בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
בפרשתינו לומדים באר היטיב את הנאמר
בפרשת משפטים, לא תהי'ה אחרי רבים לרעות. כמה צמאים היו עם ישראל לשמוע עוד איזה
פרט של רכילות נגד משה רבינו. כך הצליח כלב להשליט שקט. אך ברגע שהחל לשבח את
המנהיג, הוא זכה לקיטונות של בוז וצעקות. כאשר אנחנו לומדים את הפרשה של המרגלים,
שומה עלינו לדעת, כאן המפתח לגאולה. ברגע שנתקן את חטא המרגלים, הצמאון לעוד בדל נייעס,
אזי הקב"ה ישלח את הגאולה. למעשה, יש אלפי אלפי לומדים, אך על מה אנחנו עטים
לשמוע. חידוש מדהים בדף היומי או בהלכה או שמא בזיונו של עוד תלמיד חכם או עוד
תככים פוליטיים. יש אנשים אשר קשה להם שיש יהודים אשר מוכנים לעשות הכל לחיות
בשלום. ממשיכי דרכו של סתור בן מיכאל. טוב להם לבוץ במי שופכין החמימים של הלשון
הרע, הרכילות והוצאת שם רע. ואם אין חדשות עכשוויות, הבה נעלה באוב חלק מהמחלוקות
הקודמות, אשר פצעיהם בקושי הגלידו. אנא, אנא, סורו מעל אוהלי האנשים ההם. במטותא
ממכם, עם ישראל סובל וסבל כבר מספיק. עשו מה שנאמר ברמב"ם, מי שאינו יכול
להתאפק מלחטוא, ילבש שחורים וילך לו למדינה זרה, ישב שם בדד ויחטוא. אל תמיטו עוד
אסונות על עם ישראל בלשונכם הרע. הקב"ה שונא מי שאינו נוצר לשון. שונא. מילה
קשה. אסור לשנוא יהודי. אבל, כאשר היהודי חבוק ודבוק ב"להפריד בין הדבקים
בה,", אכן הקב"ה שונאו. כאשר יהי'ה לנו אומץ להקיא את האנשים האלו
מקרבינו, נפסיק לתת להם במה, נוקיעם בראש חוצות, אזי נגיע לדעת, לראות ולשמוע
שנית, אני ה' אלוכיכם.
שלח לך אנשים. לדעתך, אני איני
מצוה לך, אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו, כמו שנאמר ותקרבון
אלי כולכם וגו', ומשה נמלך בשכינה, אמר אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר אעלה אתכם מעני
מצרים אל ארץ טובה, חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדבר המרגלים למען לא יירשוה, לשון
רש"י מדברי אגדה: ויש כאן לשאול, אם כן משה עצמו חטא בענין, שנאמר וייטב בעיני
הדבר. ולמה אמר להם בענין הארץ "הטובה היא אם רעה" אחר שנאמר לו מתחלה שהיא
טובה ורחבה. ועוד מה עשו המרגלים, כי משה אמר להם וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב
עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב, ואמר להם בערים הבמחנים אם במבצרים, ועל כל פנים
היו צריכין להשיבו על מה שצוה אותם. צריכים לרדת
לסוף דעתו של הרמב"ן שבא לבאר מה הי'ה חטאתם של המרגלים עוד בטרם אומרם כי
חזק הוא ממנו. כדי להגיע למסקנא המתבקשת, חייבים לשאול שאלות קשות ונוקבות ולבררם
באר היטיב. ראשית לכל הרי כל בר דעת הי'ה מבין שמשה רבינו נתן לגיטימצי'ה למרגלים
להוציא את דיבת הארץ ראה. את זה בא הרמב"ן לשלול מכל וכל. שלילה זו תיתכן רק
ע"י בירור השאלות. ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו
לו אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות, וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם: ואל תחשוב
כי היה פשעם באמרם "ארץ אוכלת יושביה" בלבד, כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת
כלב עמהם. וכן כתוב אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו וגו', ובכאן כתיב לנפול
בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז. והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה, והפליג להם בחוזק
העם ובמבצר עריהם וכח הענקים יתר מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותם, כדכתיב שמע ישראל אתה
עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם
גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק, ואם היה פשע המרגלים
וחטאתם בזה למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם. הוה אומר, שיש כאן עניין להסביר את המציאות של מה קורה בארץ
ישראל, אבל לא לשנות את הפרספקטיבה. לא להוציא דברים מהקשרם ולא להגזים. לומר את
הנראה, בלי לתת פרשנות עצמית – שקרית ולומר שזה לא פרשנות אלא מציאות. הרי עם
ישראל בימי משה רבינו נפגשו במלחמה עם סיחון ועוג, יתר על כן, משה רבינו פיחד שמא
יש לעוג איזה זכות מטעם מה שעשה במלחמת ארבעת המלכים, לכן הקב"ה בישר לו אל
תירא אותו. הוי אומר, יש לומר את האמת, אבל גם להסיק את המסקנא האמיתית. המסקנא
שהקב"ה כל יכול ולא ישנה מדברו שינחיל את ארצו לבניו. ועוד מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת, אם הארץ טובה והעם רפה
הרי טוב, ואם רעה או שהעם חזק, סבור הוא שיחזירם למצרים: אבל ישוב הענין בזה, כי ישראל
אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים
ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר הראנו נא את מבוא העיר,
ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ, וכך אמרו בפירוש
וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו', כלומר הערים אשר נבא אליהן תחילה
ומשם נבא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר וישלח
משה לרגל את יעזר, וכן ביהושע בן נון שנים אנשים מרגלים, ועל כן היה טוב בעיני משה.
כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב, כאשר בא
הכתוב במלחמת העי שהיתה על פי השם ובמקומות רבים. הוי אומר, משה רבינו משתית את יסודות ההשתדלות. גם אם
הקב"ה הולך להנחיל את הארץ באופן ניסי יש להשתדל להיות מוכנים לנהוג על פי
סדרי הטבע. (הטבע בגימטרי'ה א-להים). ברגע שיש את ההשתדלות, שנעדיף לקרוא לה
אתערותא דלתתא, אזי מיד יש אתערותא דלעילא. אבל, אם כל הרעיון זה להפוך לכוחי
ועוצם ידי, איך ייכבש הארץ רק בכוחו של בשר ודם, המובן כפי ההמשך הטבעי של
המתאוננים, המתאוים המחפשים דרך לסור מן הדרך. לחגוג נצחונות לא להם, לא לראות
ולשמוע את יד השי"ת, אזי אין הם שונים מהמעפילים של סוף פרשת מרגלים. עוד סוג
של שקרנים הטוענים שהם עושים לשם שמיים. מסקנת ביניים ודאי שיש לעשות השתדלות, אבל
יש לדעת בסופו של יום מי הגומר את הכל. אז נמלך משה בשכינה, ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח
לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש: והנה
משה אמר להם עלו זה בנגב, וטעמו עלו זה הדרך בנגב, שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת
הרוח אשר ישראל שם החזק הוא ויצטרכו בענינם להשתמר מאד ולהחלץ, וכן הערים אם הם בצורות
שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיבואו מצד אחר. ואמר עוד שידעו בארץ עצמה
הטובה היא אם רעה, כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים, כי הם היו תרים הר
האמורי מצד חברון, כי גם יהושע לא כבש את כולם. וזה טעם ומה הארץ אשר הוא יושב בה,
על העם היושב בנגב: ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו אל ארץ
טובה ורחבה וגו', בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו
כח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, כדי שיראו בעיניהם בשבח
הארץ: ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאד מחברון רק כמהלך שבעת ימים, וארץ כנען מגעת
בתחומה קרוב למצרים, ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים ענין ארץ כנען הטובה היא אם רעה.
אבל כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה ואת הערים אשר יכבוש תחלה כאשר פירשתי,
ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו, על כן רצה משה שיגידו
להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם: זאת אומרת, משה רבינו שלח אנשים צדיקים, גיסו ובחיר תלמידיו
כדי שאכן יצא לפועל הרצון העליון לאתערותא דלתתא מחושבת. ודאי שגיסו יוכל להיות
תמרור אדום בכל מה שנוגע לאיסור לשון הרע. גם התפילה שנשא בעד יהושע חיזק דעה זו
שהנה הנה, המרגלים יעשו את שליחותם. הרי חזקה ששליח עושה שליחותו. לכן,
הרמב"ן בא לבאר מה קרה שהשלוחים מעלו בשליחותם. והנראה בעיני בלשון הכתוב, כי לא נמלך משה בשכינה, אבל טעם
" שלח לך ", כי הסכימו לשלוח מרגלים. והיה במנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים
חרש לאמר ושישלחו מקצתם, והשם היודע עתידות צוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל
ושיהיו הנשיאים שבהם, כי חפץ השם שיהיו שוים בענין כל הגדולים אולי יזכרו וישובו אל
ה', ואם אין, שתהיה הגזירה שוה בכל העם. וזה טעם על פי ה', שיהיו במצות השם נשיאים
וראשי בני ישראל: והנראה אלי לפי פשט הכתוב, כי לא הזכיר השם למשה שאלתם ששאלו לשלח
מרגלים ולא הסכמת משה עמהם, שאלו היה כן היה הכתוב מספר בכאן ויקרבו בני ישראל אל משה
ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו' וייטב הדבר בעיני משה, ואח"כ היה כותב וידבר ה'
אל משה לאמר שלח לך אנשים כאשר דברו אליך איש אחד וגו': אבל היה הענין כך, ששאלו ישראל
השליחות וייטב הדבר בעיני משה, ואחר כך בא הדבור אל משה כשאר הדברות ואמר לו סתם
" שלח לך אנשים ", וזה טעם ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל,
כי הוא מדבר בענין חדש לא סופר בו כלל. והיה כל זה, כי ה' חפץ למען צדקו שתהיה השליחות
במצותו ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם, למען ינצלו: דבר זה פלא עצום. הרמב"ן אומר דבר ברור ומוחלט. שיש
לנו לדעת שבכל קיום המצוות הננו עושים על דעת המקום. ממילא יש להתכונן לכל מצוה
כראוי. לדעת ולהתבונן בדיניה, פרטיה ודקדוקיה. כאשר נדקדק בעניין ודאי שנכוון לדעת
העליון ולכוונת המצווה. הרי בכל מעשה המצוות בא היצר ומנסה להכניס כל מיני פניות
ומחשבות זרות פוגמות ופוסלות. המלחמה שלנו לעשות את מעשה המצווה כתיקונה. מכאן,
אילו היו המרגלים הולכים בכוונה זו שום מכשול לא בא לידם. כאן בא הטעות בחישוב מי
המשלח. ברור שאם המשלח זה משה רבינו הרי זה בא מכוחו של השי"ת. אבל, אם זה בא
מכוח תביעת עם ישראל של נשלחה אנשים לפנינו, הרי העניין נתון למחשבתם הם. כאן ללא
יראה זכה צרופה וטהורה, אין מנוס מליפול לרשתו של היצר. וכן נראה עוד
שהם שאלו ממשה נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, והוא חפוש בדרכים ובענין הכבוש
מלשון חפר אוכל, וזה טעם "לפנינו" שילכו הם אחריהם על דרכם, כלשון וארון
ברית ה' נוסע לפניהם. אבל השם צוה "ויתורו את ארץ כנען", והוא כטעם ברירה
כבאים לקנות דבר, מלשון לבד מאנשי התרים והסוחרים, וכן אל הארץ אשר תרתי להם, וכן לתור
להם מנוחה, ועל כן צוה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה וגו' השמנה היא אם רזה וגו',
והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות, ויעלו בה בחפץ גדול: והנה נאמר כאן הענין בסתם כי
כן היה, אבל במשנה תורה הזכיר להם משה כל הדברים מתחילתן, להגיד להם פשעם כי חטאו במה
שבקשו ושאלו הם עצמם: מכאן יש לנו ללמוד מוסר
השכל גדול. לא לבקש את מה שבעצם לא מגיע או אין בו צורך. לולא כל המהומה של בידוק
האם הקב"ה דובר אמת, שבמדה ובמדה הקב"ה נותן להם מקום לטעות בו, הרי היו
עושים את השליחות כמצוותה ולא היינו עדיין בוכים בתשעה באב. כל העניין מתחיל כאשר
מטפסים על רף גבוה מידי, יש הרגשה של מגיע לי. מי שחי באמונה יודע שלא מגיע לנו
כלום. הכל זה נהמא דכיסופא. מה נשיב לה' על כל הטוב שגמלנו. אבל כאשר מתפנקים בתוך
ענני הכבוד ומרגישים כימי השמים על הארץ, יש את הטיפה של עזות יתירה. מכאן יש רק
ירידה. גם באופן של ירידה ניתן למזער אם לא ניגשים למידרון. מסקנת המרגלים הביאם
לא למדרון אלא לעבר פי התהום. לשם נפלו ללא סיכוי לקום. כי המרגלים לקחו עניין
שמימי וניסו להפכו לגמרי לעניין של בשר ודם. באופן הגשמי ביותר. ועל דעת רבותינו חטאו באמרם נשלחה אנשים לפנינו, בעבור שהם
רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד, והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח
ללכת. ומשה קבל מהם, למלאות תאוותם. ויהיה טעם וייטב בעיני הדבר, שסבלתי רעתכם והוריתי
לעשותו: והשם צוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו וגו' כענין שנאמר בשמואל שמע
בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם. והנה האנשים
האלה לא נקבו בשמות על פי השם כאשר היה בפקודים ובחלוק הארץ, כי מצות ה' לא תבא בה
תקלה לעושיה ושומר מצוה לא ידע דבר רע, רק הוא יתברך צוה למשה איש אחד למטה אבותיו
תשלחו וגו' ושיהיו נשיאים, ומשה מדעתו בירר את אלה ושלחם, והם גמלו לנפשם רעה. הרמב"ן מסיים באופן פשוט וברור, אילו היו נשלחים
בדיבור ע"פ השי"ת לא היו נכשלים. הכשל נגרם מאי סייעתא דשמיא. מהרצון
להצליח לבד. מזה יש ללמוד שבכל מעשה שנעשה לייחד דקת זמן לתפילה שהשכינה תשרה
במעשה ידינו. מעניין להוסיף כאן את דברי הספורנו "שלח לך אנשים, אל תניח שישלחו הם כמו שאמרו לעשות באמרם נשלחה אנשים לפנינו
שמא ישלחו הדיוטות בלתי מכירים שבח הארץ ויספרו בגנותה באופן שיחשבו ישראל על ה' תועה
ולא ישובו בתשובה כמו ששבו אחר כך באמרם חטאנו לה' וזה כי המרגלים ששלח משה אף על פי
שהרשיעו להניא לב העם מחסרון אמונתם באל שדי מכל מקום הכירו וספרו טובת הארץ באמרם
וגם זבת חלב ודבש היא וכן העיד באמרו ויקחו בידם מפרי הארץ ויאמרו טובה הארץ אלא שאמרו
שהיה נמנע לכבשה וכאשר הכירו ישראל חטאתם על שלא בטחו בישועת האל יתעלה ונצחונו אחר
שעשה עמהם להפליא שבו בתשובה ואמרו חטאנו לה' אנחנו נעלה ונלחמנו (שם שם מא) והתפללו
כאמרו ותשובו ותבכו לפני ה' אלא שלא קבל האל יתברך תפלתם מפני חלול ה' שעשו שאינו מתכפר
אלא במיתה וכמו שהעיד בהם באמרו וביום פקדי ופקדתי וכו'". המובן ברור. הכל הי'ה עניין של אמונה בהשגחה. אמונה
ברצון השי"ת להשפיע טוב על עמו ישראל. גם המלאך הרע ענה בעל כרחו אמן לטובת
הארץ. אבל, כאן נוספה עניין חילול השי"ת. מצד אחד כדי למנוע חילול השם,
הקב"ה לא המית את העם כאחד. אבל, לחזרה בתשובה זה לא הספיק. לכן, היות שלא
הסירו את קשיות ערפם, זה גרם להם להעפיל ולהפסיד עוד יותר.
וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', תזכרו שאתם עבדים לאל יתברך ושקבלתם מצותיו באלה ובשבועה וזה
בראותם הציצית שהוא כחותם המלך בעבדיו ובזה תחדלו מתור אחרי לבבכם להשיג שרירות לבכם
בעושר וכבוד אפילו בגזל: ואחרי עיניכם, להשיג תאוות שנתתם עיניכם בהן: אשר אתם זונים אחריהם,
מטים נפשכם השכלית בהן מדרכי חיי עולם לדרכי אבדון ומות: הנה מדברי רבינו הספורנו נוכל ללמוד, שראשית לכל חטא היא
הרוח שטות. כאשר אדם הולך בדרך שכלית, אינו נכשל. השכל מטה מדרך הרשעים. אלא מאי,
שיש בדרך כל מיני הרהורים ומחשבות של כבוד, של עושר מנקר עיניים. מה שבתעתועי
הראי'ה נראים כ"כימי השמים על הארץ" אך בפועל לא כך המה. לכן הקב"ה
ציוונו ללבוש ציצית, כדי להזכירינו שאנחנו עבדיו, סמוכים על שולחנו. לשמוח במה
שנתן ולא לתור ולו במחשבה זוטרה על מה שנתן לזולת בלבד. אזי, ייזכר מה ששיבח דוד
המלך את הקב"ה, לעבד ה' לדוד, מתוך העבדות הבין ש"מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון ירוין מדשן ביתך
ונחל עדניך תשקם כי עמך מקור חיים באורך נראה אור משך חסדך לידעיך וצדקתך לישרי לב" יקרת חסדי השי"ת שממלא דשן בתינו בכל טוב ומאיר
לנו את אור החיים. לכן יש להתעטף בציצית ולומר פסוקים אלו שיהי'ה לנו כח להשמר מכל
רע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה