בס"ד לעילוי נשמת אבי מורי
רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ועתה, כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני
ישראל. למה, וענתה השירה הזאת, כי לא תשכח מפי זרעו. הנה ההבטחה שהתורה נצחית ולא
תשכח. לכאורה תמוה. הרי ידוע מאמר חז"ל שדוד המלך נענש על זה שאמר זמירות היו
לי חוקך, כי התורה נאמר עליה התעיף עיניך בו. לכן שכח את עניין נשיאת הארון בכתף.
מצד שני חז"ל משבחים את הפסוק שדרך של הלימוד של זמירות, זוכרים את הלימוד. גם
מובא בילקוט ובמדרש שעת הזמיר היגיע וקול התור נשמע בארצינו, רומז למתן תורה,
שנאמר זמירות היו לי חוקך. הוי אומר, שיש כאן עניין עמוק. עומק העניין הוא, כאשר
לומדים, יש ללמוד בכובד ראש. כאשר חוזרים ומשננים, כאשר מנסים לקיים, בכל יום יהיו
בעיניך כחדשים, לזכות לחזור ב"פרישקייט" ובגעשמאק של לימוד ראשוני,
חייבים את הזמירות. זהו כוחו של ניגון. הנה, הקב"ה הכתיב, השירה הזאת, התורה
הקדושה, לא תשכח. וענתה השירה הזאת. לשון של זמר. ככה זוכרים. ככה נזכרים. ככה
יודעים שבכל מקום, גם בהסתרה של ההסתרות, שם נמצא הקב"ה. אולי, זה גם הסיבה
שכל בני הישיבות, מכל החוגים והגוונים נתפסו לשיר ואפילו בהסתרה. זה לא סוד שאנחנו
נמצאים בזמן ההסתרה של ההסתרות. כל בדל מחלוקת בין פלגים תוך ציבור, התירו רסן
לעשות מעשים אשר לא ייעשו. ממש זועק שהאנשים מרגישים "שאין אלוקי בקירבי. כי
לולא באמת האמינו בטוב ה', הרי היו נותנים להקב"ה להנהיג את העולם ולא היו
קמים ועושים מעשים. מוציא שם רע ורכילות הותרו. הלבנת פנים בראש חוצות. נורא
ואיום. וכעת, הננו שוב נצבים לפני השי"ת, לפני יום הדין. כדאי שנדע שגם בתוך
ההסרה, אלוקי בקרבי. הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחה זצוק"ל מסביר, ההסתרה
נובעת כי יהודי מגיע להתנהגות שניתן להסיק שהוא אכן מרגיש, רחמנא ליצלן, שאין
אלוקי בקרבי. לכן, יש ללמד את בני ישראל, שהקב"ה בקרב כל אחד ואחד ממש, כמו
שמפורש בספר תומר דבורה. יזכרו המה שהקב"ה רואה את כל המעשים, יזכרו
שהקב"ה מנהיג ומשגיח, אזי השירה תענה, השירה של אז ישיר, תביאמו ותיטעימו בהר
נחלתך עם מקדש, ה' כוננו ידיך. עם ה' ימלוך לעולם ועד. כל מה שנותר, זה לפתוח את הלבבות, ללמדם אמונה
טהורה בהשי"ת. ללמדם כמה חשובה אהבת ישראל לבורא (עיין מידת לשארית נחלתו –
תומר דבורה). ברגע שנדע כמה יקר ערך כל יהודי בעיני השי"ת, נלמד לכבד זה את
זה, ממילא נרבה כבוד שמים ונזכה השתא, שהי'ה תהי'ה שנת עליית העליות, שנה שבה נכתב
וחתם כולנו בספר חיים טובים, בספרן של צדיקים בהשמע תקיעת השופר הגדול. שנה טובה
ומתוקה לכל בית ישראל.
והתברך בלבבו לאמר. כשישמע
האחרים מתקללים באלות האלה, הוא יתברך במחשבתו ויאמר בלבו שלום יהיה לי מכל אלה כאשר
אלך בתאות לבי. והשם לא יסלח לו אבל יעשן עליו אפו אז כשיחטא, לדור או לדורות: הרמב"ן בא להרחיב ולהסביר על מה ככה עשה ה' לארץ.
כדברי הנביא לשוא היכיתי בני מוסר לא לקחו. זהו שיטת הסמוך עלי – יהי'ה בסדר. בא
משה רבינו להעביר את בני ישראל בברית לדורי דורות שלא יתכן בעולם לומר, לי זה לא
יקרה. מי שילך אחרי לבבו יעשן בו אף השי"ת. או יהיה טעם "כי" לאמר, יהיה לי שלום בעבור שאינני
מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה. ולא יאבה ה' בעבור שאיננו
מקבל אלתו לסלוח לו, אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל. הוי אומר שזה משמעותה של הברית, האדם יראה לעיניים וה' יראה
ללבב. ברית זה הוא ברית שכולם קבלו עליהם בפיהם ובלבבם לעשותם. התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות, כלשון חכמים (בבא בתרא
קס:) שריר וקיים, וכן בשרירי בטנו (איוב מ טז): ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה, להוסיף
השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא רוה, כענין ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי
ישבעו (ירמיה לא יג), והיתה נפשם כגן רוה (שם פסוק יא), והמתאוה תקרא צמאה, צמאה לך
נפשי (תהלים סג ב): והטעם, כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבא
בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא
שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה. נמצאנו למדים, עד כמה יש להתרחק מכל וכל מכל תאווה. הרי אם
התורה מדמה תאווה לצמא, זאת אומרת שזה שייך לדחפים אנושיים אשר המוח אינה משתלטת
עליה. כי הלב משכנע שזה חשוב, דחוף ולא ניתן לדחי'ה. מכאן לשינויי הלשון של לא
תחמוד ולא תתאוה, לא תתורו אחרי לבבכם ועיניכם, כי מש שילך אחרי מראות עיניו וחמדת
לבבו, יפול בשחת. כי המתאוה לזמת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו
תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים (סוכה
נב:) משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו
בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה
ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו. זאת אומרת מכאן ואילך השכל יוצא לגמרי מכללי המשחק. לא
יינתן זמן למחשבה, כי החמדה קובעת כבר את החיוב העכשווי הבא שלא ניתן כלל לחיות
בלעדי עניין זה. ממילא מתוסף השגגות על הזדונות, כי יש כבר חוט שני של כללי
התנהגות. מה הוביל לדרך זו, אי המניעה מהשגגו. לכן, מן הנמנע לא להוסיף את הפותח
בדרך מחשבון הכללי. ולפי שהזכיר "שרש פורה"
אמר בלשון הזה, כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות:
ואין "למען" במקום הזה טעם, שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרוה עם הצמאה,
אבל הוא כמו "לספות", יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך. כי בכל סבה עם עלול
יאמר "למען", בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול, כמו למען (אשר) ייטב לך,
בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתו, כמו למען למוג לב (יחזקאל כא כ), למען יאשמו (שם
ו ו), כספם וזהבם עשו לי עצבים למען יכרת (הושע ח ד), ורבים כאלה. וזה הטוב והישר בעיני
בפסוק הזה מכל הנכתב עליו בהרבה פנים: גם יתכן לפרש, שהוא שב אל שרש פורה וראש ולענה,
יאמר כי יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי למען שיוסיף פארתו הרוה אשר תגדל ותצמיח הלענה
וראש על הצמאה אשר לא היתה צומחת. או יהיה "הרוה" כנוי ללענה הנזכרת, שיוסיף
הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאד על הצמאה אשר לא היתה גדלה רק מעט, ותהיינה שתיהן צומחות.
לסיכום, הרמבן מבהיר באופן הברור הדרך של השכנוע לחטא. הכל
נובע משרשים קלוקלים. למנוע זאת מלבד לתחזק את האמונה, תמידים כסדרן, יש לשים
תמרורי אזהרה בדרכים. לסור מרע רק כדי לעשות טוב. לברוח מן העבירה כמפני האש, שלא
יידבקו שגגותינו לזדונות. אלא שמעט זדונות אם היו, ייהפכו לזכויות. והכונה בזה לומר, כי
כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו, סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים
יותר מבראשונה. וגם זה פירוש נכון:
והשבות אל לבבך, התבונן
בחלקי הסותר ותשיבם אל לבבך יחדיו להבחין האמת מן השקר ובזה תכיר כמה רחקת מן האל יתעלה
בדעות ובמנהגים אשר לא כתורתו: ושבת עד ה'
אלהיך, תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך
בלבד, וזו היא התשובה שאמרו ז"ל (יומא פרק יום הכפורים) שמנעת עד כסא הכבוד: ושמעת בקולו ככל אשר
אנכי מצוך היום, לא מצות אנשים מלומדה כמו שעשית
קודם לכן: אתה ובניך, גם ילידי הדור יכירו זה כאמרו כי כולם ידעו אותו למקטנם ועד
גדולם: בכל
לבבך, שלא תסתפק בזה: ובזה נפשך, שלא תמנע מזה נפש המתאוה בהכירך גודל הענין: הספורנו רוצה להדריכנו בדרכי התשובה. ידוע הוא שחלק מדרכי
התשובה, שיעיד עליו יודע תעלומות שסר מחטאו ולא ישוב לכסלה עוד. איך מגיעים למצב
שהקב"ה יוכל להעיד שסרנו מן החטא ולא שוה לנו. היינו ע"י העמקת האמת,
ללא פשרות. לזרוק את השקר, את "הצבע" ו"חומרי טעם וריח"
המיפים את החטא. לרדת לסופה ולראות את כל הגועל שיש בחטא. אזי נרצה רק לדבוק
בבוראינו לעשות רצון קונינו. נהפוך הוא, נכבוש את יצרנו, כדי להתאוות לעשות רצון
המלך חי וקים. זאת היא תשובה מאהבה שמגעת מעל לכסא הכבוד.
לא בשמים הוא, שאילו היתה בשמים
היית צריך לעלות אחריה וללמדה: רש"י
מבינינו, תורה היא וללמוד צריך. שהרי אילו תורה היתה בשמים, ואכן היא היתה שם, מי
יעלה לנו השמימה, משה רבינו. הוא הי'ה בדרגת שמים, אך הורידה לנו. כדי שנדע שהיא
תורת חיים, שניתן לחיות יום יום, שעה שעה. וללמדה באופן כשה של משכני אחריך נרוצה,
שאילו באמת עדיין היא היתה בשמים, היינו עושים הכל להורידה לנו, ללמדה, ללמדה
ולקיימה.
בפיך ובלבבך לעשותו. הזכיר בכאן שלשה דברים, הפה והלב והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה
חלקים אלו, כי יש מצות תלויות בפה ויש תלויות בלב ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל
על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה זהו בפיך,
ועל העבודה זהו בלבבך זו עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים זהו לעשותו. ומן הידוע כי המצות
התלויות בלב עבודה גדולה להקב"ה מן המצות התלויות בדבור, ולכך אמרו רז"ל
פוסק מדברי תורה לפסוק קריאת שמע, ואמרו על פסוק ראשון זו היא ק"ש של רבי יהודה
הנשיא. והתלויות בדבור עבודה גדולה יותר מן התלויות במעשה, ולכך אמרו גדולה תורה יותר
מכל הקרבנות כלן, שנאמר (ויקרא ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח
השלמים. ומפני זה הזכיר ובלבבך באמצע לחשיבותו מכלן והזכיר לעשותו אחריו. וכתב הרמב"ן
ז"ל, בפיך ובלבבך הוא ענין הודוי על התשובה שהזכיר למעלה, ואמר, כי המצוה הזאת,
על התשובה נאמר שהוא מצווה בה, כמו שאמר ושבת עד ה' אלהיך, ואמר לא נפלאת היא ולא רחוקה,
כי אף בהיותם בארץ אויביהם בגלות והם נדחים ונפוצים יכולין הם לשוב בתשובה בכל מקום
שהם, אף אם היו בסוף העולם קרוב אליך הדבר מאד לעשותו בשני דברים אלו, בפיך ובלבבך,
שתסכים במחשבתך ותגמור בלבך ותתודה בפיך:
רבינו בחיי רוצה להזכירינו שחוט המשולש לא במהרה יינתק. ולכן, קודשא בריך הוא, אורייתא
וישראל חד הוא. מתאחדים בכח הפה. אבל, לא תהי'ה אחדות אם חלילה נהי'ה אחד בפה ואחד
בלב. לכן, תמיד יש לתחזק פינו, המפרידינו משאר הברואים שתהא זכה ונקי'ה בכל עת
לדברי תורה, זאת על ידי לב טהור, בכל מאודינו ורצונינו. זאת כל התורה, להיות דברי
תורה כתובים על לבבינו, לקיימם בפינו בכל מאודינו.
וענתה השירה הזאת לפניו לעד, שהתריתי בו בתוכה על כל המוצאות אותו: כי לא תשכח מפי זרעו, הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי. מה רש"י רוצה לחדש לנו. אלא, דמקדמת דנא, נהוג הי'ה
שכולם ידעו שירת האזינו בעל פה ובאר היטיב. במוסדות התורה הלומדים ע"פ סדר
פרשת השבוע, פרשת האזינו אינה נלמדת כדבעי. או מפני שזה בשבת שבין יום כיפור
לסוכות, אזי אין ישיבה או שזה שבת שובה ועסוקים בענייני תשובה לא כל כך בפשרת
השבוע. ממילא הפרשה והיהודי נפגשים רק בקריאתה ובשניים מקרא ותו לא. על כך שמעתי
מ"יהודי טוב" דבר הנוגע לעניין זה. לכאורה כל יום מבקשים גאולה שלימה,
מדוע היא מתמהמהת. הוא השיב בטוב טעם ע"פ דברי המגיד מדובנא זצ"ל יש
לפעמים שני אנשים הדרים בסמיכות רחובות, אך, לעולם אינם נפגשים. כל אחד, רחובו חד סיטרי לכוון שונה. שניהם
מתפללים בבתי כנסת שונים. כך ,למרות שהם כל כך קרובים זה לזה, הם מרוחקים ומנוכרים
זה לזה ולעולם אינם נפגשים. הגאולה המצויירת בראשינו היא בדיוק ברחוב הנגדי של
הגאולה השלימה שהקב"ה רוצה לגאלינו. אילו היינו עושים את המאמץ, פעם לפגוש את
הגאולה של הקב"ה, ע"פ רצונו יתב"ש, לא עניינים גשמיים כלים. לא
כבוד מדומה. גאולה שלימה ואמיתית, גאולה תורתית כרצונו, אין ספק שהיינו נגאלים
מזמן. מובא בשם צדיקים אילו היינו מאמינים שכאשר אנחנו אומרים חנון המרבה לסלוח
שהוא יתב"ש, אכן סלח, בודאי כשנאמר גואל ישראל הי'ה גואלינו. לכן, חשוב ללמד
שירה זו באר היטיב. לפגוש את השירה "בכביש הנגדי". לעשותה שוב
"שימה בפיהם". למען ידעו מי המוחץ ומי המרפא, מי הממית ומי המחי'ה, אזי
נדע מתי היום נקם ושילם ונזכה ל"וכפר
אדמתו עמו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה