בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
בשנים רגילות, פרשת תצוה הולך ביחד עם פרשת זכור. ניתן
להבין זאת, על ידי זה שמשה רבינו לא יצא בעצמו להילחם אלא שלח את יהושע בן נון.
משה חסר משום שזה ההמשך, של הציווי, כתוב זאת זיכרון בספר ושים באזני יהושע. אבל,
השנה, שנה מעוברת. ישנה הפטרה מדהימה מספר יחזקאל. הפתיחה כאילו מדברת אילינו ישר.
בגובה העיניים. אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם. הנביא
אומר, רבותי, בית המקדש השלישי מוכן ומזומן. הוא בנוי לתלפיות ולתפארת. מדוע אינכם
רואים זאת? מפני העבירות המעכבות את ביאת הגואל. הנביא אינו משאיר אותנו במתח, הוא
מסביר איך לחזור בתשובה, ומדדו את תכנית. מסבירים חז"ל, על ידי שילמדו באר
היטיב את תכניתה של הבית השלישי, יבינו את דרכי הנהגת הקב"ה את עולמו. ההנהגה
הנפלאה. מזה יובן על מה ואיך צריכים לעשות תשובה. הוי אומר, יש לנו הזדמנות פז,
ללמוד את מה ה' דורש מאיתנו. האם נפסיד את ההזדמנות. האם נאטום אזניים לדברי
הנביא. זה הזמן לעשות חושבים, להקשיב לדברי הנביא, ללמוד באר היטיב את עניינה של
המקדש. המקדש זה בעצם כל אדם ואדם. והכל מתחיל בראש, כנאמר, זאת תורת הבית, על ראש
ההר. הכל מתחיל משם. כאשר הראש תפוס בדברי אלוקים חיים, בעשיית חשבון נפש, אזי יש
לו תורת הבית. ובעצם כל אחד ואחד יכול. רק צריכים לרצות. וצריכים להתחיל. ויפה שעה
אחת קודם. יהי רצון שהקב"ה יראה שאנחנו פותחים פתח כחודו של מחט, והוא יתברך
יפתח וישכלל היכלו ויבוא לדור בתוכינו לעד ולעולמי עולמים.
ויקחו אליך, טעם אומרו אליך יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת דף כ"ב וז"ל מחוץ לפרוכת
העדות עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדות אמר רב זה נר המערבי כו'
ע"כ, והנה אמרו ז"ל (שמו"ר נב ב) ליצני הדור היו מתלוצצים על משה לומר
אפשר שהשכינה שורה על מעשה של משה וכו' ע"כ, הרי כי לא היו מצדיקים אפילו מישראל
שתשרה שכינה במשכן, וכפי זה הגם ששרתה שכינה ביום א' בניסן עם כל זה אין זה סימן לתמידות
שתקבע השכינה מקומה במשכן, אבל בנס נר המערבי הוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל,
והוא מאמר ה' ויקחו אליך, פירוש אליך נוגע הדבר, כי בזה תתחזק נבואתך שיכירו ויצדיקו
נבואתך, שהשכינה תשרה בתוכם, כשיראו נס שיעשה בשמן המנורה, ואולי כי לזה נתכוון באומרו
ואתה תצוה, לומר שלא יחוש שלא יאמנו דבריו להיות הדבר תמוה שידור אל עליון בתחתונים,
וכמו שכן היה, ואם תאמר מנין יצדיקו, ויקחו אליך, פירוש בדבר זה יש לך חיזוק והצדקת
הדברים, כנזכר: הנה, דברי האור החיים הקדוש מזהירים כזוהר הרקיע. גם בדורו
של משה רבינו היו ליצני הדור שכל מגמתם זה לבטל ולצחוק על כל דבר שבקדושה. תמיד יש
להם מה לומר ואיך שניתן להסתדר יפה מאד גם ללא סייגה של תורה. לכן, הקב"ה קבע
במסמרות, שידלק נר מערבי כדי ללמד שהקב"ה מתהלך בקרב מחנינו ויש לשמור על קדושת
המחנה. ובדרך רמז יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בספר זוהר חדש (ח,)
כי ד' גליות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד, גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם
אבינו ע"ה, ב' נגאלו בזכות יצחק, ג' בזכות יעקב, והד' תלוי בזכות משה, ולזה
נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה,
הדברים האלו לכאורה נראים תמוהים. בקרו נא בהיכלי הישיבות
ותראו כמה לומדי תורה יש. אלא, כשם שהבאנו בהקדמה. כל עניינה של תורה היא לקיים את
התורה. אוי'ה לנו שבאהלי תורה נמצאים כמויות של תופשי תורה לא ידעוני. חלק יש להם
בהוויות של אביי ורבא אבל אין להם חלק בשש מצוות תמידיות. {שוב נביא את דברי
הרד"ק על הפסוק הנ"ל "הם החכמים לומדי התורה לא ידעוני
שלא למדו התורה לשמה לקיים מה שכתוב בה אלא לומדים בפה ולא בלב זהו לא ידעוני כי המחשבה
הטובה והמעשים הטובים הוא דעתה לא הלמוד לבד וי"ת ומלפי אורייתא לא אליפו למדע
דחלתי"} לכן, משה רבינו, אשר
עניינו להנחיל יראת ואהבת השי"ת בודק ואומר, עוסקי תורה אלו בטלים מעניינה של
תורה. וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו ואתה תצוה את
בני ישראל, על דרך כי מלאכיו יצוה (תהלים צא יא), או על דרך אומרם ז"ל אין צו
אלא מלכות, כי הוא ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה, וזה הוא
אומרו ויקחו אליך שמן זית זך, ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן, מה שמן מאיר לעולם כך התורה
(דב"ר ז ג) והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך, ודקדק לומר זך, שצריכין לעסוק בתורה
לשמה בלי שמרים, שהם לקנתר חס ושלום, או להתגדל וכדומה, אלה הם שמריה: הוי אומר, ללמוד תורה לשם שמים. לשם התחברות למלך מלכי המלכים. לדבקו בו
ולהתהלך בדרכיו. רק אז התורה מאירה ופועלת בנפש האדם. ואמר עוד
כתית, פירוש שצריכין לעסוק בתורה ולכתת גופם וכחם, על דרך אומרו (במדבר יט יד) זאת
התורה אדם כי ימות (זוה"ק ח"ב קנח:) וכבר כתבתי ענין זה בחפצי בענין המיימינים
בה יע"ש: ואומרו למאור, תתפרש גם כן כפי דרכנו, כי בזמן הגלות נחשך מאור הלבנה
שנקראת המאור הקטן, ונפרד אלוף ממנה, ושפחה תירש גבירתה, ולזה יצו, כי יכוין בשמן זית
להאיר למאור וליחדו במכוון, גם יכוין אל המאור הגדול, כי כבר ידעת מאמרם ז"ל
(מגילה כט,) בפסוק (דברים לג) ושב ה' ממה שלא אמר והשיב, גם מאמרם ז"ל (תענית
ה,) בפסוק (הושע יא ט) לא אבא בעיר, והבן, ואומרו להעלות וגו', עולה תמיד, ותמיד זה
אין לו שיעור, ולא תשוב לדאבה עוד והיה לה ה' לאור עולם, הוי
אומר, מסר חד וברור יש בפרשתינו, אשר נקראת בחודש אדר, שא' רוצה לבוא לקבוע אצלינו
את מדורו. יש להכין את הלב בנקיות וביראת שמים טהורה, כדי שיוכל להיכנס בד' אמות
של הלכה, שזה מה שנשאר לו יתב"ש בעולמינו. משם, בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. ואולי שיכוון עוד לומר למאור להעלות נר תמיד, כי המאור הגדול הוא יעלה הנר תמיד,
על דרך אומרו (ישעיה סב ח) נשבע ה' וגו' אם אתן את דגנך, והיית רק למעלה: להעלות נר
תמיד. החכם מכל האדם אומר, כי נר מצוה ותורה אור. לימוד התורה היא הכנה דרבה לקיום
המצוות. היות ואין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר, בענוים – כתית. ממילא,
מי שכבר נחת למדרגה זו, יוכל תמיד להעלות נר, לקיים את המצוות, תמיד, בכל מקום
ובכל עת. והרי הבטיח לענוים יתן ח"ן, חכמת פנימיות התורה, אור התורה, ומתוק האור
לעיניים.
לכבוד ולתפארת: שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים
ומפוארים, כמו שאמר הכתוב כחתן יכהן פאר (ישעיה סא י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות
הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת ועשה לו כתנת פסים (בראשית
לז ג), שפירושו מרוקמת כדמות פסים, והיא כתונת תשבץ כמו שפירשתי (לעיל כה ז),
והלבישו כבן מלכי קדם. הרמב"ן מלמדינו יסוד בכבוד שמים.
לכאורה לכולנו ידוע את מאמרו של רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן, כל תלמיד חכם שיש
רבב על בגדו חייב מיתה. מדוע, כי הוא מפחית כבוד שמים. מאחר שהקב"ה ייסד שמלך
ביפיו תחזינה עיניך, וכהן גדול ענין של מלכות שבכהונה, ממילא ישנו עניין שבגדיו
אכן יהיו לכבוד ולתפארת. האמת היא, כאשר
אנחנו נתקלים במי שלבוש בלאות, באופן אוטומטי אנחנו מרגישים סלידה כלפיו. אפילו
לאלו שיש גם רגשי רחמנות, הריח הרע בודאי גורם לדחיתו של האיש. אנשים סולדים
מלכלוך. לכן, הכהן אשר אמור לקשר בין ישראל לאביהם שבשמים, יש לו ללבוש מלכות.
כאשר יעטה פאר, ממילא נתרשם ממנו ויהי'ה לנו קל יותר להתחבר אליו, ולו להתחבר
אילינו, שזה התכלית של אהרן כהנא רבה, אוהב שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. וכן הדרך במעיל וכתנת, וכתוב ועליה כתנת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות
מעילים (ש"ב יג יח), ופירושו כי עליה כתנת פסים נראית ונגלית, כי המנהג ללבוש
בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן, ונמצא שכתנת הפסים עליה מלבוש עליון, ולכן
אמר וכתנת הפסים אשר עליה קרעה: והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים, ולכן
אמר הכתוב בנפול המלכות הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כא לא), וכן כתוב וצניף
מלוכה (ישעיה סב ג), וכך יקראם הכתוב פארי המגבעות (להלן לט כח), וכתיב פארי פשתים
יהיו על ראשם (יחזקאל מד יח), שהם פאר ושבח למכתירים בהם. הנה, הרמב"ן כאשר מפרש את המילה טוטפת, ככיסוי לראש כדברי חז"ל. רבי
יהודה החסיד כותב בשיר הכבוד פארו עלי ופארי עליו, והיינו תפילין. זהו כובע המלכות
של כל יהודי. לכן יש גם מקום למפואר שבאדם מקום להניח תפיליו. שיהי'ה פאר שבתפארת.
וזה בעצם סוד התפילין שהם הם המקשרים (וקשרתם) בין ישראל לאביהם שבשמים, הם הפאר.
כל עניינו של הכהן הוא לחבר בין עם ישראל לאביו שבשמים. בין על ידי עבודת הקרבנות
בין בעבודת התפילה. והאפוד והחשן לבוש מלכות, כענין שכתוב
והמניכא די דהבא על צוארך (דניאל ה טז). והציץ נזר המלכים הוא, וכתיב (תהלים קלב
יח) יציץ נזרו. והם זהב וארגמן ותכלת, וכתיב (שם מה יד) כל כבודה בת מלך פנימה
ממשבצות זהב לבושה, וכתיב (דניאל ה טז) ארגוונא תלבש והמניכא די דהבא על צוארך.
והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גוים, וכתיב (אסתר ח טו) ומרדכי
יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והתכריך
הוא המעיל שיעטף בו: סיכומו של ענין, כדי שיהודי יוכל לבוא
לפני הכהן יש ביד הכהן להיות בין מאהיבי שם שמים בהתנהגותם אבל גם בדרך לבושם. ועל דרך האמת, לכבוד ולתפארת, יאמר
שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם, כדכתיב (תהלים
פט יח) כי תפארת עזמו אתה. וכתיב (ישעיה סד י) בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך
אבותינו, וקדשנו הוא הכבוד ותפארתנו תפארת ישראל, ועוד נאמר (תהלים צו ו) עוז
ותפארת במקדשו, וכן לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד (ישעיה ס יג), שיהיה מקום
המקדש מפואר בתפארת, ומקום רגליו, שהוא מקום בית המקדש, מכובד בכבוד השם. כל מה שנאמר עד כאן, הי'ה כלפי עם ישראל והכהן. כאן בא הרמב"ן להוסיף,
שיש גם חיוב בין הכהן להקדוש ברוך הוא. כל בגד ובגד סימל את הקשר המיוחד במינו
בעניין מסויים, כמו כן לגבי המכפר. כל בגד ובגד כיפר בעניינו. וכן ובישראל יתפאר (שם מד כג), שיהיה מראה ומיחד בהם תפארתו, וכן אמר למטה גם
בבגדי הבנים כלם לכבוד ולתפארת (להלן פסוק מ), ואמר בקרבנות יעלו על רצון מזבחי
ובית תפארתי אפאר (ישעיה ס ז). והנה המזבח רצונו, והכבוד בית תפארתו. והיו הבגדים
צריכין עשייה לשמן, ויתכן שיהיו צריכין כוונה, ולכן אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב
אשר מלאתיו רוח חכמה, שיבינו מה שיעשו. וכבר אמרו (יומא סט א) דמות דיוקנו מנצח
לפני בבית מלחמתי: סוף דבר הכל נשמע, אכן מלבושים אלו הם
חפצי מצוה כציצית ותפילין. לכן, עשייתם צריכים להיות לשמה וכמובן לבישתם. ולא די
בכוונה בלבד אלא שיש להזהר לא להסיח דעת מקדושת הכהונה ומקדושת העבודה כל עוד
שבגדים קדושים אלו עליו.
ושכנתי בתוך בני ישראל. לקבל
עבודתם ברצון ולשמע את תפלתם. והייתי להם לאלהים. מנהיג
ענינם בלתי אמצעי, ומאותות השמים לא יחתו (ע"פ ירמיה י, ב), להיותם נכבדים
לפני יותר מן השמים, שהנהגתם על ידי מניעיהם, ומזה יתחייב נצחיותם. הספורנו מחדד לנו מהו מקום המקדש. מקום מקודש הוא מקום אשר
ראוי שתפילות בני ישראל יתקבלו שם. אזי, כאשר מתקבצים במקום אשר הוכן כראוי,
הקב"ה עושה אתערותא דלעילא לקבל תפילתם. זאת מפני שהקב"ה מאמירינו.
ובבואינו להתפלל נדע שקשר זה בינינו לבין אבינו שבשמים הוא בל יינתק לנצח. שזה
אומר כאשר אנחנו מתפללים כדאי שנהי'ה מרוכזים על זה שהמילים הם מלאים קדושה וכח
לפעול עלינו ועל כל ישראל דברים נשגבים ונעלים. נדע ונדאג שהמקום קדוש, יוכן כראוי
ללא דברים המסיחים את הדעת מן התפילה. נדע שאנחנו מתפללים לא-ל קדוש, אשר בידו נפש
כל חי ורוח כל בשר איש. אשר יודע תוכו ותוך תוכו של כל אחד ואחד. ממילא, כדי
להמשיך עלינו שנהי'ה ככוכבי השמים, במעלה של ישראל, כשעולים, עולים עד לרקיע,
עלינו להתחבר, כל כולנו לקדושת המקום וקדושת התפילה. כי היחס בינינו לבין
הקב"ה הוא דו סיטרי, ממילא עלינו להפעיל אתערותא דלתתא כדי לזכות שהקב"ה
ישרה שכינתו בתוכינו ויקבל את תפילותינו.
ונקדש בכבודי: שאהיה נראה לישראל כשיוקם המשכן ותבא אש
של מעלה ותאכל את הקרבנות כדכת' ביום השמיני כי היום ה' נראה אליכם. וכת' וירא
כבוד ה' אל כל העם ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה וגו': ידוע מה שפירשו בעניין שאר המפרשים. העניין של ונקדש בכבודי מתיחס למיתת שני
בני אהרון. בא הרשב"ם לבאר שהדברים ממש כפשוטם. קדושת המשכן, מרכז התורה,
שניתנה באש, מימינו אש דת למו, הוא בהגלות השי"ת לעיני עמו מתוך האש. היינו,
חזרת השיעור של מעמד הר סיני. הנחלת דברים שבקדושה נעשה על ידי האש. כי הקב"ה
אש אוכלה, אש אוכלה של רחמים וקבלת קרבנות / תפילות, הנאמרות ברשפי אש, כדי שאכן
תשרה קדושה בעם ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה