בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
אמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הרבנית מרת חי'ה נחמה בת הרה"ק רבי
ירחמיאל יהודה מאיר ע"ה
יש מסרים רבים בפרשת שמות. מסרים אשר
חובה ללמוד וללמד. המסר הראשון, כל אפשרות קיומינו בגלות הוא בזכות האבות. אחרת
אין הסבר מדוע מוזכר יעקב בירידה למצרים בריש הפרשת. המסר השני, כדי להתקיים
כיהודים בגלות, חייבים לחיות באחדות. שבעים נפש כתוב בפסוק. כולם כאחד. והסיבה,
שהיו בקרבת הצדיק, ויוסף הי'ה במצריים. כולם התאחדו סביבו וחיו בשלום ובשלווה.
המסר השלישי של הפרשה, הצורך החיוני ביראת שמיים. מפני מה זכו המיילדות, מפני שהיו
יראי אלוקים. שימו לב, כל ההנהגה של עם ישראל כעם, בעצם יצאו מיוכבד ומרים. משה
רבינו שהוריד עוז מבטחה. אהרון הכהן, שמכפר על כלל ישראל. ודוד מלכא משיחא, שעדיין
ממתינים לבנו שיבוא ויגאלינו. לכל אלו הן זכו בזכות יראת שמיים. אשה יראת ה' היא
תתהלל. זה היסוד של כל בית יהודי. המסר הרביעי, לזכור שחייבים לצעוק אל
השי"ת. רק הוא יתב"ש יפתור לנו את הבעיות. רק כאשר ויאנחו בני ישראל מן
העבודה, רק אז, ותעל שועתם אל האלוקים. אז, הקב"ה שם לב שהגיע הזמן לגאול
אותם ממצרים. בודאי שישנם עוד מסרים רבים עד למאוד, אבל, היכן שאנחנו נמצאים היום,
לכאורה, הם הם, המפתחות לגאולתינו. ברגע שנעבוד קצת על ענייני יראת שמיים, ממילא
נקבע בליבנו אהבת ישראל. זה בודאי יגרום שנפסיק עם כל המחלוקות. שזה ממילא יביא
לאחדות. אזי, כשנתאחד, הקב"ה יזכור לנו חסדי אבות ויביא גאולתינו לבני בניהם
של האבות.
הבה נתחכמה לו. לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה
להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות
חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה.
אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי
דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה: ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים
על האבנים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם. ואחרי כן צוה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה
תשליכוהו אתם. והענין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו
הם אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור, ואם יצעק
אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת
המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי
על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו: ונראה שעמד זה ימים מעטים, כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה,
וכשנולד משה נראה שנתבטלה, אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן, או כאשר
נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר ביטל אותו, או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו, כי
הכל התחכמות עליהם שלא יודע החמס. וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו אשר הבאשתם את ריחנו
לתת חרב בידם, כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו, וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו
אותנו בחרב לעיני הכל, לא יצטרכו עוד לעשות במרמה. הרמב"ן ממשיך בעניין שפתח בפרשת ויחי. כאן הוא מציב
לנו תמרור אזהרה, איך פרעה ויועציו הצליחו להרדימינו. ואיך ה"פרעה"ים
המחודשים מרדימים אותנו שוב ושוב. הנה כי כן, לאחר שהיהודים הורדמו עי לשונו
החלקה. על ידי דיסאינפורמצי'ה והודעות כזב. נרדמנו כדבעי. ברגע שהוא היה בטוח
שאנחנו רדומים, הי'ה מאוחר מידי שיתעשתו למרוד או להילחם. זה תשובה לכל אלו
החכמולוגים שדברו על איך זה ש"הגלותיים" הובלו בימי השואה האיומה כצאן
לטבח ולא מרדו. מי הוא רק מספר, אין לו שם, אין לו צלם אנוש, אין לו שום עניין
בלמרוד. לפעמים, אפילו אין לו עניין לשרוד. התכנית של פרעה הראשון דמה בתכלית
לפרעה האחרון ימ"ש. במצב כזה ממתינים לבוקר שיאמר מי יתן לנו ערב. פרק זה יש
ללמוד וללמד, שלא ניפול בפח ומוקש זה שוב.
ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו: המפרש לפי שראתהו שטוב
הוא הטמינתהו שקר הוא שכל היולדות אמותן מרחמות א"כ צריך לפרש ותרא כמו וירא אלהים
את כל אשר עשה והנה טוב מאד. הסתכל והביט כל מעשיו וכל פעולותיו שעשה אם יש לתקן שום
דבר בהם והנה כולם יפים ומתוקנים אך כאן לפי שמשה נולד לסוף ששה חדשים כמו שמצינו בשמואל
שנולד לתקופת הימים שני תקופות ושני ימים. ולפיכך יכלה להצפינו שלשה חדשים שהמצריים
היו מבקרים למעוברות לסוף תשעה חדשים לכן נסתכלה בו בשעת לידה אם הוא נפל ולא תטרח
בהטמנתו וראתהו כי טוב ויפה הוא כי גמרו סימניו שערו וציפורניו כמו ששנינו ביבמות וידעה
שהוא בר קיימא ותצפנהו שלשה ירחים עד סוף ט' ירחים שהוא זמן לידת רוב נשים ובשבאו לבודקה
אמרה להם נפל היה. הרשב"ם, אומר חייבים
להביט בפסוקים אלו, דווקא על הפשט הפשוט. מה היתה חשבון ההטמנה של שלושה ירחים.
אך, מכיון שאין דרכו לפרש אחרי המדרש, כי טוב – שנהי'ה כל הבית מלא אורה. ממילא כי
טוב חייב להיות בעניין גופו של עובר זה.
ותאמר כי מן המים משיתיהו, הטעם שקראתיו משה להורות שימלט את אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו
מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים. הספורנו מדייק שלכאורה בת פרעה אמורה לקרוא לילד נִמְֹשָה או מֹֻשָה, מאחר שעל מעשה ההוצאה מן
המים נקרא. אבל שמה – בתי'ה מעיד עליה, שיש כאן ענין של רוח הקודש של קריאת שם.
דווקא ילד זה יוציא ממים את הזקוקים. ממילא מובן מה הקב"ה לפני קריעת ים סוף
אומר למשה רבינו מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, הלא תכלית שמך היא כעת. להוציא
את עם ישראל ממסגר נפשם, מתוך המים, להביאם לתכלית של אמירת שירה. אין זה זמן
לתפילה, כי עניין זה כבר מסודר לפני מאז קריאת שמך.
מן העבודה, פירוש לא שצעקו לאל
שיושיעם, אלא צעקו מן הצער כאדם הצועק מכאבו, ומודיע הכתוב כי אותה צעקה עלתה לפני
ה' והוא אומרו שועתם וגו' "מן העבודה" פירוש "מצער העבודה", וישמע
ה' את נאקתם פירוש הרמת קול כאבם: עוד ירצה
על דרך אומרו מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, כי אחת מהתפלות המתקבלות היא תפלה שמתוך
צרה, וכן הוא אומר קראתי מצרה, והוא אומרו ותעל שועתם וגו' מן העבודה פירוש לצד שהיתה
מצרת העבודה, וכפי זה שועה זו היא תפלה, וצעקה כאב הצרה, הנה היא רמוזה באומרו מן העבודה
ויזעקו ובזה ידויק על נכון טעם ששינה הכתוב לשונו שהתחיל לומר ויזעקו ותעל שועתם וגו',
שהיה לו לומר ותעל זעקתם וגו', אלא נתכוין לומר שהם זעקו מהצרה וגם שועו לה' כאומרו
ותעל שועתם, וכפי זה שיעור הכתוב הוא על זה הדרך ותעל שועתם ששועו לאלהים מן העבודה: עוד אולי אומרו "מן העבודה" ירצה שלא
הגיעה השועה לפני ה' ע"י אמצעי, אלא ביושר עלתה "מן העבודה אל האלהים"
שלא על ידי בעלי כנפים יגיד דבר. האור החיים
הקדוש מלמדינו סדר תפילה. תפילה זה לאו דווקא מילים. תפילה זוהי זעקה אמיתית. זעקה
הבוקעת מתחתית הלב. זעקה שכולה אמת, ללא רבב, ללא כל פסולת. זעקה שאליה מתכוונים.
עם ישראל עובדי עבודה זרה היו שקועים במ"ט שערי טומאה. אך, ה"פיטעלע
ייד" עדיין בערה בקרבם, לכן הזעקב הבוקעת מתוך הלב הזך והנקי, היא התפילה
הזכה והאמיתית. זה התפילה שהקב"ה ממתין כדי לגאלינו. בעצם, תפילה כזאת בוקעת
ועולה כאשר אין יותר בושה, כאשר כלו כל הקיצין. למעשה אם נתבונן במצבינו היינו
מבינים שמזמן כלו כל הקיצין. אזי היינו זועקים מקירות ליבנו "אי שמיים"
הננו מסכימים לבעוט בכל "מנעמי" הגלות כדי לזכות לגאולה אמיתית ושלימה,
גאולה של לימוד התורה מפי הגבורה עם עטרותינו בראשינו.
וראך ושמח בלבו, לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה, ומשם זכה אהרן
לעדי החשן הנתון על הלב. בדור של חוסר
פירגון עצום כמה יפה לראות את המנהיג האמיתי, מפרגן בכל הלב. אין שמחה כשמחת הלב.
החושן, מה שקובע משפט ישראל, אם שכ(ו)רה או כשרה, זקוק ללב זך וטהור. הוי אומר, מי
שאוהב שלום, רודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, שהיא לבה של אומתינו. זה
היסוד שרש"י מניח לנו. מה המפתח לעלי'ה לגדולה, לב טהור, לב שמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה