בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה. בימים
האפלים של שלטון סטאלין, מידי פעם היו מעירים לו שיש מידי הרבה נהרגים. אזי הוא
הי'ה מצווה, שזה יהי'ה תאונת דרכים. הנה, ימי אדר ראשון באים לקראתינו לחיים
ולשלום. ימים שהקב"ה בא לדור בין בניו. מה הוא מצפה לראות מאיתנו, שאנחנו
דרים באחדות. שאנחנו רוצים להתקרב אליו.
לכן, שומה עלינו לפקוח עיניים מול אלו המנסים "להרגינו בערמה". אלו
ה"מחפשים" את טובתינו, להרוס את כל מה שיקר לנו. אנא, הניחו לנו לחנך את
ילדינו ובחורינו על פי אמיתה של תורה. על פי שהורונו באורחות צדיקים ובמסילת
ישרים. סורו מעל מחרחרי הריב, אשר פיהם דבר שוא וימינם, ימין שקר. אנחנו יודעים
היטיב מי שמחזיק בקרנות המזבח, מה הם כוונותיו האמיתיות. הניחו לנו. הקב"ה
אמר שלא מצא כלי מחזיק ברכה אלא השלום. דווקא כאשר ה' נותן את עוז התורה לעם
ישראל, הוא מברך אותם בשלום. כדי שנוכל לחנך את הילדים לתורה ולתעודה כנדרש. הקב"ה
ממתין לנו, שנעבדו שכם אחד. יחד כל שבטי ישראל. ללא ערמה. באמת. וזאת התכלית.
לעבוד את השי"ת, כמו שכתוב בסוף הפרשה, אזי המים מבורים, הלחם מבורך
והקב"ה מסיר מאיתנו את כל המחלות. גם מחלת המחלוקת.
ועבדתם
את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך. ברגע שנעבוד את
השי"ת ממילא יברך את לחמינו ומימינו. מהו הלחם והמים. מן הראוי להביא כאן את
דברי האבן עזרא על הפסוק כדי להבין זאת ביתר עמקות. ועבדתם הטעם לא תעבדו רק השם
שהוציאכם מבית עבדים, והביאכם אל ארץ הגוים שעבדו אלהים אחרים, ולא יוכלו להצילם
מידכם. ועבודת השם היא לעשות כל אשר צוה, לאהבה אותו ולדבקה בו, ולהשבע בשמו,
ולהתפלל אליו, ולזבוח לפניו תמידין ומוספין, ולכבדו בתת המעשרות. האבן
עזרא מפרש לנו מיד בפתיחת דבריו מהו העבודה. לדעת שהכל מאת השי"ת. ממילא מלבד
זאת שיש להתפלל לפניו, יש גם להפריש תרומות ומעשרות, היינו להיות חלק מהקהל. לדעת
את מצוקותיו ולעזור לנשמות. כמובן זה גם מוטל למי שיש בידו עושר רוחני, חייב
להפריש לציבור מתוך תורתו כדי להחיות נשמותיהם. הנה
שכרו אתו, והם ד' דברים בעולם הזה. הא' וברך את לחמך ואת מימך, והב' והסירותי מחלה
מקרבך, והג' לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, והד' את מספר ימיך אמלא. והנה כל אלה בגוף
האדם. הוי אומר שזה המקור של אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם
הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ועוד,
כי הפך אלה הברכות אעשה בכל אויביך, והוא: את אימתי וגם את הצרעה. מוסיף
האבן עזרא לומר שכאשר עושים רצונו של מקום, כל העונשים עוברים על הגויים. רק בגלל
זה הי'ה כדאי שנעבוד את השי"ת. אמר
אברהם המחבר. יש חכמים גדולים, חכמי השתי תורות, ולא התעסקו בחכמת התולדות. על כן
לא יכולתי לפרש אלה הברכות, אם לא אזכיר מעט מן החכמות. בעבור שגוף האדם מהעולם
השפל, והנשמה העליונה קשורה בו, ויש אמצעיים בין הנשמה והגוף. והנה הם שני כחות.
ובלשון הקדש יקראו על הרוב רוח ונפש, כי הנשמה היא החכמה, ומושבה במוח הראש, וממנה
יצא כח כל ההרגשות ותנועת החפץ. והרוח בלב, ובו חיי האדם, והיא המבקשת שררה להתגבר
על כל העומד כנגדה, והיא בעלת הכעס. וכן אמר שלמה אל תבהל ברוחך לכעוס, כל רוחו יוציא
כסיל. והנפש בכבד. והיא המתאוה לאכול. וככה כתוב כי תאוה נפשך, ותאות המשגל ממנה.
והנה יש אדם שנברא שתהיינה לו אלו השלש הנזכרות חזקות, או כלן רפות, או זו חזקה
וזו רפה, או לא חזקה ולא רפה. והנה בני אדם על שבעה ועשרים מינים משונים. והשם
הנכבד נתן התורה לחזק ולהגביר ולהגדיל הנשמה העליונה, ואז לא ימשול הגוף עליה. הוי
אומר, כאשר נשים לפני כל אחד ואחד הבחירה הברורה, לבחור בחיים שיש בהם טוב בעולם
הזה ובנצחי, ודאי שיבחר בדרך החיים. בחירה זו כיצד, לעבדו. כיצד עובדים את
השי"ת, מכניעים את הגוף לנשמה. מכניעים את הגוף לשכל. כל בר בי רב דחד יומא
יבין שעליו ללכת בדרך זו כדי לחיות את חייו. המזור למחלות שלנו נמצא אי שם בין נבל
ברשות התורה לזה שכבר חצה גדר ויצא אל מחוץ לרשות התורה. הרדיפה הבלתי פוסקת אחרי
הערב לחיך, ככל שיהי'ה כשר, סופו ממיט אסון. כי זהו בדיוק עצת היצר, להמליך את
הגוף. הוא פותח בכשר למהדרין (מעניין איך התנאים הסתדרו ללא מסעדות סיניות...)
לבסוף, עושים חשבון, נו, מה כבר יכול להיות במוצר שאינו מהדרין. מתגעלים במאכלים
שיש עליהם ספק כשרות, מטמטמים את הלב, אזי אין כח יותר להמליך את הנשמה. היא נעולה
בכספת, כאשר הסיסמא אבדה. הוי אומר עובדים את הגוף ואובדים. ואם
לא תהיה התורה נשמרת, אז יגבר הגוף על הנשמה. והנה אתן לך משל. ידענו כפי חכמת
התולדת, כי כל אדם שגברה על תולדתו מרה אדומה יהיה בעל אף, כי כן תולדת האש, כי
המרה האדומה דומה לה. והנה הנשמה רודפת אחרי הגוף כאשר איננה חכמה שתוכל לסבול. גם
נחשוב אדם שאין חום בגופו, ובא אחר וחרפו וקללו עד שכעס. והנה הוליד בגופו חום שלא
היה שם לפני כעסו. והשם יתעלה בחר בישראל והורם תורתו. וכאשר ישמרוה ימצאם חכמתם,
וידריכם דרך ישרה לכל דבר שלא יזיק להם. והכלל שיהיה גופם סר אל משמעת הנשמה, ולא
הפך הדבר, שהנשמה סרה אל משמעת הגוף. ובהתאמץ הנשמה יתאמץ כח השומר הגוף שיקבל
האדם מן השמים, והוא הנקרא תולדת. והנה הברכה תהיה בכל מאכל ומשתה, כי יש מארה באה
לחסר כח התולדת, כדרך אתה תאכל ולא תשבע. והנה כל התחלואים באים בעבור אוכל הנכנס
בגוף. והנה לא יפחד שומר התורה מהם. וזהו וברך את לחמך. ויש תחלואים באים מחוץ
לגוף בעבור שינוי האויר כפי השתנות מערכת המשרתים, וע"ז כתוב והסירותי מחלה
מקרבך. והנה שומר התורה אין לו צורך לרופא עם השם הנכבד, על כן כתוב: גם בחליו לא
דרש את ה' כי אם ברופאים. והנה דברתי על חכמת הרפואות. הנה
אלו הם דברי החכם בטוב טעם ודעת. יש לנו לדעת שמחובתינו לשים דברים אלו באופן
הברור והנוקב לפני כל אחד ואחד, אזי נזכה לבחור בחי החיים ונשוב שנית לשמוע אני ה'
אלוקיכם.
הנה אנכי שולח מלאך לפניך: כאן נתבשרו
שעתידין לחטוא ושכינה אומרת כי לא אעלה בקרבך. כי שמי בקרבו, מחובר לראש המקרא,
השמר מפניו כי שמי משותף בקרבו. ורבותינו דרשו זה מטטרון ששמו כשם רבו, מטטרון
בגימטריא שדי. לשון רש"י. ובאלה שמות רבה ראיתי גם כן יש מי שדורש כך שזה על
דבר העגל. ויש לשאול שהרי הגזרה ההיא לא נתקיימה, שהקב"ה אמר לו ושלחתי לפניך
מלאך כי לא אעלה בקרבך, ומשה בקש עליה רחמים ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו
מזה, ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו, ונתרצה לו
הקב"ה ואמר לו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. וכך אמרו דאפילו בפרונקא לא
קבליניה, דכתיב אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה: והתשובה לפי הדעת הזאת, כי הגזרה
ההיא לא נתקיימה עם משה בימיו, הוא מה שאמר ונפלינו אני ועמך, ואמר כי מצאת חן
בעיני ואדעך בשם, ועוד אמר וראה כל העם אשר אתה בקרבו, אבל לאחר מיתתו של משה
רבינו שלח להם מלאך, וזה שאמר הכתוב ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה
איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרנו, ויאמר לא כי אני שר
צבא ה' עתה באתי. ושם תראה ששאלו יהושע מה אדוני מדבר אל עבדו, ולא צוה דבר שנגלה
אליו בעבורו, אלא שאמר לו של נעלך מעל רגליך, ולא בירר למה בא. אבל היתה המראה
להודיע אותו כי מעתה יהיה מלאך שלוח לפניהם לצבא בבאם במלחמה. וזהו שאמר עתה באתי. הרמב"ן בא להודיענו שדבר אחד בתורה אינו ריק ולא ישוב ריקם. לכן, כאשר
נאמר שהקב"ה ישלח מלאך, הרי חייב להיות שישלח. אכן, לא ראינו משך כל ארבעים
שנה במדבר ששלח מלאך. נהפוך הוא. משה רבינו הרי טען אם אין פניך הולכים אל תעלינו
מזה. אזי הקב"ה השיב פני ילכו והניחותי לך. לכן, הרמב"ן ממשיך לחקור מתי
ואיך היגיע המלאך. מה יותר נאה ויאה כאשר המלאך מופיע אצל תלמידו המובהק של משה
רעיא מהימנא. המלאך הוא זה שילך לפני המחנה מעתה. גם יותר מובן מה ארע בעי במלחמה
הראשונה. היות שהי'ה ביניהם עכן שחטא, ממילא המלאך לא סייע. וכך אמרו בתנחומא אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך עמו.
ומפורש אמרו בטל שלא ימסרו להם שר כל ימי משה, וכיון שמת משה חזר אותו השר למקומו,
שכן יהושע רואה אותו, שנאמר ויהי בהיות יהושע ביריחו ויאמר לא כי אני שר צבא ה'
עתה באתי, לכך נאמר הנה אנכי שולח מלאך: כעת מובן מדוע בא
מיד לפני מלחמת יריחו, מאחר שבטלו תורה. ממילא בא להתרות שלא יוכל לעזור מאחר שאין
הולכים בכח התורה.
ועל דרך האמת, המלאך הזה שהובטחו בו בכאן הוא המלאך הגואל אשר השם הגדול
בקרבו, כי ביה ה' צור עולמים, והוא שאמר אנכי האל בית אל, כי דרך המלך לשכון
בביתו, ויקראנו הכתוב מלאך בעבור היות כל הנהגת העולם הזה במדה ההיא. ורבותינו
אמרו כי הוא מטטרון, והוא שם למורה הדרך. וכבר פרשתי זה בסדר בא אל פרעה. וזה טעם
לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, הוא בית המקדש, כדכתיב מקדש ה' כוננו
ידיך, והטעם אשר הכינותי לי, להיות בית קדשי ותפארתי כי שם הכסא שלם. כאן בא הרמב"ן ללמדינו ידיעה חשובה באמונת השי"ת. הקב"ה שתל
בכל יהודי ויהודי חלק ממנו יתברך, נשמת א' חיים. נשמה זו אמורה לעורר כל יהודי
לעבודת הבורא. כדי שאכן יגיע בסופו למקום מטרתו, בית המקדש של מעלה. כדי להגיע לזה
יש להשתעבד לבורא. לדעת שכל זמן יש עין רואה ואוזן שומעת. ללא מעצור. אין רגע של
היום שבו נוכל לומר, די, פסק זמן. ממילא, חייבים לחיות על פי שיויתי ה' לנגדי
תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובחיי אדם הישראלי. ידוע מהרבי הזקן מוורקא זי"ע
אשר למד מגוי זקן, זה לא שאי אפשר – אני לא יכול, זה לא, שאני לא רוצה. הכל תלוי
ברצון. כאשר יש רצון ישנה אפשרות לעשות. הכל. הרצון חייב להיות מזה שאנחנו יודעים
שהקב"ה שוכן בתוכינו. מכאן נוכל לנסוק בעבודת השי"ת. ועוד אזכיר כוונתם בשמו כשם רבו, והנה קולו הוא קול אלהים חיים, והמצוה לשמוע
בקולו מפי הנביאים, או הטעם שלא יקצצו בנטיעות ויעזבו תורה שבעל פה, כענין שדרשו
ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבעל פה. והנה פירושו ושמע בקולו לדברי, וכן אמר
כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר. ממילא נשאר לנו
לשמוע בקול עבדיו, חכמי הדור אשר שכינה מדברת מתוך גרונם ומנהיגים את עדת ישראל
לדעת שהם צאן שיש להם רועה. ממילא מי שסר מלשמוע אל החכמים, סר מדרך ה'. זה מה
שנאמר בגמרא "חרב אל הבדים ונואלו", מי שיושב לבד וקובע לעצמו ללא מורה
דרך ורבי. ואונקלוס רמז זה, שתרגם ארי בשמי
מימריה, כי בו ידבר: ואמר ואיבתי את אויביך, שגם במדת הרחמים אהיה להם אויב, וצרתי
את צורריך על ידו במדת הדין. ולכן פירש כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי וגו'
והכנעני והכחדתיו, בהביאו אותך אליהם, להודיע כי הוא המכחיד אותם. והזכירם בלשון
יחיד, כי כלם כאיש אחד יכחידם. והנה כאשר המלאך הזה שוכן בקרב ישראל לא יאמר
הקב"ה לא אעלה בקרבך, כי שמו בקרבו, והוא בקרב ישראל, אבל כשחטאו בעגל רצה
לסלק שכינתו מתוכם ושיהיה מלאך משלוחיו הולך לפניהם, ובקש משה רחמים וחזר ושיכן
שכינתו בתוכם, ושם אפרש הפסוקים בע"ה: וגם שם במדרש רבה רמזו לזה, אמרו הנה
אנכי שולח מלאך, אמר לו הקב"ה מי ששמר את האבות ישמור את הבנים, וכן אתה מוצא
באברהם כשבירך את יצחק אמר הוא ישלח מלאכו לפניך, ביעקב המלאך הגואל אותי, אמר להם
הוא גאלני מיד עשו, הוא הצילני מיד לבן, הוא זנני ופרנסני בשני רעבון. אמר
הקב"ה למשה אף עכשו מי ששימר את האבות ישמור את הבנים, שנאמר הנה אנכי שולח
מלאך לפניך. מכאן נבין כמה נאה ויאה מה שאנחנו
אומרים בקריאת שמע על המטה "המלאך הגואל". כי החלק ששב לשמים לרשום לפני
הבורא הרי הוא שייך לבורא. הוא הוא המלאך הגואל. הוא זה ששומר עלינו. לכן, יש ליחד
שמו, לקבל עול תורה ומצוות ולדעת שהמלאך ששמר על האבות עדיין שומר על הבנים. ועוד אמרו שם בפירוש אמר להם הקב"ה לישראל הזהרו בשליח שאינו חוזר
בשליחותו, מדת הדין הוא אל תמר בו וכו'. ומכל מקום לדברי הכל המדרש שהזכרתי אמת
הוא שכל ימי משה לא היה מלאך שר צבא הולך עמהם, כי משה היה ממלא מקומו, כענין
שנאמר והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ובימי יהושע הוצרך לו שיבא אליו מלאך שר
צבא ה' ללחום מלחמותם, והוא גבריאל הנלחם להם, וזהו שראה אותו וחרבו שלופה בידו,
כי בא לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים: לכן, דווקא נשלח
המלאך גבריאל, כדי שיגבור לישראל. ממש כידי האמונה של משה רבינו. שגם נקרא מלאך.
שׁלשׁ פעמים בשּנה יראה. להודות
על החרות, ועל האביב ועל
הקציר ועל האסיף, כי ממנו הכל. אל פני האדן. יאמר "אדן" על מנהיג ענינים
הנפסדים. אמר אם כן שהוא אדון פּני העם הנראים בפרט, ובהראותם
לפניו הם כעבד המקביל פני רבו, והוא גם כן אדון הקרקע, כאמרו "כי לי הארץ, כי
גרים ותושבים אתם עמדי", ושלזה ראוי להודות לפניו על האביב הקציר והאסיף
ביבול הארץ. ולפיכך, ראשׁית בכורי
אדמתך. מבחר הבכורים, כמו
"וראשית שמנים
ימשחו", "נקבי ראשׁית הגוים", והם בכורי שבעת המינים כפי מה שּבא
בקבלה. לא תבשּל גדי בחלב אמו. לא תעשה כמו אלה הפעלות להרבות הפרות, כמחשׁבת עובדי עבודה זרה,
אלא "ראשׁית בכורי
אדמתך
תביא", כאמרו "וראשית
כל בכורי כל וכל תרומת כל וְגו' להניח ברכה אל ביתך". הספורנו נוקט דעה מעניינת מאד לגבי המהות שלש שלושת
הרגלים. עצם הרגלים הם להודות על השפע הגשמי שנתן לנו הבורא כי הננו בני חורין –
עוסקים בתורה. ממילא, כל אחד יודע מסיפורי הצדיקים של פעם, כאשר יש בית מרזח יש
לשמור על כבוד של האדון. אזי יחדש את חוזה החכירה. אדונינו, אבינו מלכינו, הזן
ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כנים, מבקש שנודה לו על מזונינו יחד, שלוש פעמים בשנה.
לכן, הוא שם דגש לבל נעשה פעולות בתוך השדה אשר יובילו למסקנת כוחי ועוצם ידי עשה
לי את החיל הזה. לכן, מהפרי הראשון, הבא ביכורים, תודיע להקב"ה שאינך כפוי
טובה. הנך יודע להודות על גשמי הברכה כאשר ישנם. אזי הננו ממליכים אותו אפילו בדבר
הגשמי של עבודת האדמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה