בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
אמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הרבנית מרת חי'ה נחמה בת הרה"ק רבי
ירחמיאל יהודה מאיר ע"ה
יציאת צדיק מן העיר עושה רושם. קל
וחומר יציאת צדיק מן העולם. מה נאמר ומה נצטדק. כאשר שלמה המלך רשם את אשת חיל מי
ימצא, הוא שם לב שיש אשה, שפיה פתחה בחכמה. הרבנית מרת חי'ה נחמה ע"ה, היתה
(כמה קשה להתבטא בלשון עבר) פירוש המילים של הפסוק. רבת עצה ורבת תושי'ה. רבים באו
לשמוע עצה. לא רק שעמדה לימין אביה, הרבי זצוק"ל בהעמדת הישיבה, היא היתה המנוע
שהניע את כל החסידות מאחורי הקלעים. בצניעות ובחכמה. לא נהוג בקהילתנו במילי
דהיספידא, אבל, היא היתה סוג של אדריכל שידעה לייסד ולבנות עם תושיית חכם הרואה את
הנולד. חבל על דאבדין. וויי להאי שופרא דבלע בארעא. יעקב אבינו מייסד עניינה של
מסירת התורה. ויגל את האבן מעל פי הבאר. הוא הסיר את המחיצות. הוא הקריב את התורה
והינגישה לכל מבקש. מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שאלת השאלות האם אנחנו ממשיכים ללכת
בדרכו. האם אנחנו נותנים לצעירי התלמידים ולבחורי הישיבות את מתיקות התורה. למה
בכל עיר שמים לב לרבים המסתובבים באפס מעש (הלוואי....) האין זה כי לא הטעימו להם
ממתיקות התורה. הרי הגמרא אומרת בתענית, אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו, סימן
שרבו אינו מסביר לו פנים. דהיינו, רבו אינו ממתיק לו את התורה. חובה על כל רב,
רבי, מגיד שיעור, מורה ומחנך להמתיק את התורה. ללמוד איך משתמשים עם ה"ימין
המקרבת". ברגע שכל מי שאמור למסור תורה יקבל על עצמו להמתיק ולהנגיש את התורה
לכל נער ונער על פי דרכו, לא יהיו יותר נושרים. כולם, ממש כולם ירצו להיות מיושבי
בית המדרש ולומדי תורה לשמה.
ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש.
זאת שאלת הצדיקים מאת השם לא ישאלו המותרות רק הדבר ההכרחי
בלבד שא"א לו לאדם שיחיה בלעדיו. ובידוע כי נטיית אדם אחר בקשת המותרות הוא
גורם לו מהומות רבות, ועל כן כל איש ירא את השם ראוי לו שיהיה שמח בחלקו ושיסתפק
במעט ושלא יתאוה המותרות וייטיב לבו ביראת השם, הוא שאמר שלמה המע"ה (משלי טו)
טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו. והביא לזה אות ועדות ומופת הכתוב שאחריו,
הוא שאמר (שם) טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו. יאמר כי ייטב לבני אדם
המעט בחברה שתנעם להם יותר מן המרובה והמטעמים בחברת השונאים: רבינו בחיי בא להאיר את עינינו ולהטיב עם חיינו. הוא קורא
לכל לומדי בית המדרש, על מה עלינו לחיות. איך עלינו לחיות. על דרך ההסתפקות.
להתרחק ממצב של נבל ברשות התורה. כאשר האדם צמא לטוב התורה, ממילא הוא אמור להרגיש
את הטוב שבארוחת הירק. ממילא הוא צריך לחפש את מקום שלוות הנפש כדי שיוכל ללמוד כדבעי.
הרבה יותר קל ללמוד עם ארוחת ירק מאשר סביב סיר הבשר. והענין
הזה הביא למשל על מדת ההסתפקות, וממנו יש ללמוד ק"ו שיש לו לאדם להתפייס
ולהסתפק במעט באהבת הש"י וביראתו יותר מתוספת הממון מן הגזל והחמס. וכן שלמה
המלך ע"ה התפלל על מדת ההסתפקות הוא שאמר (משלי ח) הטריפני לחם חקי. ביאר כי
הריש והעושר מדות מגונות מביאות אותו לעבור על מצות התורה, כי עם הריש יצטרך אדם להחניף
את הבריות, כענין שכתוב (משלי יח) תחנונים ידבר רש, ועם העושר יבא האדם אל המותרות
ויקנה לעצמו גסות הרוח וגבה לב, כענין שנאמר (שם) ועשיר יענה עזות, עד שישימנו
תועבה, שנאמר (שם טז) תועבת ה' כל גבה לב. ומפני זה אמר ריש ועושר אל תתן לי
הטריפני לחם חקי: הנה הסוד. מדת
ההסתפקות, היא היסוד לקיום התורה. התורה אינה יכולה להתקיים על בסיס מי שמשעבד
נפשו לקבל תרומות מהזולת. התורה אינה יכולה להתקיים מי שראשו ורובו ב"מה
חדש", מה יש לשני שעדיין אין לי. ועל זה בא רבינו להתריע. ללמוד לחיות ולשמוח
עם מה שיש. לא ליפול, ולא לעלות היכן שלא צריכים. ודע
כי לולא שיצר לב האדם רע מנעוריו, הומה אחר תאות יתרו העושר והכבוד בעוה"ז לא
היה ראוי לו שידאג במה שלא קנה מן המותרות רק שיבקש דבר המוכרח, כי מה שהוא מוכרח
הקב"ה יזמינהו לידו יום ביום, וכענין שכתוב בפרשת המן (שמות טז) ולקטו דבר
יום ביומו, כי לא היה אפשר להם להצניע מן המן לזמן ידוע ואפילו מיום אחד למחרתו,
ומתוך שהיו בוטחים בהש"י היה מזמינו להם יום יום, וכבר דרשו רז"ל בענין הפרנסה
הקב"ה זן את כל העולם כלו מקרני ראמים ועד ביצי כנים וזהו שאמר הכתוב (תהלים
קמה) ורחמיו על כל מעשיו. וכבר אנו רואים לעין בסדר העולם והנהגתו שהיא בחכמה
עמוקה ונפלאה שהקב"ה מזמין לבריותיו וממציא להם הדבר ההכרחי, ומה שהוא מוכרח
יותר הוא מצוי יותר ומה שאינו מוכרח כל כך אינו מצוי כל כך. כענין המרגליות ומיני אבנים
יקרות שאינן מצויות כל כך בעולם ואינם תחת יד כל אדם לפי שאינם מוכרחות כל כך,
שהרי הבריות יכולין לחיות זולתן, אבל המזון שהוא מוכרח יותר מן המרגליות הוא יותר
מצוי מן המרגליות, שהרי תמצא התבואה והמזון בשוקים וברחובות מה שלא תמצא המרגליות,
והמים שהם מוכרחים יותר מהמזון שהרעב יכול אדם לסבלו שנים וג' ימים, ולא כן הצמא
כי אפילו זמן מועט לא יכול אדם לסבול ע"כ המים מצוים יותר מן המזון כי תמצאם
בכל מקום במדינות ואפילו בדרכים, והאויר שהוא יותר מוכרח מן המים שהרי חשק הצמא
יוכל אדם לסבול מיל אחד או פרסה אחת אבל בלי האויר לא יוכל אדם ולא כל חי להתקיים
אפילו רגע ע"כ הוא מצוי יותר שלא תמצא מקום ריק מן האויר ואפילו במקום שהכותל
עומד שם האויר. והא למדת שהדברים המוכרחים הם מצויים יותר בעולם כי הקב"ה
בחכמתו הגדולה סדר את עולמו בהן והזמינן לבריותיו. וע"כ שאל יעקב הצדיק לחם
לאכול ובגד ללבוש שהוא הדבר המוכרח, ושאל מדת ההסתפקות שהיא שאלת הצדיקים ולא שאל
המותרות, כי התורה מואסת בהן עד שתמנע אותם ואפילו מן המלך, הוא שכתוב (דברים יז)
לא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. (כן כתב החכם בספר חובת הלבבות) זאת אומרת, אנחנו חייבים ללמוד מיעקב אבינו.
לחיות חיי תורה, לשמוח עם המצוי. לא לרדוף אחרי שום הבלי העולם הזה וכמובן לא להתפתות
ליצר הרכושנות.
שלחני ואלכה, שאף על פי שלא היה אז בידו מקנה כי במקלו עבר אמנם היה בידו די לחיות עם נשיו
ובניו לפחות די לקנות לחם ושמלה ומזון לדרך כי באופן אחר לא היה ראוי לצדיק וחכם
שיחפוץ ללכת למות ולהמית ברעב ולא יעלה על לב שיסכים על ידו לבן שהיה עשיר ונשוא
פנים בעירו וישלחהו עם בנותיו ובני בנותיו להמית את כל הקהל ברעב ובצמא ובערום בדרך
רחוקה, והנה לבן התחנן לו שישב עמו לתועלתו כאמרו ויברכני ה' בגללך: רבינו הספורנו ממשיך את קו המחשבה של רבינו בחיי. יעקב אבינו, אשר כעת מרגיש
שעבר הזמן לשבת אצל לבן, מתכונן לשוב לארץ חמדת אבות. הוא לא ממתין להתעשר. אדרבה,
הוא רוצה לשוב כעת, כאשר הילדים רכים לפני שיושפעו מהסביבה הקלוקלת. מרדיפת השפע. כאן
בקש לבן לעקור את הכל. להפוך את יעקב לרודף בצע ועושר. להכניס בו את תאוות הממון
והרכוש. יתכן שהוא הי'ה על סף ההצלחה, לכן יעקב קם וברח. וכמו שרואים בפרשת וישלח
את גודל המתנה שהוא שולח לעשו. את האמירה יש לי כל, דהיינו שהוא מסתפק עם
מה שיש. זה היסוד של לומדי תורה. מדת ההסתפקות. ההרגשה שהקב"ה זן ומפרנס
ומזמן את כל מה שצריכים. מבלי להחסיר מאומה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה