בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
אמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הרבנית מרת חי'ה נחמה בת הרה"ק רבי
ירחמיאל יהודה מאיר ע"ה
חז"ל מספרים לנו שאילו ראובן הי'ה
יודע שהתורה תכתוב ויצילהו מידם, הוא הי'ה מוביל את יוסף על כתפיו לאביו. אבל, הוא
רק חשב להציל. מכאן רואים, שמי שחשב לעשות מצווה ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו
עשאה. מצד שני, זה מלמד אותנו, שלא די לחשוב לעשות מצווה, צריכים לעשות את המצוות
בפועל. בודאי, הרוצה לקיים מצוות כהלכתה, עליו להקדים את לימוד הלכות המצווה. אחר
כך יש לשנן ולדעת באר היטיב איך מקיימים את המצווה. אחר כך יש להוסיף את שלב תכנון
קיום המצווה. לאחר כל ההכנות יש גם לקיים את המצווה. לכאורה מאוד תמוה, הרי על ידי
זה שראובן אמר לא נכנו נפש, הוא הציל את חייו. מדוע הוא זועק הילד איננו. אלא,
ראובן לא לקח בחשבון, שיש עוד סוג של הכאת נפש. כאשר הורגים בפה. כאשר מכנים שם.
כאשר יש אח שאינם יכולים לקרוא לו בשמו מרוב שנאה. "הילד". זה
אחד מהיסודות של הפרשה. חרב פיפיות בלשונם. דווקא תמר, אשר לא באה מתוך העם
היהודי, היא תלמד את היסוד הנדרש לתיקון. עדיף ליפול בתוך כבשן אש מאשר להלבין פני
אדם. אנחנו חיים בדור ובמקומות אשר דמי אדם הפקר. לועסים וטורפים בני אדם מידי יום
ביום. כאילו יש איזה חשבון של עודף עולם הבא, ואנחנו באים להקל על השי"ת, שלא
יצטרך לתת לנו מידי הרבה עולם הבא. זה עידן ועידנים שהיגיע הזמן לעקור את המידה
הגרועה הזאת מקרבנו. אין בינינו סנהדרין. ממילא אין מי שיכול לדון דיני נפשות.
ממילא יש להזהר בכבוד האדם. לפני שמספרים סיפורים ושופכים את דמו בכל החוצות, יש
לעיין באר היטיב במעשה שנעשה. רק אחר כך, ללכת לחכמי וצדיקי הדור לשאול עצה איך
ובאיזה דרך לפעול. להציל חיים, להציל אדם מבזיונות מיותרים. כאשר הקב"ה יראה
שחיי זולתינו וכבודו יקרים בעינינו, אזי עינינו תראינה בשוב מלכותו בציון והדלקת
המנורה בחנוכת בית המקדש השלישי במהרה בימינו, אמן.
טעם וישב יעקב בארץ
מגורי אביו. כי אמר שאלופי עשו ישבו בארץ
אחוזתם, כלומר הארץ שלקחו להם לאחוזת עולם, אבל יעקב ישב גר כאביו בארץ לא להם אלא
לכנען. והכונה להגיד כי הם בוחרים לגור בארץ הנבחרת, ושנתקיים בהם כי גר יהיה זרעך
בארץ לא להם, ולא בעשו, כי ביעקב לבדו יקרא להם זרע. הרמב"ן מתחילת הפרשה של סיבוב הגלות מלמדינו עניין החשוב
והנשגב של מגורים בארץ הקודש. הגם שהארץ
עדיין לא ברשותם, טרם ניתנה להם את הארץ במוחש. הזמן של הגשמת ההבטחה כי ארץ ישראל
תינתן לזרע יעקב, עדיין לא היגיע. אם כל האמור, עדיין עדיף עשרת מונים לדור בארץ
המובטחת גם תחת שלטון זר (אפילו אם שלטון הזר, רחמנא לצלן, הם מבני עמינו המתנכרים
לתורה ולאבינו שבשמיים) מלדור בחוץ לארץ. ידוע שהרמב"ן הי'ה נאה דורש, נאה
מקיים. חידש את היישוב תחת שלטון זר, ולו לזכות בקדושתה והעמקת הבנת התורה, שהרי
אין תורה כתורת ארץ ישראל.
אלה תולדות יעקב. ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא
מידי פשוטו. אף כי עיקרה של תורה באה ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט וההגדות וההלכות
והדינין ועל ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי
הגלילי וע"י שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות
אחרי הדרשות שהן עיקר ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא. ולפי שאמרו חכמים אל
תרבו בניכם בהגיון. וגם אמרו העוסק במקרא מדה ואינה מדה העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה
מזו ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות וכדאמרינן במסכת שבת הוינא בר תמני
סרי שנין וגרסינן כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וגם רבינו
שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא.
ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה
לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה יראו המשכילים
מה שפירשו הראשונים.
הרשב"ם, מעורר כל אחד ואחד, ליחד זמן ומחשבה לעצם פשוטו של מקרא. מה התורה
רוצה ודורשת מאתנו מסמיכות העניין אלופי עשו ומקומות יישובם לתולדות יעקב. מה מן
המוסר עלינו ללמוד. הוי אומר יש לרדת לסוף דעתו של פשוטו של מקרא. מה קורא לעם
היושב בשלוה על ארצו, איך נהיים מושחתים. איך מסתאבים. ומה הן הסיבות המסובבות
שחיתות. כמו כן, יש ללמוד עד כמה מגונה שנאת אחים. כמה יש להורים להקדיש לבל יגרמו
לשנאת אחים בשום צורה.
והוא נער, ומפני נערותו חטא להביא דבת אחיו כי לא נסה ולא התבונן לאחרית
דבר אע"פ שהיה אז משכיל מאד ושהיה אחר כך מורה לזקני הדור כאמרו וזקניו יחכם וזה
כאמרם ז"ל ולא בדרדקי עצה, ויבא יוסף את דבתם רעה, באמרו לאביו שאחיו היו טועים
ומפסידים בבלי דעת כראוי במלאכת המקנה שהיתה אז עקר השתדלות בקניית עושר ונכסים. הנה הספורנו מביא את סיבת התגלגלותינו לגלות. סיבת הלשון.
מהי עיקר סיבת הלשון, כי לא התבונן לאחרית דבר. לא ראה את הנולד. לא חש את הבועות
של השנאה מתרבים. הוא הי'ה כולו נתון לתוך בועתו. במצב כזה אין סיכוי לשינוי. לכן,
הלמד הוא מהפרשה הזאת שיש להתבונן היטיב בכל מילה שיוצא מהפה. המלצת הרמב"ן
לבנו, באגרתו "וחשוב הדבור קודם שתוציאנה מפיך" היא חשובה ביותר. הנה
דברי הגר"א על כוחם של מילים במשלי על הפסוק דברי נרגן כמתלהמים יורדים חדרי
בטן, המכה שיכה איש את רעהו יתרפא, לא כן המילים. הם נשארים שם לעד ופוצעים את הלב
לנצח. לכן, כאשר מתבוננים בפרשת הגלות יתבוננו באר היטיב עד היכן ירדו ממילים
מיותרות. שעדיין אנחנו סובלים מזה.
נסעו מזה, הסיעו עצמן מן האחוה: נלכה דתינה, לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם, ולפי פשוטו שם מקום הוא ואין
מקרא יוצא מדי פשוטו. רש"י
הקדוש, אבי אבות פשטני המקרא רואה שאין מקרא זה אומר אלא דרשוני. הרי רש"י
מבסס את וימצאו איש זה גבריאל על ניסוח הפסוק. הרי נאמר וימצאהו איש והנה תועה
בשדה. לכאורה הי'ה צריך להיות כתוב ויתעה יוסף בשדה וימצאהו איש. סימן שאיבוד הדרך
לא הי'ה איבוד דרך פיסיקאלי, אלא איבוד דרך רוחני – אחוותי. ממילא, ההמשך טבעי,
כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם. נסעו מכללי האחוה, שהרי לא יתכן שאחים ימכרו
את אחיהם. אלא שהסיעו עצמם מזה לגמרי.
היא מוצאת. לישרף. ודרשו רז"ל מכאן נח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל
ילבין פני חבירו ברבים, שכך אמרה תמר אם יודה מוטב ואם לאו הריני מטיל עצמי לכבשן האש
ולא אלבין פניו. ואע"פ שמלת מוצאת כתובה באל"ף יש לפרשו לפי הדרש הזה מלשון
ויצת אש בציון. ותמצא השם המיוחד בראשי תיבות כסדרן ויאמר י"הודה ה"וציאוה
ו"תשרף ה"יא מוצאת, להודיע כי בעת שהיתה מחשבת יהודה לשרפה היתה מחשבת הקב"ה
להצלה ורחמים והכל סבות מאתו יתברך: והיא שלחה אל חמיה לאמר. כלומר שיאמרו לו השלוחים בשמה. לאיש אשר אלה לו אנכי הרה.
כי הם עצמם לא היו יודעים מה שבידה, ועשתה כן כדי שלא יתבייש. וכאשר ראתה שלא הודה
בזה וחשבה אולי שכח הענין אמרה לו היא בעצמה פנים בפנים הכר נא למי החותמת וגו', ולכך
הזכירתם בשמם, ועדיין היתה כוונתה שאם יודה בזה מוטב ואם לאו תשרף ולא תלבין פניו.
ובתרגום ירושלמי של היא מוצאת הזכיר כי סמאל החביא אותם כדי שלא תמצאם ותשרף, ותמר
בקשה רחמים לפני הקב"ה להמציא לה שלשה וינצלו שלשה ואז תתן לו ג', ורמז הקב"ה
לגבריאל והחזירם לה והשליכתם לרגלי הדיינים, וזהו שאמרה לו הכר נא למי החותמת והפתילים
והמטה. רבינו בחיי מאיר לנו סמטה
אפילה. ה"זה לעומת זה". מי שמתוך שנאת הדבה, מתוך קנאה בחלומות
מלוכניים, היו מוכנים לרצוח. לעומת "זאת", אשר מוסרת נפשה לא לפגוע
באיש. כאן מופיע שמו יתברך במלואה, לגלות לנו דרכיו יתברך. מה הקב"ה מצפה
מאתנו. ברגע שיהודה יכל להודות ואמר צדקה ממני, הבין גם יותר לעומק הפגיעה שפגע
באביו. מכאן לקח אחריות לתקן הדבר.
ויהי ה' את יוסף ויט וגו', פירוש כי בהשראת שכינה על האדם יושפע הנסמך מהמשרה שכינתו ממה
שבו, וידוע הוא חן המקום ברוך הוא כי הוא מקור החן, והוא אומרו ויהי ה' את יוסף ובזה
ויט אליו חסד פירוש ממילא, ואומרו ויתן חנו להיות כי לא תרגיש בחינת הרע במתק החן,
לזה הוצרך ה' להרכיב בעין שר בית הסוהר אמצעי לערב אליו חן צדיק, והוא אומרו ויתן חנו
בעיני וגו', והבן. האור החיים הקדוש מייסד
לנו יסוד שניתן להבין ע"י הווארט של האדמו"ר הזקן מוורקא זצוק"ל.
מהי טהרה, שיורדים את כל המדרגות למקוה ואחר כך מתקופפים. ירידה שאין ירידה ממנו,
היא זאת המביאה טהרה. יותר נמוך מלהיות בתוך הבור במצרים, לא שייך. מטהרה כזאת
זוכים לחן מיוחד מאת השי"ת. יסוד צדיק של יוסף הצדיק שלמרות ששחה לארץ נפשו
ודבקה לארץ בטנו, שם שמים שגור בפיו. זה הלמד העיקרי לבני דורינו. כמה פעמים שמענו
מ"נושרים" שחוסר יחס הוגן מהרבי או מבני המשפחה הביאם להתדרדרות. מי סבל
יותר מבני משפחתו מאשר יוסף, תראו איזה קשר יצר עם הרבש"ע ולאן זה הובילו. זה
סוגר את המעגל של השבוע, ברגע שנאהיב שם שמים על כולם, נדע גם לקרב קרובים, כל שכן
לא להרחיק מי שכבר מרגיש רחוק. ברגע שנחליט כך ונבצע, ממילא אבינו אב
הרחמן, ישוב ירחמינו ויוציאינו מבור גלותינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה