בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
אמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הרבנית מרת חי'ה נחמה בת הרה"ק רבי
ירחמיאל יהודה מאיר ע"ה
פרשת וארא מסמלת את שיעור האמונה הגדול
הראשון לעם ישראל. הקב"ה
מראה שהוא שולט מתחתית הים ועד לשמי השמיים. גבולות טבעיים, קורסים. ובאותה דרך
שקרסו, קמים שוב. הוא מלמד את עם ישראל להבדיל בין כישוף לנס. למאחזי עיניים
לדברים מוחשיים. הוא גם מלמד אותם עד כמה זה נראה מגוחך שהמצריים מתעקשים לא
להוציא אותם ממצריים. איך אנשים, שלכאורה נחשבו לחכמים מאד, מתוך בחירתם החופשית,
מביאים עליהם אסון, הרס וחורבן. ואת זאת הי'ה על עם ישראל ללמוד. מתי לא להתעקש.
מתי יש להקשיב. לבחור בחיים. אם הקב"ה יכול להשלים בין אש למים, בודאי הוא
יכול להשלים בין הנשמה לגוף. וכדאי מאד להשתעבד לעבודת השי"ת בכל עת ובכל
שעה. אילו היינו חכמים באמת היינו לומדים מזמן לעומק כל מכה ומכה לחדד ולחדש את
אמונתינו. היינו גם מגלים שהקב"ה עדיין עושה כל יום גדולות, ניסים ונפלאות.
זאת הבחירה שלנו לפקוח את העיניים ולהפנים זאת. המשימה גדולה, אך נוכל לעמוד בה
ולהצליח, ללמד את בני יהודה קשת האמונה, להפנימה עמוק, כד שימשיכו לחיות את היום
יום עם ידיעה האמיתית שהקב"ה עשה, עושה ויעשה את כל המעשים. ברגע שנקדיש את
חיינו ללימוד זה, נחיה על פיו, הקב"ה ממרומיו יראה שאנחנו באמת מצפים לשמוע
שנית ממנו, אני ה'. אזי יקויים בנו הסיפא של הפטרת השבוע, והי'ה מידי חודש בחדשו
ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני, אמר ה'.
לכן אמור לבני ישראל אני ה', לכל אלה הג' סבות אמור לבני ישראל שאני הוא הנותן המציאות ההוה
לכל הנמצאות, ובזה הכח אוציאם שאשנה טבע קצתם: והוצאתי אתכם מתחת
סבלות מצרים, מיום התחלת המכות ישקוט השעבוד: והצלתי, ביום צאתכם שתצאו מגבולם: וגאלתי, בטביעת המצרים בים, כמו שהעיד באמרו ויושע ה' ביום ההוא וכו',
כי אחרי מות המשעבדים לא היו עוד עבדים בורחים: ולקחתי אתכם לי לעם, במעמד הר סיני: וידעתם, הכירו והתבוננו שכל זה יתאמת כמו וידעתם היום, כי לא את בניכם: כי אני ה' אלהיכם
המוציא, כי בהיותי אלהיכם, משגיח עליכם
בפרט, ואני המוציא ומשתדל עתה להוציאכם, אין ספק שאעשה כל מה שאמרתי: והבאתי אתכם אל הארץ, כאשר תתבוננו בכל זה תהיו ראוים שאביאכם אל הארץ ואתננה לכם. הספורנו מסביר בארוכה מה ואיך יש להסביר לבני ישראל את
המצב. הנה, ידוע שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. קל וחומר למי ששבוי בדעתו
בקונספציות מוטעות. ודאי שפועל בנין שפל יבוא למחשבה מה יש לו לא-ל נשגב ונורא
לפדות עם שפל כזה. אבל זה שייך למציאות של עכשו. אבל, ברגע שהקב"ה ישנה את
המציאות, יהפכו לגאולים, שישקטו מהעבודה, לשנות מחשבתם לקבל עול מלכותו לאט לאט.
דרך נגוף למצרים ורפוא לישראל. ברגע שיצאו ממיצר (מצרים) יבואו למרחב. מרחב שירחיב
דעתם לראות ולקבל מה שראתה שפחה על הים עד ליחד הנפלא של נעשה ונשמע. אומר הספורנו
זה העבודה שהקב"ה נתן למשה רבינו להכין את העם לכל זה. כדי להגיע לסיפא דקרא
והבאתי אתכם. בזכרינו שוב ושוב את יסוד הרמב"ן אשר גלות ראשון של מצרים דומה
במדוייק לגלותינו זה, הוי אומר זה תפקידנו להאמין בעצמינו ולחנך את סביבתינו שכימי
צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות. נוכל בקרוב ממש להצביע במו ידינו הנה אלוקינו זה
קיוינו לו ויושיענו. כאשר נתבונן בכל זה נהי'ה ראויים לבוא ולרשת שוב את הארץ,
הפעם במתנת שמים לנצח.
מקוצר רוח ומעבודה קשה. לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר
רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירוח לו אחרי כן. וקוצר
הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה, ועבודה קשה, הוא הדוחק
שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו. הרמב"ן שם דגש על עניין מה חשוב לומר ומתי. כבני אדם
אנחנו שופטים את זולתינו על פי התגובות שלהם. בא הרמב"ן ומסביר שאין לדון.
אין להעלות על הדעת שבני ישראל לא יאמינו, הרי כבר נאמר ויאמן העם. אמונה זו נטועה
בלבם. אבל מכאן ועד לשמוע ולהפנים בשורת גאולה לאחר קושי השעבוד הדרך רחוקה. אבל,
חזקה על תעמולה שלא תשוב ריקם. ממילא על משה ואהרון לחזור שוב ושוב על בשורת
הגאולה, לבסוף זה ייקלט וייפנם היטיב. כמו שאכן הי'ה.
ויסר הערוב. פירש רש"י ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים שאם מתו היה להם הנאה בעורות ואין להקשות
למה מתו הצפרדעים ולא הלכו להם כמו הערוב והארבה ואין לומר כדי שתבאש הארץ דא"כ
למה לא מתו גם הארבה תשובה לדבר שרצה הקב"ה ללמד שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל
לפיכך מתו כל הצפרדעים שלא עלו בתנורים ולא נשארו חיים כ"א אותן שעלו בתנורים
כמ"ש וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצירות ומן השדות משמע אבל לא אותן שבתנורים
לפי שמסרו את עצמם על קידוש השם ומכאן למדו חנניא מישאל ועזריה למסור נפשם על קידוש
השם ולמדנו מכאן שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל ומי שאינו מוסר עצמו הרבה שלוחים למקום
ב"ה לסבב לו מיתה ממקום אחר כמו שמתו אותן הצפרדעים שלא עלו בתנורים והערוב והארבה
הלכו להם שלא יהיה להם הנאה בעורות ובאותן המלוחים שמלחו מהם: הכלי יקר רוצה שנתבונן בשכל ישר והבנה עמוקה. מה מחייב אותנו כל מכה ממכות
מצרים. שהרי המכות היו נגוף למצרים ורפוא לישראל. ללמדינו, אורחות חיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה