בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי
רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל
חז"ל מסבירים לנו שהסיבה שנאמר
בראשית הפרשה שאברהם הוליד את יצחק, זה בגלל ליצני הדור. לכאורה ניתן להוסיף עוד
נקודה. כשם שאברהם הוליד את ישמעאל ואהב אותו עד שנאמר לו מפי הקב"ה לשמוע
בקול שרה. להכיר שישמעאל איננו בנו כי אם בן האמה. גם יצחק אבינו אהב את עשו. עד
שנאמר ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. כוחו של עשו זה להפוך את הרציחה מפעולה שפילה
למעשה אומנות. בפתרון חלומו של נבוכדנצר על ידי דניאל דניאל, מתואר הפסל האיום,
שיש ברגליים מעורב חלקים של פרזל וחלקים של חרס. הברזל מראה על זרעו של עשו – אדום
והחרס על זרעו של ישמעאל. וכך מסביר המלבי"ם את סוף החלום "מה שראית שגם באצבעות הרגלים ברזל מעורב בחסף טינא, הוא מפני שמלכיות אלה יהיו
מתערבים בזרע אנשא, שיתחתנו החלשים עם התקיפים ויתערבו עמהם בקשר הברית, ועל ידי כן
ימצאו החלשים תוקף מן התקיפים. ובכ"ז לא יהיו דבקים זה בזה, כי בלב ולב ידברו
והגבור יחשוב מחשבות לבלוע את החלוש תחת ממשלתו". בהסבר
קצר, בפועל אנחנו רואים את בני המערב זוחלים לתוך בני ישמעאל. ובני ישמעאל תופסים
את אומנותו של עשו. בדיוק כאשר ראינו בטבח האיום השבוע בתוך אהלי יעקב. בתוך
משכנות ישראל. הבני עשו גמגמו איזה גינוי בחצי פה. חייבים להמשיך להתחנף לבני
ישמעאל. בני ישמעאל חגגו עוד טבח. חילקו סוכריות. רקדו בחוצות. להראות ולהוכיח קבל
עם ועדה שאיננו שייכים למין האנושי. הנפש הבהמית – החייתית היא היא השלטת. ואילו
אנחנו, אנחנו מרגישים היטיב את הפטרת פרשת ויצא, ויברח יעקב. אלא שאין כל כך לאן
לברוח. אולם, הקב"ה כבר אמר שבהר ציון, בשערי ציון המצויינים בהלכה, שם יש את
הפליטה. כאשר נתבונן, מי אלו אשר נעקדו על קידוש השי"ת, נדע שהקב"ה לקח
מהמיוחדים שבחבורה. אנשי עמל התורה. אנשי מידות טובות. אנשים אשר ידעו פרק בכוד
התורה ובכבוד בית המדרש. שומה עלינו להתחזק, בשמירת בתי כנסיות ובתי מדרשות.
להחזיר עטרה ליושנה. לא לדבר בבית הכנסת. לא לדבר בעת התפילה. לייחד מקומות אלו
לעבודת השי"ת בלבד. רק כאשר קול יעקב ישוב להיות טהור ממחלוקת ומלשון הרע
ורכילות. נלך בדרכה של רבקה, ורבקה אוהבת את יעקב, כל חלק שביעקב. אזי הקב"ה
סוף סוף יביאנו אל השדה אשר ברך ה', ה"חקל תפוחין קדישין" ושם יתן
ויחזור ויטן מטל המשמים ומשמני הארץ.
על כן קרא שמו אדום, כשראו שכ"כ
התמכר למלאכתו הנפסדת אשר לא כתורת האדם עד שלא הכיר בנזיד כי אם צבעו, קרא שמו אדום,
לשון צווי כלומר התאדם והיה צבוע אדום בהלעטת האדום: הספורנו מדגיש
את תת האדם של עשו. ההתמכרות למראה עין. למה שתופס את העין. צבע האדום. מה שדומה
לדם. הספורנו מתריע בנו – לדור שלנו, שמרו מרחק מהתמכרויות. ראוי להוסיף כאן את
דברי רבינו בחיי על עשו איש ציד וזה לשונו " ודבר ידוע כי השתדלותו של אדם במאכל
ובמשתה והיותו משתעשע בציד שהם תענוגי הגוף בעולם הזה הלא היא סיבה לבזות עבודת השי"ת
ויראתו לעשותם טפל ותענוגי הגוף עקר, וזאת היתה מדתו של עשו, הוא שאמר ויאכל וישת ויקם
וילך ויבז עשו את הבכורה, ובעל מדה זו מוצא עצמו עקוב לסוף, הוא שאמר עשו ויעקבני זה
פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, ואם יטעם נופת וצוף בתענוגים אינו אלא לפי
שעה, והוא עתיד שידאג ויתנחם באחריתו ויצטער מאד על זה, הוא שכתוב ויצעק צעקה גדולה
ומרה, וכן הזכיר שלמה ע"ה בענין רדיפת התענוגים (משלי ה) נופת תטופנה שפתי זרה
וגו' ואחריתה מרה כלענה, זה דרכו של עשו וכל התומכים אשוריו, אבל דרכו ומדתו של יעקב
בהפך זה, כי איש תם הפך יודע ציד ויושב אהלים הפך איש שדה, ועוד כי מה שרצה עשו לקנות
רצה יעקב למכור, והוא רדיפת התאוות ובקשת תענוגי העולם שהמשילם לנזיד עדשים, לפי שטוב
העולם ושלותו וכבודו אינו אלא גלגל כעדשה שהיא עגולה, וע"כ רצה למכור ולהחליף
חיי שעה בחיי העולם, היא עבודת הש"י שהיתה בבכורות". זה מה
שיכול לקחת בן ישראל ולהופכו לגוש של עשו. השמירה מהתמכריות זה בלימוד התורה
הקדושה ובעבודת המידות, תמידין כסדרן.
ורבקה אוהבת את יעקב. בלשון
הווה. לא כאהבת יצחק את עשו אשר נאמר בלשון עבר, שהרי סוף קלונו להתגלות. אלא,
אהבה אמיתי, אשר הולכת ומתגברת, כל עוד ששומעת את קולו של יעקב מבי מדרשא. כנאמר
במדרש "כל שהיתה שומעת קולו
היתה מוספת לו אהבה על אהבתו". ללמדינו, אהבה
מה היא. לא אהבה גשמית התלוי'ה בדבר, כי ציד בפיו, וברגע שנגמר הציד, האהבה
מסתלקת. אלא אהבה רוחנית, כמו שדוד המלך הסביר "אמר דוד אני אוהב את התורה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך וכתיב והיו
הדברים האלה לכך נאמר מה אהבתי תורתך וגו' אני הולך למרחץ והיא עמי אני ישן והיא עמי
כשם שצויתני והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו וכתיב בהתהלכך תנחה אותך לא הנחתי אותה
כל עיקר ולפי שלא הנחתיה לא היתה עלי משאוי אלא זמירות וכה"א זמירות היו לי חקיך
ולא זמירות בלבד אלא גם שיחה שנאמר כל היום היא שיחתי ולכן היתה עומדת לי על שונאי. דבר זה מסור לכל אב ומחנך, להכניס אהבת לימוד התורה
וההעמקה בה לכל צאצאיו כדי שאכן אהבת ה' לא תסור ממנו לעולמים.
ויהי עשו בן ארבעים שנה, ולא חשש יצחק להשיא לו ולאחיו נשים הגונות: ויקח
אשה את יהודית בת בארי החתי, ולא הקפיד יצחק על נשואי החתיות
כמו שעשה אביו: ותהיינה מורת רוח, היו לתער
וסכין מקצר רוח חיי יצחק ורבקה ולשון מורת כמו ומורה לא יעלה על ראשו והנה יצחק עם
כל זה לא הכיר רב רשעו של עשו שמא היה מוחה בהן ובזה נכשל שהשתדל לברך את עשו ומשם
יצאה תקלה שנתן לעשו איזו ברכה או עצה שעם זה רבה משטמה בין בניו ושהוצרך יעקב לברוח
אל ארץ אחרת: ותכהינה עיניו, כמו שקרה לעלי שלא מיחה
בבניו כאמרו ולא כהה בם ונאמר בו ועיניו קמו ולא יוכל לראות ולא קרה זה לאברהם ויעקב
שהיו יותר זקנים ממה שהיה יצחק אז וממה שהיה עלי, באברהם כתיב ויוסף אברהם ויקח אשה
וביעקב עם כל צרותיו ודמעות עיניו כתיב וירא ישראל את בני יוסף אף על פי שהיה רואה
בכובד כאמרו ועיני ישראל כבדו מזוקן באופן שלא הכיר התמונה הפרטית: דברי הספורנו קשים מחד גיסא ומאידך גיסא מחייבים מאד. נקדים בדברי
הרמב"ם בהלכות דעות וז"ל "הרואה
חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו
במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו,
בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון
רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב
ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא
ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון
שאפשר לו למחות בהם". אם בחבירו כל שכן
בבנו. והי'ה לו ללמוד מאברהם אשר שילח את ישמעאל מעל פניו ולמעשה שב מדרכו הרעה. דווקא בדור שלנו, דור שיש הרבה נוער המתנער
מכל סממן של יידישקייט, יש ללמוד את הדברים לעומק. מה היו התוצאות של החינוך של
אברהם ששמע בקול שרה ומה קרה אצל יצחק עם עשו. תמיד תמהתי מה סמיכות הפרשיות של
ביאת אבימלך ליצחק לנישואי עשו. אצל אבימלך, יצחק אבינו דבר "דוגרי",
באופן ישיר. אתם שנאתם אותי, מדוע באתם אלי. ואילו לבנו, חשך שבטו. הקב"ה
מביא לנו ענין זה בתורה, בדיוק כמו שנאמר אצל אדוניהו, סיבת מרדו כי "לא עצבו
אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית". ברגע שיצחק אבינו לא הקפיד על הקפדת אביו, התרחקות
מבנות כנען, שם באו הבנות כנען וכמעט כרתו את הענף שעליו אנחנו יושבים. הנה, בעל
הטורים, על דברי רבקה "קצתי בחיי",קו"ף
קטנה; שראתה שעתיד להחריב הבית שגובהו ק' אמה, וקו"ף של ודרור קן לה, גדולה; שבקש
דוד על ההיכל שגובהו ק' אמה שלא יחרב: הנה, רבקה כבר שמה לב להיכן
הדברים מגיעים. עד כדי חורבן הבית. אם כן, שזה ההשפעה שיש לאשה על בעלה, שיפן גב
לכל בית אביו עד כדי השמדתה, אין לה ולעם ישראל חיים. את זה יש לעצור ולמנוע. ואם
זה לא הולך בדרכי נועם אז יש לומר את הדברים בתקיפות. חינוך הבנים, סוגיא רחבת
ידיים. לא די ללמדה פעם אחת. גם לא די בלימוד. יש להתפלל ולהוזיל דמעות, בין אם זה
בוהערב נא או בובא לציון. גם דמעות של תפילת האם בהדלקת נר מצוה תפעל ותורה אור.
זה ימנע את החושך בעיניים. זה ימנע את העורון השכלי. זה מוביל לראות נחת של בנים
ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות לשמן.
שא נא כליך תליך וקשתך וצא
השדה וצודה לי ציד. שא נא, מלשון כפר נא. יצחק אבינו רומז לעשו שהגיע הזמן לכפר על
כלי הרצח שלו. להניחם או לתלותם על קולב, ולעשות בהם אך טוב. צא השדה, לשדה שאני
יצאתי שם, ויצא יצחק לשוח בשדה, לשפוך שיח לפני הבורא ולשוב בתשובה. צודה לי ציד,
שים בצד את כל הערמה של ציד בפיו. שיהי'ה רק ציד של לי (בגימטריא מ' המרמז על מ'
ימים שבהם ניתנה תורה לישראל). אבל, עשו, כעשו ויצא עשו השדה, לצוד ציד, ללא
ה"לי". גם בדעתו הי'ה להביא מן הגזל. היינו מה שהי'ה הוא שיהיה.
ויתן לך האלו-הים. כאשר בני
ישראל עושים רצונו של מקום, הרי מדת הדין הופכת לרחמים. חלילה לא, אזי, היות שאין
צדיק נעזב, הרי הקב"ה יתן במידת הדין, לצדיק. ממילא יושפע שפע לכולם, שהרי,
כל העולם ניזון בשביל חנינא בני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה