרו
שעתידין לחטוא ושכינה אומרת כי לא אעלה בקרבך. כי שמי בקרבו, מחובר לראש המקרא,
השמר מפניו כי שמי משותף בקרבו. ורבותינו דרשו זה מטטרון ששמו כשם רבו, מטטרון
בגימטריא שדי. לשון רש"י. ובאלה שמות רבה ראיתי גם כן יש מי שדורש כך שזה על
דבר העגל. ויש לשאול שהרי הגזרה ההיא לא נתקיימה, שהקב"ה אמר לו ושלחתי לפניך
מלאך כי לא אעלה בקרבך, ומשה בקש עליה רחמים ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו
מזה, ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו, ונתרצה לו
הקב"ה ואמר לו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. וכך אמרו דאפילו בפרונקא לא
קבליניה, דכתיב אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה: והתשובה לפי הדעת הזאת, כי הגזרה
ההיא לא נתקיימה עם משה בימיו, הוא מה שאמר ונפלינו אני ועמך, ואמר כי מצאת חן
בעיני ואדעך בשם, ועוד אמר וראה כל העם אשר אתה בקרבו, אבל לאחר מיתתו של משה
רבינו שלח להם מלאך, וזה שאמר הכתוב ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה
איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרנו, ויאמר לא כי אני שר
צבא ה' עתה באתי. ושם תראה ששאלו יהושע מה אדוני מדבר אל עבדו, ולא צוה דבר שנגלה
אליו בעבורו, אלא שאמר לו של נעלך מעל רגליך, ולא בירר למה בא. אבל היתה המראה
להודיע אותו כי מעתה יהיה מלאך שלוח לפניהם לצבא בבאם במלחמה. וזהו שאמר עתה באתי. הרמב"ן בא להודיענו שדבר אחד בתורה אינו ריק ולא ישוב ריקם. לכן, כאשר
נאמר שהקב"ה ישלח מלאך, הרי חייב להיות שישלח. אכן, לא ראינו משך כל ארבעים
שנה במדבר ששלח מלאך. נהפוך הוא. משה רבינו הרי טען אם אין פניך הולכים אל תעלינו
מזה. אזי הקב"ה השיב פני ילכו והניחותי לך. לכן, הרמב"ן ממשיך לחקור מתי
ואיך היגיע המלאך. מה יותר נאה ויאה כאשר המלאך מופיע אצל תלמידו המובהק של משה
רעיא מהימנא. המלאך הוא זה שילך לפני המחנה מעתה. גם יותר מובן מה ארע בעי במלחמה
הראשונה. היות שהי'ה ביניהם עכן שחטא, ממילא המלאך לא סייע. וכך אמרו בתנחומא אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך עמו.
ומפורש אמרו בטל שלא ימסרו להם שר כל ימי משה, וכיון שמת משה חזר אותו השר למקומו,
שכן יהושע רואה אותו, שנאמר ויהי בהיות יהושע ביריחו ויאמר לא כי אני שר צבא ה'
עתה באתי, לכך נאמר הנה אנכי שולח מלאך: כעת מובן מדוע בא מיד לפני מלחמת יריחו, מאחר שבטלו תורה. ממילא בא להתרות שלא
יוכל לעזור מאחר שאין הולכים בכח התורה. ועל דרך האמת, המלאך הזה שהובטחו בו
בכאן הוא המלאך הגואל אשר השם הגדול בקרבו, כי ביה ה' צור עולמים, והוא שאמר אנכי
האל בית אל, כי דרך המלך לשכון בביתו, ויקראנו הכתוב מלאך בעבור היות כל הנהגת
העולם הזה במדה ההיא. ורבותינו אמרו כי הוא מטטרון, והוא שם למורה הדרך. וכבר
פרשתי זה בסדר בא אל פרעה. וזה טעם לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, הוא
בית המקדש, כדכתיב מקדש ה' כוננו ידיך, והטעם אשר הכינותי לי, להיות בית קדשי
ותפארתי כי שם הכסא שלם. כאן בא
הרמב"ן ללמדינו ידיעה חשובה באמונת השי"ת. הקב"ה שתל בכל יהודי
ויהודי חלק ממנו יתברך, נשמת א' חיים. נשמה זו אמורה לעורר כל יהודי לעבודת הבורא.
כדי שאכן יגיע בסופו למקום מטרתו, בית המקדש של מעלה. כדי להגיע לזה יש להשתעבד
לבורא. לדעת שכל זמן יש עין רואה ואוזן שומעת. ללא מעצור. אין רגע של היום שבו
נוכל לומר, די, פסק זמן. ממילא, חייבים לחיות על פי שיויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל
גדול בתורה ובחיי אדם הישראלי. ידוע מהרבי הזקן מוורקא זי"ע אשר למד מגוי
זקן, זה לא שאי אפשר – אני לא יכול, זה לא, שאני לא רוצה. הכל תלוי ברצון. כאשר יש
רצון ישנה אפשרות לעשות. הכל. הרצון חייב להיות מזה שאנחנו יודעים שהקב"ה
שוכן בתוכינו. מכאן נוכל לנסוק בעבודת השי"ת. ועוד אזכיר כוונתם בשמו כשם רבו, והנה קולו הוא קול אלהים חיים, והמצוה לשמוע
בקולו מפי הנביאים, או הטעם שלא יקצצו בנטיעות ויעזבו תורה שבעל פה, כענין שדרשו
ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבעל פה. והנה פירושו ושמע בקולו לדברי, וכן אמר
כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר. ממילא נשאר לנו לשמוע בקול עבדיו, חכמי הדור אשר שכינה מדברת מתוך גרונם
ומנהיגים את עדת ישראל לדעת שהם צאן שיש להם רועה. ממילא מי שסר מלשמוע אל החכמים,
סר מדרך ה'. זה מה שנאמר בגמרא "חרב אל הבדים ונואלו", מי שיושב לבד
וקובע לעצמו ללא מורה דרך ורבי. ואונקלוס רמז זה,
שתרגם ארי בשמי מימריה, כי בו ידבר: ואמר ואיבתי את אויביך, שגם במדת הרחמים אהיה
להם אויב, וצרתי את צורריך על ידו במדת הדין. ולכן פירש כי ילך מלאכי לפניך והביאך
אל האמורי וגו' והכנעני והכחדתיו, בהביאו אותך אליהם, להודיע כי הוא המכחיד אותם.
והזכירם בלשון יחיד, כי כלם כאיש אחד יכחידם. והנה כאשר המלאך הזה שוכן בקרב ישראל
לא יאמר הקב"ה לא אעלה בקרבך, כי שמו בקרבו, והוא בקרב ישראל, אבל כשחטאו
בעגל רצה לסלק שכינתו מתוכם ושיהיה מלאך משלוחיו הולך לפניהם, ובקש משה רחמים וחזר
ושיכן שכינתו בתוכם, ושם אפרש הפסוקים בע"ה: וגם שם במדרש רבה רמזו לזה, אמרו
הנה אנכי שולח מלאך, אמר לו הקב"ה מי ששמר את האבות ישמור את הבנים, וכן אתה
מוצא באברהם כשבירך את יצחק אמר הוא ישלח מלאכו לפניך, ביעקב המלאך הגואל אותי,
אמר להם הוא גאלני מיד עשו, הוא הצילני מיד לבן, הוא זנני ופרנסני בשני רעבון. אמר
הקב"ה למשה אף עכשו מי ששימר את האבות ישמור את הבנים, שנאמר הנה אנכי שולח
מלאך לפניך. מכאן נבין כמה נאה ויאה מה שאנחנו
אומרים בקריאת שמע על המטה "המלאך הגואל". כי החלק ששב לשמים לרשום לפני
הבורא הרי הוא שייך לבורא. הוא הוא המלאך הגואל. הוא זה ששומר עלינו. לכן, יש ליחד
שמו, לקבל עול תורה ומצוות ולדעת שהמלאך ששמר על האבות עדיין שומר על הבנים. ועוד אמרו שם בפירוש אמר להם הקב"ה לישראל הזהרו בשליח שאינו חוזר
בשליחותו, מדת הדין הוא אל תמר בו וכו'. ומכל מקום לדברי הכל המדרש שהזכרתי אמת
הוא שכל ימי משה לא היה מלאך שר צבא הולך עמהם, כי משה היה ממלא מקומו, כענין
שנאמר והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ובימי יהושע הוצרך לו שיבא אליו מלאך שר
צבא ה' ללחום מלחמותם, והוא גבריאל הנלחם להם, וזהו שראה אותו וחרבו שלופה בידו,
כי בא לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים: לכן, דווקא נשלח המלאך גבריאל, כדי שיגבור לישראל. ממש כידי האמונה של משה
רבינו. שגם נקרא מלאך.
שׁלשׁ פעמים בשּנה יראה. להודות
על החרות, ועל האביב ועל
הקציר ועל האסיף, כי ממנו הכל. אל פני האדן. יאמר "אדן" על מנהיג ענינים
הנפסדים.
אמר
אם כן שהוא אדון פּני
העם הנראים בפרט, ובהראותם לפניו הם כעבד המקביל פני רבו, והוא גם כן אדון הקרקע,
כאמרו "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי", ושלזה ראוי להודות לפניו
על האביב הקציר והאסיף ביבול הארץ. ולפיכך, ראשׁית בכורי אדמתך. מבחר הבכורים, כמו "וראשית שמנים ימשחו", "נקבי ראשׁית
הגוים", והם בכורי שבעת המינים כפי מה שּבא בקבלה. לא תבשּל גדי בחלב אמו. לא
תעשה כמו אלה הפעלות להרבות
הפרות, כמחשׁבת עובדי עבודה זרה, אלא "ראשׁית בכורי אדמתך תביא", כאמרו "וראשית כל בכורי כל וכל תרומת כל
וְגו' להניח ברכה אל ביתך". הספורנו נוקט דעה מעניינת מאד לגבי המהות שלש שלושת
הרגלים. עצם הרגלים הם להודות על השפע הגשמי שנתן לנו הבורא כי הננו בני חורין –
עוסקים בתורה. ממילא, כל אחד יודע מסיפורי הצדיקים של פעם, אשר התגלגלו והטלטלו
בדרכים עד שמצאו בית מרזח. בתי המרזח למיניהם שמשו לצדיקים כמשל ונמשל לחנך את
התלמידים בדרכי עבודת השי"ת. חוכרי בתי המרזח ידעו, שיש לשמור מכל משמר על
כבוד של האדון - הפריץ. הם ידעו איך ללכת על קליפות של ביצים ולא לרסקם, מפני
שידעו, אם יחסר המזג אזי הוד מעלת הפריץ, לא יחדש את חוזה החכירה. אזי לטוב רק
יגדע מקור פרנסתם, למוטב יושלכו לבור עד אשר יוודע שיש לקיים בהם מצוות פדיון
שבויים. אדונינו, אבינו מלכינו, הזן ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כנים, בעל בית
המרזח אשר נקרא, עולם ומלואו, מבקש שנודה לו על מזונינו יחד, שלוש פעמים בשנה.
לכן, הוא שם דגש לבל נעשה פעולות בתוך השדה אשר יובילו למסקנת כוחי ועוצם ידי עשה
לי את החיל הזה. לכן, שלוש שנים תתאפק מלאכול כלל ועיקר. בשנה הרביעית, הבא
נטיעותיך להודות לו ולשמח את עמו, העניים האלמנות והיתומים. בשנה החמישית, כאשר
הפירות הם כבר חולין, מהפרי הראשון, הבא
ביכורים, תודיע להקב"ה שאינך כפוי טובה. הנך יודע להודות על גשמי הברכה כאשר
ישנם. אזי הננו ממליכים אותו אפילו בדבר הגשמי של עבודת האדמה.
ג"ן מצוות נטועים בפרשה. גן נעול
אחותי כלה. אבל בידינו לפתוח את הג"ן, להכנס פנימה, להתבשם ממצוותיה, ממצוות
של הכרת הבורא לבל נרצע אזנינו לעבודת עבד, עבד ליצר הרע, אזי נצא מגלותינו המר
חינם אין כסף. ברגע שנדע, שבידינו המפתח לגן, לומר לחכמה "אחותי את",
ממילה נגיע ליום "כלות משה" נשמח בתורה ככלה בחופתה. הבה נפסיק לשכנע את
עצמינו שהגענו כבר ל"ויחזו את א'". נפסיק לטפוח על השכם, מי ידמה לנו,
על איזה קמצוץ של לימוד סוגיא. הבה נכיר במציאות, אנחנו הרבה יותר קרובים ל
"ויאכלו וישתו". נוגסים פתם לפני המלך. דומני שאם נקבל על עצמינו לשמור
את המצוות התלויות בממון, ללא ריבית ושוחד, אלא באופן של לפנים משורת הדין, נתנער
מסיבת לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה. נלמד קצת יותר לוותר,
להיות גמישים לאלו שחייבים לנו. נתבע מעצמינו יותר למי שאנחנו חייבים לו. אזי נוכל
לקיים האמור בפרשה שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון. הבה נכין את אדר
לא' דר שרוצה לדור עמנו, אור פניך עלינו אדון נשא, ושקל אשא בבית נכון ונשא, רצינו
כשי-ותטיב לנו בטובך-וברכינו בשלום ,מלך א-ל רם ונשא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה