בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
אמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הרבנית מרת חי'ה נחמה בת הרה"ק רבי
ירחמיאל יהודה מאיר ע"ה
דבר יום ביומו. הקב"ה מנחילנו,
לחיות עם אמונה זה שיעור יומי. אי אפשר לעבור אפילו יום אחד בלי השיעור. בכל יום
יש לחדש את האמונה כמו שהקב"ה מחדש את העולם בכל יום תמיד. לכן, כדי שנוכל
לחיות וללמד אמונה, חייבים ללמוד את פרשת בשלח ביסודיות. לראות, מה גורם לעם שזה
עתה ראו עשר מכות, לאבד אמונה על שפת הים. העם שזה עתה ראו קריעת ים סוף מאבדים
אמונה כאשר המים מרים. העם שחווה שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים, מאבדים את
האמונה כאשר שאריות המצה והמרור נגמרים. העם שזה עתה בבוקר קבלו מנת מן היומית
מאבדים את האמונה כאשר מגיעים לרפידים ואין מים. חלק מהיסוד הוא, להיות בענווה, רק
כך יכולים להכיל אמונה, שאכן יש כוח עליון ונשגב, הבורא יתברך שמו, שהוא מכין לי
את כל הנדרש. מסופר בסוף הפרשה, שמשה רבינו בחר דווקא ביהושע בן נון להנהיג את
הצבא למלחמת עמלק. יהושע, סמל הענווה, שמש בית המדרש, הספוג של משה רבינו, אינו
מאבד טיפה. מוכן להיות "הלבנה", שכל אורה נובע מהשמש. רק מי שבידו הכוח
של ביטול למנהיג עניו, אשר לא ישב על כסא עם כריות (גם לא ביקש שיצלמו ויפרסמו
בעיתון שידיו מורמות לשמיים....) אלא ישב על סלע קשה, עמו אנכי בצרה, הולך ודבק
בדרכי השי"ת, רק כאלו הם המאמינים. מהם יש ללמוד. מהם יש ללמוד דרכי ההנהגה
הראוי'ה לכל בן ישראל. כאשר ננהג כך, כענוים, ייאמר לנו, ענוים היגיע זמן גאולתכם.
ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח
קדים וגו'. היה הרצון לפניו יתברך לבקע
הים ברוח קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, כענין שכתוב יבא קדים רוח ה' ויבוש
מקורו וייחרב מעיינו, השגיא למצרים ויאבדם, כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה,
ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אע"פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם
גם לזאת, ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם, וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם,
שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם
במצרים. הרמב"ן ממשיך ללמדינו
איך יש לצעוד במשעול יסודות האמונה. מי שירצה להיות מאמין אמיתי, חייב לראות בכל
ועל כל צעד ושעל אמונה. הנה, המצריים אשר זה אתה סיימו לימוד של עשרה חדשי לימוד
מי הוא הבורא, שהוא גם היודע וגם המשגיח, חשבו שוב, שיש כאן רק מקרה של התיבשות או
מקרה של גאות ושפל הים. ממילא נכנסו לים. גם בני ישראל לא היו באמת בטוחים במה
שעיניהם רואות, הלא, יש מהם אשר צעקו ובקשו לחזור למצרים. אבל ברגע לאחר קריעת ים
סוף והעלי'ה ליבשה, ראו את מצרים מת על שפת הים. כל ענייני חוסר האמונה אשר מייצג
את המושג של מצרים מת. כי כאן ראו בעיניהם שהוא יתב"ש הבורא ומנהיג, היודע
והמשגיח על כל. ולאחר הראי'ה, התבוננו לעומק מה זה אשר ראו עינינו ומאין זאת.
התשובה באה להם מיד וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. לא יד
המקרה, לא גאות ושפל, אלא נס גלוי, אזי שרו להודות ולהלל.
וירא ישראל את מצרים מת על שפת
הים. וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. אומר הי'ה האדמו"ר ר'
מאיר'ל זצוק"ל מאמשינוב בשם אביו הרה"ק רבי שמעון שלו'ם זצוק"ל,
ראי'ה אחר ראי'ה ראו. בתחילה ראו את מצרים מתים. זהו. הרי זה טבעי, מי שטובע בים,
מת. אבל בהתבוננות מעמיקה ראו שהמצריים לא טבעו מרצון. אלא היתה כאן ידו הגדולה של
הקב"ה, אשר ניערם והורידם והעלם. היגיעו להכרה אמיתית מה שהבורא ב"ה
באמת עשה, הכל זה יד ה' ואין כל טבע כלל. כיוצא בזה בשם הרבי ר' אלימלך
זצוק"ל מליזענסק. נאמר בהתחלה שהלכו בתוך הים ביבשה. הרגשה של נס. לאחר מכן
נאמר שהלכו ביבשה בתוך הים. מאי משמע. אלא, שהיגיעו להכרה שללכת בתוך הים וללכת
ביבשה, חד הם, הכל נס. אין כל טבע בעולם. כדברי הרמב"ן "אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין
בהם טבע ומנהגו של עולם".
זה אלי, בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע ראתה שפחה על הים מה
שלא ראו נביאים. רש"י מבאר לנו
במפורש מה השיגו היהודים בקריעת ים סוף. ללמדינו עד כמה יש להזהר לא ליפול כאשר
מגיעים למדרגה מסויימת. יש לתחזק את האמונה כל הזמן. הרי אם היו מפנימים את מה
שראו היו יודעים שהקב"ה לא זנח אותם ממילא היו חונים במתקה ולא במרה. ולא
הי'ה רפידים.
תהרוס קמיך. לשון הסרה משפיל ומכניע הדבר מקומתו. וכן פן יהרסו אל ה' ממקומם
להתקרב ולראות. וכן ויהרסך ממצבך.
הרשב"ם בפשטנותו, מלמדינו מה הפירוש שדבר נהרס. הפירוש הוא שהשי"ת הסיר
את עצמו מן העניין. לא הסתר פנים אלא הסרה. ממילא כל המרכיבים ישובו באותו רגע
לאין, תוהו. זה היו אמורים לראות בניסי הים. איך הקב"ה מסיר עצמו לגמרי
ממצרים אשר קמו נגד ישראל. ממילא מצרים מתו על שפת הים. הוי אומר עוד בטרם בואם
הימה, נודע גזר דינם מהסרת השגחתו יתברך.
נאדר בקדש, הנה הקדוש במוחלט הוא הבלתי נפסד כלל, כאמרם ז"ל מתים שעתיד
הקדוש ברוך הוא להחיות אינם חוזרין לעפרם, שנאמר הנשאר בירושלם קדוש יאמר לו מה קדוש
לעולם קיים וכו', אמר, שאין כמו האל יתברך נודע לאדיר ומלך על כל אלהים קדושים ונצחיים,
ולפיכך לו לבדו יאות לשנות טבע כל נמצא בלתי נפסד, כי נצחיות כל נצחי לא יהיה זולתי
מאתו יתברך. הנה הספורנו מיסד לנו עוד
נדבך באמונה נשגבה. לדעת שהקב"ה ייסד בעולם כוחות נצחיים. דבר שהוא נצחי יכול
להעלם מהעין, אבל הוא עדיין קים לנצח. זה הבנה עמוקה שהשיגו עם זו יצרתי לי תהילתי
יספרו. מי שהפנים דעה זו הרי הוא נתקדש קודש קדשים. יתכן שזו דעתו של מי שסובר
שדור המדבר עתידים לחזור, זאת מפני שהשיגו כאן את הנצח. הקב"ה יודע מה
חסרונותיו של בשר ודם ומה הם סדר מחשבותיו ועד כמה שהיצר הרע שולט בו, ממילא ידע
שעד כמב שירומם אותם, עדים ליפול. לכן, דווקא להם ייסד את נאדרותו בקודש, להראותם
עד כמה יש להדבק בנצח כדי לחיות לנצח נצחים. לכן דווקא בים שהותנה עמו מששת ימי
בראשית להקרע, שם, בדבר שלנו נראה מים נצחיים מים שאין להם סוף, הראה שזה דווקא
יבשה. אזי הבינו שלמעשה אין כל שינוי בללכת בתוך הים ביבשה, כי גם ביבשה בעצם
אנחנו באמצע הים. מה שיש לעשות הוא להפנים ידיעה זו.
ה' ימלך לעולם ועד. ע"ד הפשט יאמר כשם שהראה מלכותו עתה בקריעת ים סוף שהוא
מציל את יראיו ומאבד את המורדים בו כן יהי רצון מלפניו שיעשה כן בכל הדורות לעולם,
וכענין שכתוב ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה, ונכתב ימלך חסר ללמדך שאין
הקב"ה בא בטרוניא עם הבריות שיהיה מבקש מהם עבודה קשה אלא בנחת ודברים רכים כענין
שכתוב עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי:
וע"ד הקבלה ה' ימלוך לעולם ועד, אחר שראו ישראל המלכות בוקע ים וקלסו לשם
המיוחד ומלכותו סיים הקלוס בשם המיוחד כמו שהתחיל בו אשירה לה', ואונקלוס עשאו בתרגומו
הווה כלשון הכתוב ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו, ואולי דעת אונקלוס שתרגם כן כי
משה וכל ישראל כוונו בכתוב הזה אל המלכות ועל כן חתמו השירה בו כי מתחלה בדברי השירה
פתחו בשם המיוחד הוא שאמר אשירה לה' ועתה רצו לחתום אותה במלכות: ולפי הענין הזה מה שנכתב ימלך חסר כי המלך עקר המלכות
והוא לפעמים משפיע בו השפע ולפעמים מחסרו כפי הרצון והבן זה, או אפשר עוד כי כונת אונקלוס
בזה לפי שכל הזמנים כלן, העבר והעתיד בהש"י הם בהווה, כי הוא עד שלא היה זמן והזמן
לא יעברנו ולכך תרגם הכתוב בלשון הווה: ויש
לדעת כי פסוקי השירה הזאת הם י"ח פסוקים ואפשר לומר כי הם כנגד י"ח חוליות
שבשדרה שעתידים להתחדש בתחית המתים ולומר שירה, וזהו שדרשו רז"ל אז ישיר משה ובני
ישראל שר לא נאמר אלא ישיר מכאן רמז לתחית המתים מן התורה, וכן תמצא בשיר שלעתיד והוא
שהתנבא ישעיה ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה, עד יחיו מתיך י"ח פסוקים, וכשם
שהזכיר כאן בשירה זו עזי וזמרת יה כן הזכיר באותו שיר בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור
עולמים, והוסיף על שם יה השם הגדול השלם לרמוז תוספת השגה שבאותו זמן על שאר הזמנים
כלם כי אז יהיה ה' שלם והכסא שלם.
רבינו בחיי בא לחזק עוד יסוד באמונתינו. אין כל ספק שהקב"ה קדמון לכל דבר אשר
נברא ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא. אבל מיסודות הפרשה הוא,לדעת מהי מלכות ומה
זה מחייב. מלכות זה מי שדואג לנתיניו, בני בכורי ישראל. מלכות זו מחייבת אותנו
בקבלת עול מלכותו פעמיים ביום. זה בצד המועט. בצד המלא יותר, זה מחייב הכרה מה
רצונו של מלך, כדי לתחזק המלוכה חייבים הנתינים להתבונן במלכם, לדבוק בדרכיו ככל
האפשר. דווקא מעניין מה שידוע מהגמרא במסכת בבא קמא לגבי מי שאינו כורע במודים,
היינו להשתחוות ולהודות למלך תלוי דווקא בחוליות שבשדרה. השדרה של עם ישראל היא
היא האמונה. ח"י פסוקים של חי חי יודוך וישבחוך.
הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. בעבור כי הפלא במים במקום הזה עתה היה קבוע, שיהיה הבאר עמהם
כל ימי המדבר כדברי רבותינו, בעבור זה נגלית עליו השכינה במקום ההוא, כמו שאמר במן
ובקר וראיתם את כבוד ה', בעבור היותו פלא קיים. הסיום מעין הפתיחה. הרמב"ן מבאר לנו יסוד. מתי יש
מקום לעמוד בתפילה, מקום אשר שם ניכר גדולתו וגבורתו של השי"ת. צור ישראל, קם
לעזרת ישראל בגין חיזוק המים. התורה שהיא היא מקשרת בינינו לאבינו שבשמים. מי
שיכול להפוך צור וחלמיש לאגם ומעין מים. כל היסוד של רבי עקיבא מהצור. מים עמוקים
ידלו בינה. שם הקב"ה נמצא. במי שיגע למרות שהסוגיא שלפניו נדמה עליו כצור
איתן. הקב"ה ממתיקו במים. הקב"ה מראה לו כבודו, מיישב נפשו במי הבנת
התורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה