בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
ישרים דרכי השי"ת. ארבעים שנה
ממתין הקב"ה להכניס את בני ישראל לארץ ישראל. והנה, הוא מנסה אותם בדיוק
באותה ניסוי אשר נתנסו לפני מתן תורה. הוא לוקח את המים. בספרים הקדושים מובא, מים
זה היסוד של כל התאוות. מאידך גיסא, מים זה התורה הקדושה. מים קרים על נפש עייפה.
הנפש של הדור אכן היתה עייפה. והנה, יש את התקווה שלמדו את המסר. יבואו לפני משה
בצורה מכובדת, ישאלו ויתעניינו האם יש עוד מים. אבל, לא זה מה שקורה בפועל. בפועל,
הם שוב במסע של תלונות וצעקות. מריבות. בריחות. אבל, הפעם, למדו שלא נחש ממית ולא
נחש מחי'ה. החטא ממית. למדו שכל זמן שישעבדו את לבם לאביהם שבשמים יתרפאו. הוא
יזון הוא יפרנס. למדו שיש להודות ולומר תודה. לומר שירת באר. באר אשר שרתה אותם
ארבעים שנה. ההלכה היא, כאשר שוכחים לברך לפני השתי'ה, יש לברך אחריה. המחלוקת היא
אם יש רק את ברכת בורא נפשות רבות או עדיין יש את ברכת שהכל. כאן שתו משך ארבעים
שנה בלי לברך, לשבח ולהודות. כעת, אשר נזכרו להודות על ארבעים שנות מים ותורה. כעת
הם מוכנים לצעוד קדימה. כעת הם מוכנים לרשת את הארץ. רק מי שאינו כפוי טובה יכול
לרשת את ארץ ישראל. רק מי שיודע להודות ולברך על מזונו, זכאי לגור בארץ ישראל.
זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת,
לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה, לשון רש"י מדברי
רבותינו: וכבר כתבתי בענין שעיר המשתלח מה טעם לאומות שיהיו מונין אותנו בזאת יותר
משאר הקרבנות שיכפרו ויש מהם שיטהרו כקרבנות הזב והיולדת, כי מפני היותה נעשית בחוץ
יראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה, והאמת שהיא להעביר רוח טומאה ושריפתה כריח
ניחוח בחוץ: וטעם טומאת המת, בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא
שאמרו צדיקים אינן מטמאין. ולכך אמר הכתוב זאת חקת התורה, כלומר הנחקקת מן התורה והיא
תורה שבע"פ. על כן היא פרה והיא אדומה ממדת הדין, ונתנה לאלעזר להעשות לפניו אפילו
על ידי זר, אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות
והשטן: והפרשה הזאת תשלום תורת הכהנים, ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה, לומר שגם טהרתן
של ישראל על ידי כהן תהיה. וטעם זאת חקת התורה אשר צוה ה' כטעם ואל משה אמר עלה אל
ה', או הוא כמו מסורס, דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר. הרמב"ן בא להאיר לנו הדרך של ענה כסיל כאולתו. אומות
העולם ממתינים לראות מתי והיאך עם ישראל ידמו להם. אילו דברים "מיסטיים"
ניתן לתת להם איטרפיטצי'ה של כישוף. אלא שאנו כבר יודעים מן המדרש "שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי אילין עובדייא דאתון
עבדין נראין כמין כשפים אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה
ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת אמר לו לא נכנסה בך
רוח תזזית מימיך אמר לו לאו ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית אמר לו הן א"ל ומה אתם
עושין לו אמר לו מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת א"ל
ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך כך הרוח הזו רוח טומאה דכתיב וגם את הנביאים ואת רוח
הטומאה אעביר מן הארץ מזין עליו מי נדה והוא בורח לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו רבינו
לזה דחית בקנה לנו מה אתה אומר אמר להם חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר
הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב זאת חוקת התורה". זאת אומרת שכל העניין של טומאת מת זה, כדי לגרום ש"והחי
יתן אל ליבו". אצל צדיקים אשר נפטרים במיתת נשיקה, רואים שהחיים שמים לב.
רואים אצל אהרן הכהן גודל ההתעוררות. עד היום עדיין יש איזה זעזוע כאשר הקב"ה
קוטף נפש נקי וצדיק. על כן, הקב"ה גזר עלינו טומאה, להרגיש את ההתרחקות, את
מידת הדין, כדי שנחפש את הדרכים הרצויות להתקרב אליו, כמקדם. טהרה זו באה רק
ע"י כהן שיש בו דעת קונו, טהרה כדי שתורה יבקשו מפיהו.
קח את המטה, ודברתם אל הסלע, כבר רבו הדעות בענין חטא מי מריבה והיה ספק אצל רבים במה חטאו
משה ואהרן שנכתב עליהם לא האמנתם מעלתם ומריתם ואם היתה כונת האל יתברך שידברו בלבד
אל הסלע מה ענין ללקיחת המטה ואם היה החטא על שהכה משה את הסלע שלא במצות שולחו במה
חטא אהרן, אמנם כשנתבונן בענין המריבה ראוי שנחשוב שתהיה מצות האל בזה על אופן שיכירו
רשעת מריבתם והתודו את חטאתם ושבו ורפא למו כי לא יחפוץ במות המת. הספורנו מעמיק מאד בהבנת החטא הנורא של משה ואהרן אשר דלה
בהעמקת הכתובים. לכאורה, כבוד ה' הסתר דבר, אבל מכיוון שדלה שכלינו, אין בכוחינו
להבין מה גודל החטא, אם היינו דוגלים שיש כאן הצטברות וזה הגדיש את הסאה, ניחא.
הספורנו לא מקבל גישה זו. הוא מכריע מה הי'ה החטא שיש עליה עונש כל כך כבד. ובכן נבין שבזה החטיאו משה ואהרן את כונת האל יתברך ועל זה
הענישם, אמנם המריבה עם משה היתה באמרם שהיתה הנהגתו בלתי שלמה במה שהביא אותם אל אותו
החלק הרע מהמדבר ועל האל יתברך היתה מריבתם באמרם שהוציאם מארץ נושבת טובה אל ארץ מדבר
ולהודיעם את רשעם בזה התחייב שיהיה הנס מודיע שהשליח היה מנהיג בשלמות ושהמשלח היטיב
בשליחותו ולא הרע כלל, ובהיות מיני הנסים המסופרים בכתבי הקדש על אחד מג' פנים, הא'
הוא נס נסתר כמו ירידת המטר וההמלט מן החלאים ומן הצרות, וזה המין מן הנסים ישיגוהו
הצדיקים בתפלתם כענין ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וכן ויתפלל משה
בעד העם והב' הוא נס נגלה לא יוכל הטבע לעשותו באותו האופן אבל יעשהו אחר תנועות רבות
במשך זמן, וזה המין מן הנסים יעשהו האל יתברך על ידי עבדיו עם הקדמת איזו תנועה מסודרת
מאתו כענין השליכהו ארצה הרם את מטך והכית בצור ירה ויור וזולתם, והג' הוא מין מן הנסים
שלא יוכל הטבע לעשותו בשום אופן, וזה המין יעשה האל יתעלה על ידי עבדיו בדבור בלבד
שהיא פעולה שכלית ויותר נכבדת משאר תנועותיו הגשמיות כמו שהיה הענין בפתיחת פי הארץ
כאמרו ויהי ככלותו לדבר ותבקע האדמה וכן בענין עמידת השמש ליהושע נאמר אז ידבר יהושע.
מסביר לנו הספורנו, שיש ג'
מיני הנהגות שהקב"ה משתמש בהם להנהיג עולמו אשר ברא. מה קרה כאן. עם ישראל
באו בטענות כלפי משה רבינו וכביכול כלפי הקב"ה. ברגע שקצרה שכלם להבין את התועלת
של היותם במדבר, חזרו לטעון שמשה רבינו מסיבם בדרך רע ואינם חונים במקומות הטובים
במדבר. זה לכאורה ראי'ה שהוא לא עושה את רצון השי"ת להטיב לבניו, שהרי רע
להם. שנית, למה הוציאם ממצרים ממקום יישוב ששם הי'ה מזון בשפע ומים לשתות. והנה בענין זאת המריבה היה מן ההכרח להעביר את רעת תלונות ישראל
שיהיה הנס הנעשה מבאר מעלת המלך המשלח ודרכי טובו ומבאר גם כן מעלת השליח וטובו ושהוא
מוכן אל שייטיב המלך על ידו לעמו, ותתבאר מעלת המשלח במין הג' מן הנסים אשר לא יוכל
הטבע כלל עליו בשום אופן ובשום זמן ותתבאר מעלת השליח במין הב' מן הנסים הנעשה בתנועת
השליח הראוי לזה, ובכן צוה האל יתברך שיהפך הסלע למים כאמרו ונתן מימיו כלומר שיהיו
המים מן הסלע לא נמשכים ממקום אחר אליו וזה היה נמנע זולתי בהיותו נהפך מצורת סלע אל
צורת מים כאשר העיד אחר כך באמרו המוציא לך מים מצור החלמיש כי אם היו המים מובאים
ממקום אחר שם בנס לא יהיה הבדל בין צור חלמיש לזולתו, וזה המין מן הנסים לא יוכל עשוהו
הטבע בשום אופן ולא בשום זמן וצוה שזה יהיה על ידי דבור עבדיו כאמרו ודברתם אל הסלע
למען יכירו ישראל שהיה זה הנס מן המין הג' כאמור לא שיהיו מים נגרים שם ממקום אחר ובזה
ידעו גודל וטוב המשלח וישיבו אל לבם שאף על פי שהוציאם ממצרים אל המדבר אין בזה רעה
כלל בהיותו עמהם אחר שיש בידו לשים מדבר לאגם מים וזולת זה ממה שלא יוכל הטבע עליו
ושאם הוא כאן הכל כאן כאמר והמדבר הייתי לישראל וצוה עם זה שאחר שיהפך הסלע למים יוציא
משה אותם המים להם במטהו לשבטיהם כאמרו במחוקק במשענותם ולזה המין מן הנסים אמר קח
את המטה והוצאת להם מים מן הסלע וכו', והנה משה ואהרן הסכימו לעשות המין הב' מן הנסים
ולהגיר המים אל הסלע ממקום אחר כמו שעשו ברפידים כאמרו והכית בצור ויצאו ממנו מים כי
לא בטחו שיקים האל יתברך את דברו לעשות לישראל המין הג' מן הנסים בחשבם את ישראל אז
ממרים מאד עד שיהיו בלתי ראוים אליו ושינחם ה' על הטובה, הדברים האלו ראויים לתשומת לב מרובה. הן ביחס של מנהיגי
הדור לעדת ישראל. הן לצורה שמחנכים את הדור. לדאבונינו, חינוך ילדינו שמנהיגינו הם
לא יכולים לטעות. במוצהר חז"ל אומרים על משה רבינו, אבי הנביאים, אשר היגיע
לפסגות ששום ילוד אשה לא היגיע ולא יגיע כמקרא מפורש, בא לכלל טעות. זה מן היסודות
של בשר ודם שיכול לטעות. כאן, לדעת הספורנו טעו בשניים. טעו במדריגת בני ישראל.
חשבו אותם לממרים ואינם ראויים לנס. טעו גם באופן שהשי"ת יעשה לבניו, עם
ישראל את הנס. ראשית, איברא מכאן שהטענות היו מן השפה לחוץ, משהו ששמעו מקדמת דנא.
מה שינוקא שומע בבית משמיע בחוץ. כאשר רצון הבורא הוא לברוא יש מאין למען הראות
אהבתו לבניו, אין לעשות נס קטן יותר. על זה נענשו. הוי אומר, עלינו תמיד להיות
בטוחים ומוכנים לצו השעה בכל צומת מצמתי החינוך שהקב"ה מוליכינו שמה. עד שלא
ברור לנו מה עלינו לעשות, עד שלא עשינו הכנה דרבה, שב ואל תעשה עדיף. שהרי אם משה
רבינו הי'ה חוזר לברר סיבת לקיחת המטה וצורת הדיבור לסלע, לא הי'ה נכשל. ובכן עשו את דרך מין הב' מן הנסים במטה אשר בו הודיע מעלת השליח
ולא עשו את דרך המין הג' אשר בו יודיעו לישראל מעלת המשלח וטובו ולזה נכתב עליהם לא
האמנתם בי שהרצון בו לא בטחתם בי שאעשה מה שאמרתי ומעלתם בי שחיללתם כבודי ולא הראיתם
למריבים את סכלותם ומריתם פי בשלא שמרתם מצותי: הוי אומר בסיכומו של עניין שכל עניין החינוך של עם ישראל
הוא ללמדם מעלת הבורא ולקרבם לעובדו מאהבה בלבב שלם. איך לקרבם באהבה רבה, בגדולה
לגימה המקרבת וכל סוג של קירבה עד שיבינו מעצמם מעלת עבודת השי"ת.
קח את המטה וגו' ויקדש בם, פרשה זו רבו עליה כל מפרשי התורה, ותרתי בה לאור באור החיים,
וקודם שנעמוד על פשטן של כתובים נקדים להבין מה היתה שגגתו של משה בענין זה, אשר היה
סיבה לגזירתו, וראיתי שנאמרו עשרה דרכים בענין בדברי מפרשי התורה, והן הנה בקצרה: א', רש"י ז"ל פירש ששגגת משה היתה כי
ה' אמר אליהם דברו, והוא הכה: ב', רבי אברהם
אבן עזרא פירש שהשגגה היתה שגרם שלא נתנה הסלע מימיה עד הכאה ב', במה שאבד הכוונה בפעם
א' לצד מריבת העדה: ג', הביאו הנזכר, כי הקפדת
ה' היתה על שהכה ב' פעמים, שאם היה מכה פעם אחת, לא היתה הקפדה, כי הדיבור לסלע היא
ההכאה: ד', הביאו הנזכר, שהקפדת ה' היתה על
שלא אמרו שירה על המים, כמו עלי באר: ה', הביאו
הנזכר, שהקפדת ה' היתה על שאמר לבני אל חי המורים, ואין ראוי לאיש חסיד לתעב ולזלזל
בבני אברהם יצחק ויעקב וגו': ו', הר"מ פירש כי הקפיד ה' עליו על אשר נתרגז על העדה, ומסיבה
זו חשבו כי גם ה' בכעס עמהם, אשר לא כן היה:
ז', רבינו חננאל והסכים אליו רמב"ן, שהקפדת ה' היתה על אשר אמר נוציא לכם
מים, ולא אמר יוציא לכם, שמזה טעו ישראל וחשבו כי הם בחכמתם עושים את המעשה, כי לא
היה להם רמז כי ה' הוא העושה הנס, ולזה הקפיד ה' ואמר לא האמנתם בי להקדישני וגו': ח', ר"מ הכהן פירש שהקפדת ה' היתה על מאמר
משה המן הסלע הזה וגו', וכוונת משה היתה לצד יכולתו אם לא בכח הנאדר, וחשבו האנשים
שלא יוכל ה' להוציא מים מן הסלע, וזו היא שגגת משה, והביא ראיה לפירושו ממה שאמר הכתוב כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו וגו': ט', הר"י אלבו בספר העיקרים ישב שהקפדת ה'
היתה, על שלא נתעוררו משה ואהרן מעצמן להוציא להם מים, והיו מרעידים, שזה יורה מיעוט
הבטחון וגו': י', בעל מעשה ה' שפירש כי היה
ויכוח בין משה ובין ישראל, שישראל היו רוצים להוציא להם מים ממקום אחר שחפרו אותו הם,
ולא רצה משה לדבר לאותו סלע שחפרו הם, ונתכעס משה וזרק המטה בידו לא להכות אלא בכעס,
ובדרך מקרה הכה המטה בסלע וכו', יעויין שם דבריו:
הנה כל העשרה דרכים אינם מוציאים אותנו ידי חובת האמת, וצא ולמד מה שטען רמב"ן
על שלשה מהם ודחאם, ומה שטען רבי אברהם אבן עזרא על שלשה אחרים ודחאם: ואני טוען על השאר, הנה דברי האור החיים הקדוש באים לשפוך אור על מאורע הנשגב
מבינתינו. במעמדינו השפל, קשה לנו לראות גודל החטא, שהעונש יהי'ה כל כך קשה לרבן
של ישראל אשר כל תאוותו לראות את הארץ הקדושה ולקיים מצוותיה. לכן מאריך ללבן ענין
זה עד היסוד והנחיל לנו זאת שנדע איך להתייחס לציווי אלוקי, איך להתכונן ואיך
לקיים מצוות. והם, דרך אחד של רבינו חננאל
שבחר לו רמב"ן שההקפדה היתה על שכינה לעצמו המעשה ואמר נוציא וגו', הלא ידוע היה
משה לשלוחו של מקום, וכל מעשיו הנם בכח האל, ולו יהיה כי כחו של משה הוא, הלא מגדולת
העבד גדולת האדון נודעת בפרק מרובה: והלא נאמר בכל ביתי נאמן הוא, ובודאי שהתכוון אך ורק לבורא
יתב"ש. וכדברי האדמו"ר הר"י מוורקא זצוק"ל, פועל נאמן בחנות
לאחר שכבר נתיישב איתן במשרתו, יאמר שהוא לא יכול להוריד מהמחיר, הלא ידוע שאין
הוא בעל הבית, היעלה על הדעת שאינו מתכוון לומר שבעל הבית אינו יכול. כך גם כאשר
משה רבינו אומר נוציא, אין ספק שכל כוונתו להקב"ה. ועוד הלא תמצא בפרשת
בא אל פרעה שאמר הכתוב ויקרא משה לכל [זקני] ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו וגו', ולא
אמר בשם ה', כי ודאי הדבר ידוע הוא, כי הוא שלוחו של מקום, ועוד במה שלפנינו, מוכרח
היה לומר נוציא לכם, להיות כי הם המוציאים בדיבורם או בהכאתם, שה' נתן ההוצאה בידם: ודרכו של הר"י אלבו אין דעתי הולמו, כי אחר
שראה משה שה' מנע מהם מים ונסתלק הבאר, איך יגש להוציא מים עד אשר ידע דעת הבורא ברוך
הוא, ומי יאמר כי ה' חפץ ליסרם, לזה הכרח היה הדבר להשתטח לפני ה', וה' יעשה הטוב בעיניו: ודרכו של בעל מעשה ה' עלה כולו קמשונים ואין בו
לא מלח ולא תבלין, וקלני מזרועי לטרוח לדחות דברים הדחויים במחילה מכבודו: ותרתי לי מנוחה בדברי הראשונים ז"ל, ואמצא
במדרש וז"ל יען לא האמנתם בי ארבע חטאות כתובים כאן, לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם,
מריתם, לא האמנתם שלא אמרתי לכם להכות והכיתם, לא קדשתם (להביא) [לעיני כל ישראל להוציא
להם] מים מכל סלע שרוצים, מעלתם שאמרתם המן הסלע הזה, מריתם שאמרתי לכם ודברתם אל הסלע
שנה עליו פרק אחד ועברתם על דברי, עד כאן לשונו:
ועל פי מדרש זה נעמוד על פירוש אמרי קדוש במאמר קח את המטה ודברתם אל הסלע וגו',
והוצאת להם מים מן הסלע, ויש להעיר, א' למה יצו ה' לקחת המטה כיון שהוצאת המים הוא
בדיבור לבד, ב' למה חזר לומר והוצאת להם מים אחר שאמר ונתן מימיו, ג' למה הוצרך לומר
פעם ב' מן הסלע, ולא הספיק בזכרונה בסמוך:
הנה לפי המדרש נתגלה לנו כוונת הכתוב למפרע על נכון, כי מה שאמר קח את המטה,
הוא להורמנותא דמלכא והוראת היות בידו כח עליון, ולא להכאה, ולא חש לטעות שהוא להכאה,
ממה שאמר בפירוש ודברתם, ומשה לא עשה כן והכה, והוא חטא הראשון שאמר בעל המדרש, ומאמר
ודברתם אל הסלע, הוא שישנה עליו פרק אחד, והוא לא עשה כן והוא חטא הב': ההסבר בנידון הוא, כאשר משה רבינו עמד לפני פרעה עם המטה,
זה מראה שהוא שלוחו של מקום. במצרים גם נעשו המכות ע"י המטה. אבל עיקר המטה
הוא הוכחה שהוא שליח המקום. גם כאן הקב"ה רוצה להודיע לבניו שאוהבם ורוצה לתת
להם מים. אבל כאשר הקב"ה רוצה לעשות נס יש ללמד את בני ישראל שמה שעיניהם
יראו הוא חוץ מגדרי הניסים הטבעיים. אל לנו לשכוח שזה ארבעים שנה יש לבני ישראל
באר מים ההולך לפניהם. לכן, התרגלו שמן הסלע יצא מים. בארץ ישראל דברים אלו עומדים
להשתנות, לכן תחת הורמנא דמלכא הי'ה עליו ללמדם פרק בניסים טבעיים וניסים על
טבעיים ואימתי ולמי הקב"ה משנה סדרי בראשית. ומאמר והוצאת להם מים
מן הסלע, נתכוון במאמר זה לומר אפילו מסלע אחר כשהם חפצים להוציא להם ממנה הוציא להם
מאיזו סלע שירצו, ולזה גם כן הזכיר פעם ב' הסלע, ולא סמך לזכרון הראשונה, כי לא זאת
הוא מה שהזכיר, והוא לא עשה כן: והראיה ממה
שאמר להם שמעו נא המורים, זה יגיד שהיו מורים איזה דבר, וממה שגמר אומר המן הסלע וגו'
יגיד כי היו מורים בסלע, לומר מסלע זו, והוא אמר המן הסלע הזה וגו', פירוש שסלע זה
אינו ראוי להוציא מים: דברי האור
החיים הקדוש תואמים להפליא את דברי הספורנו שהקב"ה רצה לעשות נס על טבעי
לאהבת בניו, אם כן, לא משנה מאיזה סלע יוציאו את המים. בודאי שלא להקפיד על עם
ישראל. נמצאו ביד משה שתי שגגות אחרים, א' שה' אמר הוציא
להם מסלע שיחפצו, והוא לא עשה כן, ב' שעשה להם החלט האפשריות באומרו המן הסלע וגו',
והם הב' חטאות שמנה בעל המדרש שני ושלישי, וחל עלינו חובת גברא, לתת טעם לאיש האלהים,
על ארבעת השגגות אשר אינו ראוי לאחת מהנה:
ונראה כי משה עמד על מאמר ה' בחכמה, ולצד עוצם יראתו בה' שגג, וזה יצא ראשונה,
מה שאמר לו ה' קח את המטה, הבין בו ב' דרכים, א' להכאה וא' להורמנא ולכח [עליון] בידו,
שבאמצעות המטה שבו חקוק שם המפורש יעשה פלא, והאמת שיותר צודק פשטן של דברים על להכות
בו, כי לטעם הב' הוא צד רחוק קצת, והגם שמצינו שאמר לו ה' ואת המטה הזה תקח בידך אשר
וגו', שם היה עושה פעולות במטה: וזאת
מפני שכולם ידעו שיש לו הורמנא דמלכא ושכינה מדברת מתוך גרונו. ומשה רבינו לתומו
לא ראה סיבה שיש לחדש עניין זה שהנס ייעשה בהורמנא דמלכא. ממילא כל עניין המטה היא
אופן עשיית הנס. בפרט המטה אשר חקוק בה שמו יתברך. וזכרון ההכאה בא במאמר ה' בסמוך והוצאת להם מים מן הסלע, שלא
היה צריך לומר אחר שאמר ודברתם וגו' ונתן מימיו וכמו שדייקנו למעלה, והבין משה כי כוונת
ה' היא, לומר לו שלא דיבור לבד יספיק, אלא כח המעשה שיעשה, שבו יוציא מים: ובזה גילה סופו על תחילתו, כי לקיחת המטה היא לעשות
בה מעשה, להוציא המים מן הסלע, והגם שעלה על דעת משה פירוש שנתכוין לו ה' כמו שאמרנו,
שבא לומר שיוציא מסלע אשר יחפצו, הטה לפרש פירוש זה לצד שקדם לו מאמר לקיחת המטה, לא
נראה בעיניו שתהיה לקיחה לבד מבלי עשות בה דבר: והנה, ודאי חזקה על שליח שיעשה שליחותו. היוצא מדברי האור
החיים הקדוש שלמשה רבינו כלל ועיקר לא עלה בו ספק מה רצון הא-ל יתב"ש. ממילא
לא טרח לודא את מה שנראה ודאי. והגם שאין הכרח
זה הכרח, בסמוך אבאר על נכון טעם הטייתו למה שעשה, ומאמר ודברתם וגו', ופשט הענין הוא
מלבד מעשה המטה עוד כי צריך שידברו לה בפירוש הוציא מימיך, והוא מה שהבין משה, ולא
עלה על דעתו כי מאמר ודברתם הוא שישנה עליו פרק אחד: והמשכיל בעין השכל, יראה כי השתנות משמעות מאמר
ודברתם, ישתנה כפי כוונת מאמר קח את המטה, כי הדעת נותנת שאין הסלע בעלת חי, שתבין
דבור בני אדם כשידבר אליה משה, אלא באחד משני דרכים, או באמצעות הכאה במטה אשר בו שם
המפורש חקוק, יעורר כח המחיה שבה, כמו שפירשתי במקום אחר (ויקרא יח, ב) שאין לך בצמחים
שאין לו חלק חיוני כפי תכונתו, ואותו יעיר בהכאת מטה שבו חקוק שם עליון, כמו שכן הבין
משה, או על ידי שישנה עליו פרק אחד של תורה שהוא חיי עולם מפה קדוש יעורר כח שבדומם
ומזה יתעורר לתת מים: מכאו יש
ללמוד, לפעמים ישנם תלמידים חלשים, ישנם מוסרי שיעורים לרובד חלש של יגיעי כפיים.
לפעמים היצר מגניב מחשבה מה כבר מועיל שיעור זה. הנה האור החיים מעיד כאלף עדים
שפרק של תורה מוציא מים מן הסלע. אין לך יהודי שלבו קשה ואיתן כסלע. כמה טל תורה
שנוסיף ודאי יזרמו הרבה יותר ממימי התורה בלבם של אלו. לזה אם נפרש קיחת המטה
שהיא על ההכאה, אין צורך לשנות פרק אחד שזה הוא הערתו, ואם נפרש קיחת המטה אינה להכות
נצטרך לפרש ודברתם לשנות עליו פרק אחד, ולזה דעת עליון כשאמר קח את המטה, שהיתה כוונתו
קיחה לבד, היתה כוונתו במאמר ודברתם לשנות פרק אחד, מה שאין כן משה שהבין קיחת המטה
להכות, פירש ודברתם כפשוטו: ועל כל פנים לא
נעלמו מעיני משה שני הדרכים במאמר ה' קח את המטה, אבל פירוש ודברתם, שהוא לשנות עליו
פרק אחד אין זה פשטן של דברים, שלא עלה על דעת משה פירוש זה, ודן בדעתו נביא ה' ואמר
הנה לפני שני דרכים, ואם אני עושה דיבור לבד ולא הכאה, אני חושש שמא הפירוש האמיתי
הוא להכות, ומה גם שהוא יותר פשטי, ועוד שהוא דבר רחוק שהדומם יתעורר בדיבור בן אדם,
כמו שכתבתי בסמוך, לזה אם אני מדבר בלא הכאה שלא כדרך שאמר ה' אין הסלע נותן מימיו,
ויתחלל שם שמים חילול גדול לעיני העדה אשר אני עושה הנס לעיניהם, ואתחייב ראשי למלך,
לזה יותר אבחר להכות, ואטה לפירוש היותר צודק במשמעות מאמר קח את המטה, ויקוים גם כן
מאמר והוצאת להם מים וכו' כמו שפירשתי, ולא הכאה בלבד עשה אלא בשיתוף הדיבור הכה, ואמר
לסלע תן מימיך, ובזה אין מיחוש שלא תתן הסלע מימיה ולא יתחלל שם שמים: לומר שעיקר יש לפרש דברים כפשוטן ולא להסתכן בכל מיני
דרושים. כמה שיהיו נחמדים לאוזן. זה מחייב אותנו בכל לימודינו, לנסות להגיע לפשט
הנכון. שהוא בדרך כלל הפשט הפשוט. מה שבן חמש למקרא אמור להבין. בדיוק לדרך זה נטה
משה רבינו כאן. אבל כאשר ישנה מחלוקת מה הפשט, יש לחזור לבעל המימרא לברר מה
כוונתו. גם הטה לפרש כוונת המאמר והוצאת להם מים שהוא על
ההכאה, הגם שנכנס אצלו בגדר ספק, שהכוונה הוא מסלע שיהיו חפצים מהטעם עצמו כי חש לפירוש
שהבין שהוא להכאה, ומה גם שהוא יותר מוטה כנזכר, ואם כן כשיבא להוציא מסלע אחר אפילו
על ידי הכאה, לא יתן מימיו לכשנאמר שאין כוונת ה' אלא על סלע הידוע, ובזה יתחלל שם
שמים ח"ו, לזה אבחר להוציא מהסלע הידוע, וכמו שדייק אל עליון במאמר ונתן מימיו,
שזה יצדיק שעל סלע הידוע שבו מים הוא אומר, והוא בארה של מרים, שמנע מימיו, והגם שאמר
אחר כך והוצאת להם מים מן הסלע, פירוש מן הסלע הידוע, האמור בסמוך, ונמצא שכל כוונת
משה לא היתה אלא לחוש על דבר כבוד שמו יתברך, ויצתה השגגה באונס: גם עניין זה עלינו ללמוד, כאשר ניגשים לענייני הכלל לדון
ביסודיות איך לעשות את הדברים באופן שלא יצא חילול השם. זה הי'ה עמודא דנורא של
משה רבינו, אך ורק לקדש שם שמים. אין זה אומר שלא נכשל חלילה, שהרי רבן של ישראל
הרועה הנאמן בדיוק שם נכשל. בכל זאת זה מחייב אותנו במשנה זהירות בפרט בזמנים אשר
דווקא מחפשים לקדש שם שמים שלא יצא ההיפך, חלילה. ובזה מצאנו טעם לכל
שגגותיו של משה, טעם שהכה חש למה שנשמע מדברי ה' שצריך הכאה, ואם כן בלא הכאה לא יתן
מימיו ומתחלל שם שמים, ומה שלא שנה פרק אחד אין זה פשט ודברתם, ומשה לא הבין כן, כיון
שהבין שהמטה הוא להכות וכמו שכתבתי למעלה:
וטעם שלא הוציא מים מסלע אחר, כיון שאינו מוכרח במשמעות מאמר והוצאת להם מים
שעל סלע אחר הוא אומר, יש מיחוש שלא יתן ויש חילול ה' גדול, גם חשב כי למה יעשה נס
חדש להוציא מים מסלע אחר, באין צורך אליו, ודבר ידוע כי אין עושין נס אלא לצד הכרח
גדול: ומעתה אין להאשימו על מאמר המן הסלע
וגו', כיון שאין החלט במאמר ה' שאמר לו כן, לזה כשבאו ואמרו הוציא לנו מסלע זה, אמר
להם שמעו נא המורים לשון המראה ולשון הוראה, כי היו מתכוונים לנסות כח עליון אם יוציא
מכל סלע, או מסלע זו לבד, והיו מורים לו להוציא מסלע אחר, והקפיד משה על הדבר ואמר
וגו': ואל ירע בעיניך לומר שמשה לא הבין אמיתות
כוונת ה', כי אין הנביאות באה להצדיק בעיון, ולזה תמצא שאמרו ז"ל חכם עדיף מנביא,
ובמה שלפנינו לא נעלם מעיני משה גם כן המשמעות שנתכוון אליו ה', אלא שנפל לו ספק במשמעות
אחר, ומשום מיחוש כבודו יתברך הטה למה שעשה כנזכר: האור החיים הקדוש מסביר בטוב טעם ודעת, כל שיקול הדעת של
משה רבינו. איך יקדש שם שמים ביותר. כל זה לא עמד לרעיא מהימנא, כי אילו חזר ונמלך
בשכינה הי'ה ודאי שומע את המכוון והרצון האמיתי. כל זה ארע ללמדינו, אל תאמין
בעצמך, עשה לך רב והסתלק מן הספק. אם לרבן של ישראל כך, על אחת כמה וכמה, אנחנו
קצרי הדעה, חייבים לשקול במאזני פלס ולקבל הוראה ברורה בטרם נעשה דבר וחצי דבר הגם
שכוונתינו לשם שמים. ואחר שמצאנו
טעם למעשה נביא, אשא עיני להבין מאמרו יתברך בהקפדתו במאמר יען לא האמנתם בי להקדישני,
פירוש אתם עשיתם ההכרעה לצד חששא שהסלע לא תתן מים אלא אם תהיה הסלע הידוע, ודוקא על
ידי הכאה, ולא הכרעתם לצד קדושת שמי להקדישני בהוצאת מים מסלע אשר ירצו הם, ובלא הכאה,
שבזה היה ה' מתקדש לעיניהם כשיראו שאפילו הדומם כל שהוא מפליא לעשות בדיבור לבד, ובהערה
בשנות עליה פרק אחד, והיה לכם לבטל המיחוש בעוצם האמונה שהייתם צריכים לעשות: ללמדינו, לפני כל מעשה לשנות פרק אחד. לפני כל שבת קודש
ללמוד הלכותיה. כמה יהודים שזה להם לראשונה שלמדו באר היטיב הלכות שבת הודות למשנה
ברורה היומי ולמאורות אשר מאירים את השבת. כמה פעמים שמעתי מתלמידי, כאשר לומדים
הלכות שבת, אז איך אני / אבי / סבי עושה כך. סוף מעשה במחשבה תחילה, במחשבת התורה
על ידי שינון פרק אחד שנוגע למעשה אשר ייעשה. ועומק הדברים הוא,
שאם היו משה ואהרן עושים קידוש ה' הגדול באמצעות שהיתה העדה גם כן כולה שלימה וצדיקים
היו מחליטים אמונת ה' בלבם שלימה, והיה נגרש מהם חלק הרע, והיה כח בהם להעמיד אמונתם
לדורי דורות, ומעתה היו משה ואהרן נכנסים לארץ, והיה משה בונה בית המקדש, ואין חשש
להשלכת חמתו על ישראל כשיהיו חוטאים כאמור בדבריהם בפסוק מזמור לאסף וגו', וכתבנוהו
במקומות אחרים: וכיון שבא תיקון הדבר על ידיהם
ולא עשאוהו, נחלט הדבר, ואמר ה' לכן, פירוש בשביל זה, גם לשון שבועה, שלא יביאו וגו',
כי ראה ה' מה שעתידין לעשות באחרית הימים בארץ ישראל, וכמו שאמר להם משה עצמו ידעתי
כי השחת תשחיתון ולזה אם יכנס משה לארץ ויבנה בית המקדש, יצטרך ה' להשליך עליהם חמתו
כשירשיעו ולא על בית המקדש ויכלו כל ישראל חס ושלום, לזה אמר לכן לא תביאו וגו': ללמדינו שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. ומה מתאים יותר למשה
רבינו הרועה הנאמן שכל כולו מסור לבניו של מקום, אשר לא נתן בשום פעם להשמיד את עם
ישראל, מאשר הידיעה שלולא הי'ה נפטר בערבות מואב, היו ישראל למשיסה. זה היפך רצון
הצדיק. ממילא לטובת עצם בקשותיו הרבות לטובת השארות כלל ישראל, הענישו השי"ת
באופן שגואל ראשון יוכל גם להיות גואל אחרון. ודקדק לומר את העם
הזה, אמרו במדרש הזה אינכם מביאים, אבל אתם מכניסים את כל ישראל לעתיד לבא, דכתיב וענתה
שמה כימי נעוריה זה משה ואהרן, עד כאן, ומתוכיות הדברים נשמע שאם היו מקדשים שם שמים
לעיניהם היה הדור ההוא כדור שבן דוד בא שיעביר ה' את רוח הטומאה, ומלאה הארץ דעה את
ה': אלו ממש דברי האור החיים
הקדוש בפרשת תצוה שגואל ראשון הוא גואל אחרון, הגואל של הגלות הרביעית הוא משה
רבינו, נותן התורה. ואין משה רבינו חפץ לגאול עם בטלים מן התורה. לכן המסקנא חייבת
להיות ברורה למדי, להבדל מן התועים ולעסוק בדברי תורה.
באר חפרוה, זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן: במשענותם, במטה: וממדבר, נתנה להם: וממתנה נחליאל, כתרגומו: ומבמות הגיא אשר בשדה מואב, כי שם מת משה ושם בטלה הבאר, ד"א כרוה נדיבי העם כל נשיא
ונשיא כשהיו חונים נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן
ובאין לפני חניית כל שבט ושבט: במחקק, ע"פ משה שנקרא מחוקק שנאמר כי שם חלקת מחוקק ספון ולמה
לא נזכר משה בשירה זו לפי שלקה ע"י הבאר וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו
של הקב"ה משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה אמר אם אוהבי שם אני שם ואם לאו איני
הולך: ראש הפסגה, כתרגומו ריש רמתא: פסגה, לשון גובה וכן
פסגו ארמנותיה הגביהו ארמנותיה: ונשקפה, אותה הפסגה על פני המקום ששמו ישימון והוא ל' מדבר שהוא שמם,
ד"א ונשקפה הבאר על פני הישימון שנגנזה בימה של טבריה והעומד על הישימון מביט
ורואה כמין כברה בים והיא הבאר כך דרש רבי תנחומא: הנה פירוש רש"י לשירת הבאר. רש"י מקדים שניסי נחל
ארנון הביא את עם ישראל להכרה שיש לשיר שירת הבאר. מה היא הבאר. בודאי הבאר היא לא
רק מים גשמיים, אלא מקור לרוחניות, משל לתורה. כמו שמביא רבינו בחיי וזה לשונו
"וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל ומנחליאל
במות, ומבמות הגיא. ר' יהודה אומר מן המדבר זכו ישראל שנתנה להם תורה ע"י משה
שנאמר ויתן אל משה, וממתנה נחלו עבודה זרה ואמרו אלה אלהיך ישראל, ומנחליאל במות ומשנחלו
עבודה זרה בא מות שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו, ומבמות הגיא שנרמז לאותו צדיק שיקבר
בגיא שלא יכנס לארץ, הוא שירמיה אומר ראי דרכך בגיא, כך דרשו במדרש תהלים למנצח אל
הנחילות: ובתנחומא וממדבר מתנה, אם אדם משים
עצמו הפקר ביגיעת התורה כמדבר שהוא הפקר לכל נתנה לו תורה במתנה שנאמר וממדבר מתנה,
וכיון שנתנה לו במתנה נחל אל שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחל אל עולה לגדולה, ואם
הגיס דעתו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא, ואם חזר בו הקב"ה מגביהו שנאמר
כל גיא ינשא: וע"ד הקבלה אז ישיר ישראל
את השירה הזאת, השירה כמו התפלה ממשיך הכוונה במחשבתו ממעלה למטה, כך היחיד או הרבים
האומרים שירה ממשיכין הברכה ממעלה למטה: ודע
כי שיר"ה בגימטריא תפל"ה".
הוי אומר, שלמרות שהתורה ניתנה במתנה, מתי ואיך ניתנה במתנה, לעמלים בה, לאלו
ששמים את כל חיי החוץ כמדבר. וכל זה יתכן רק ע"י תפילה, שהיא היא שירה. על מה
אבדה ארץ, גילו חז"ל על שלא ברכו בתורה תחילה. הטור והר"ן מבארים,
שלימוד התורה לא נחשב מספיק בעיניהם לברך עליו. לנו, יש את ברכת לעסוק, והערב, אשר
בחר בנו, אהבה רבה (אהבת עולם) וכמובן ובא לציון. כמה יש לבקש שנגיע לשירת – תפילת
הבאר, בארה של תורה. ללמוד להגיע לדעת המכוון של המחוקק במשענותם. משם למשוך
במשענותינו לתלמידינו. להנחיל לתלמידים, מה היא מקור החיים ומהי מקור המות. ממה יש
להתרחק מכל מרחק. מהי סם המוות. מה נחשב עבודה זרה של ימינו. בה בעת שנלמד על פי
פראמטרים אלו, נשיג את מבוקשינו, גאולתינו. ממילא, טוב תורה עם דרך ארץ, היינו
ענוה. מי זיכה לנו תורה העניו מכל אדם, אשר גם במותו עומד ומסנגר על ישראל כל פעם
שמבמות הגיא עולה חטא פעור. מכאן נדע, שבעצם כל התורה שמותיו של הקב"ה, רק יש
לעמול לגלות היכן זה מוטמן. היכן שרעיא מהימנא מוטמן שם השכינה הקדושה. כמה שנרצה
להסתיר עצמינו ככה ניטיב לגלות את השי"ת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה